הצד המוסיקלי של בן כוסבה (בר כוכבא)

על המטבעות שטבע בר כוכבא מופיעים גם כלים מוסיקליים – חצוצרות ולירות – כלי מיתר “נבליים”

ממטבעותיו של בן כוסבה (בר כוכבא) עולות כמה תמונות מעניינות בהקשר המוסיקלי. נבחן כאן כמה מהן.
בין השנים 132 ו-135 לספ' התנהל ביהודה מרד ברומאים. מחוללו היה בן כוסבה, ששילב בתוכניתו המרדנית אלמנטים אידיאולוגיים, פרקטיים ואישיים חזקים. גולת הכותרת של תוכניתו היתה להשתלט על ירושלים, לבנות מחדש את בית המקדש, לחונכו ולהפעילו, קרי לחדש בו את עבודת הקרבנות.

בן כוסבה הנפיק מטבעות שעליהן ציור חזית המקדש, והחוקרים תמימי דעים כי אין מדובר במימוש חזונו שלעיל, אלא בבחינת תעמולה תקשורתית המבקשת לעודד את הציבור שיתמוך בפעולותיו.

בהקשר מקדשי זה מופיעים על מטבעותיו גם כלי מוסיקליים – חצוצרות ולירות – כלי מיתר “נבליים”.

התגלו חמש מטבעות כסף, אשר בכולן נטבעו זוגות של חצוצרות, כפי שהופיעו (חצוצרות מוצלבות) על נרות חרס מחורבן הבית ועד פרוץ המרידה המדוברת. הלירות מופיעות בשתי גירסאות של הטבעה – האחת דמוית שק/נאד, כשהזרועות מסמלות קרני חיה ומספר המיתרים נע בין ארבעה לששה; השניה, מטיפוס “דלי” בעל זרועות לינאריות, כפופות לפנים ולחוץ. ברוב הדוגמאות נצפים שלושה מיתרים, בדומה לנבלים או לכינורות שעל גבי נרות החרס מימי החורבן ואילך.

לחצוצרות, יצויין היתה משמעות צבאית ברורה, אלא שלבן כוסבה היו כנראה רעיונות אחרים. לחצוצרות, טוען אחד החוקרים, היתה סמליות תקשורתית משהו של הלהבת לוחמיו במאבקם להשתלט על ירושלים ולשקם את המקדש, היינו החצוצרות שימשו למטרה תעמולתית.

דומה שהיתה השפעה לא מעטים למלחמת המקבים על בן כוסבה וחייליו, כאשר הראשונים השתמשו רבות בחצוצרות. כל זאת יפה להיבט הצבאי, אולם באשר למשמעות הדתית, הטקסית-פולחנית, שאב כנראה בן כוסבה את סמל החצוצרות מהצוו האלוהי (כך לדברי בעל המקור התנ”כי) למשה במדבר: צוו עשיית שתי חצוצרות מכסף, והרי מטבעות המרד הכוסבי נושאות טביעה של שתי חצוצרות והן מן הכסף.

שתי החצוצרות מופיעות הרבה במקורות בית שני כחצוצרות המקדש, בבחינת כלי מוסיקלי מכובד שנכרכה בו איצטלה מיתולוגית סקראלית.

אף יתכן שמנהגי כת האיסיים היו מחוורים לבן כוסבה וללוחמיו, שהרי גם תחום גזרת פעולתו של המרד חפפה במידה רבה את מושב כת מדבר יהודה. כת זו ייחדה פרק חשוב בטקסיה לחצוצרה ולשימושיה, הן מהאספקט הדתי והן מזה הצבאי כאחד.

ראוי לציין כי סוגיית צמד החצוצרות משוקעת היטב במסורת חז”ל. חכמים דורשים ומיטיבים להפליג בנושא זה, כאילו בית המקדש טרם חרב, או שכבר חודשה בו העבודה, וזאת בבחינת הוראות וצווים המתייחסים להכנת החצוצרות, לבחירת חומר עשייתן הנכון ועוד. ההכרה בחשיבות החצוצרה, על כל המיטען הסימבולי שהיא נושאת, מצויה היתה איפוא בפי חז”ל לאחר נחורבן, ודומה שהגיעה בדרך-לא-דרך גם לבן כוסבה ולמורדים.

זאת ועוד, שקועה היתה בעם מסורת שלאחר החורבן אודות שתי חצוצרות הכסף שהכין משה במדבר בעקבות ההוראה “מגבוה”, והן נגנזו. יתכן ובה טמון היה רעיון עמוק, שטיבוען על מטבעות בן כוסבה, עשויות להיבחן כחשיפת הלוט מעל הכלים הגנוזים, בבחינת השבת עטרה ליושנה. יתירה מזו, המרד נתפרש בכמה מסורות כבעל אפקט אסכטולוגי, משיחי, מה שעשוי להתיישב ולעלות בקנה אחד עם “הוצאת החצוצרות מן הגניזה”, כאילו התברכו לוחמי המרד בזכות הנאצלת קדושה ליטול את החצוצרות ולהשתמש בהן בבוא העת.

כמו כן, בל נשכל שהתבליט הרומי המפורסם – שער טיטוס – מציג באופן ברור שתי חצוצרות מצטלבות, בבחינת כלי המקדש שהובאו לרומא לאחר המרד הגדול.

ומזוית אחרת – טיבוע הכיתוב “שמעון” או “שמע” על כמה מהמטבעות מתחבר לטיבוע צמד החצוצרות, מה שבא ללמד אולי על הרצון לחדש מסורת מקראית של המלכת המנהיגים בטקסים בהם מילאה החצוצרה תפקיד חשוב.

בין כלי הזמר המקדשיים בלטה החצוצרה ככלי אשר איפיין את הכוהנים, ואילו הלויים התאפיינו בזיקתם לכלי המיתר, הכינור והנבל, היינו ממשפחת ה”לירה”. ואם מדובר על השבת עבודת הקורבנות ועימה המוסיקה המקדשית, יהיה זה אך הגיוני להעמיד, זה לצד זה, את סמלי הכהונה והלוייה – את כלי הנשיפה ואת כלי המיתר.

ביחס ל”לירות” קיים שינוי בולט ומשמעותי בין צורת ה”לירה” במטבעות בן כוסבה לבין צורת ה”לירה” המקובלת בעולם היווני-רומאי. האם יש בכך כדי להוכיח שהסרטוטים הכוסביים הינם העתק מדוייק, או כמעט מדוייק, של כלי הזמר שהשתמשו בהם בבית המקדש השני? או אצל כת האיסיים? זאת אין בידינו לקבוע.

מכל מקום עולים ונמתחים קווי דימיון בין סוגי ה”לירה” הפויניקית, הסורית או הארצישראלית לבין ה”לירה” היוונית-רומאית, ויש המעלים את התמיהה האם מדובר במטבעות בכלל בכלי זמר מציאותי, או שמא פרי הדימיון הוא. יש המבקשים להסביר את תופעת ריבוי סרטוטי ה”לירה” שהיא גסה ובעלת עיוותים, בעובדה שהטביעה במרד נעשתה בחיפזון, וכן שהמטבעות הכוסביות נטבעו מחדש על מטבעות רומיים קיימים, הן מטעמי יעילות, חיסכון ונוחיות והן על-מנת למחוק, עד כמה שאפשר, את עקבות השלטון הרומי.

כך או כך, עצם העובדה שה”לירות” תפסו מקום נכבדי במימצאי המטבעות, ומדובר על דינרי כסף ומטבעות בגודל בינוני (בעוד שמטבעות הברונזה אינם מוטבעים בכלים מוסיקליים), עשויה לסייע בידינו לאשש את ההנחה, כי המוסיקה תפסה מקום חשוב בהכרתם של בן כוסבא ולוחמיו. והעובדה שהללו בקשו לשקם את בית המקדש החרב, עשויה להתיישב עם היסוד המוסיקלי הנ”ל, שהרי המטבעות לא נועדו אך ורק לשימוש, אלא היה בהטבעתם יסוד מגמתי – הן ביחס לתפוצה בכל היישוב היהודי והן בסמלים לעתיד לבוא.

סוגיית הטיבוע הכוסבי ניתנת להארה מזוית ראיה אחרת, מזו של חז”ל. דומה שהעובדה כי חברי סנהדרין מהדור הראשון והשני לחורבן מרבים לעסוק במוסיקה המקדשית ועד כדי כך שנדמה כאילו בית המקדש טרם חרב, עשויה לסייע לנו בהנחה, כי בסתר לבם האמינו שבית המקדש עתיד להיבנות ודי בקרוב, ולו רק בשל הפשרת היחסים ההדרגתית עם השלטון הרומי. וכן כי עבודת הקורבנות תתחדש ועימה המוסיקה המקדשית. הכרה זו הוטמעה, בין במישרין ובין בעקיפין, לוורידי האוכלוסיה היהודית.

בין אלה נמנו גם לויים שמשפחתם ידעה ימים גדולים וטובים בשעה ששרתה בבית המקדש ובין היתר בתפקידים מוסיקליים. יש בסיס לשער כי משפחה זו המשיכה לחנך את בניה על ברכי מוסיקת המקדש, שאם ייבנה תוכל היא להמשיך ולשרתו באמונה בתפקידה המוסיקלי.

כדוגמה נביא את רבי יהושע בן חנניה, שמסופר עליו כי בן משפחת משוררים היה, הרבה להתעסק בנושאים מוסיקליים, ואף בן אחיו נודע כמומחה בפריטה עלי כינור והמרבה לדבר בשבח השיר.

יתכן ואוירה זו היה בה כדי להשפיע, ולו במידה מסויימת על לוחמי בן כוסבה, אלה שהעלו על נס את הסמליות המשמעותית של כלי הזמר והיו משוכנעים שסימנים וסמלים אלה ימצאו נתיבות ללבבות העם.