הכהונה כפי שלא הכרתם – כ”ג: השבת עטרת ליושנה

עד כה ברור לנו מדוע מחזק הנשיא רבן גמליאל את קשריו עם הכהונה ומדוע גמלה בלבו החלטה, אם כי רופפת משהו, לחדש את המקדש, פיזית ומהותית.
זאת ועוד לאחר החורבן לא התפתחה,אף ברמיזה, ההנחה שאין לחדש את בניין המקדש אלא בפעולה נסית, פלאית, של האל, כך שהנשיא בהחלט יכול היה לחלום על חידוש פני המקדש, כמובן בהסכמת הרומאים.

אין לדעת מתי ששבה השושלת הנשיאותית המסורתית, הלגיטימית, המיתולוגית, לשלוט בחברה היהודית לאחר תקופת נשיאותו האוזורפטית של ריב”ז, וזאת מאחר שספרות חז”ל מספקת רק אינפורמציה כרונולוגית חלקית ובלתי מדוייקת. סביר להניח שנשיאותו של רבן גמליאל מתחילה אי-שם בראשית שנות השמונים, היינו לאחר כעשר שנות מנהיגות של ריב”ז. עד אז היה רבן גמליאל ינוקא ורציפות הנשיאות טרם בשלה במוחם של הרומאים, וזאת לאחר הובלת המרד על ידי אביו של רבן גמליאל, הלוא הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן. השערתי היא, שהנשיא הינוקא היה תחת השגחתו של ריב”ז, אם כי טרם מצאתי את המקורות המתאימים המחזקים זאת או הדוחים הנחה זו. השערה זו מבוססת על מינהגים וכללים רומיים לגבי אזורים שדוכאו לאחר מרידה. השערה זו נתמכת על ידי עצם צמיחת מנהיגותו של ריב”ז בחסות הרומאים.

ומה אנו כן מוצאים במקורות, ולפחות ברמיזה, כי דעתו של ריב”ז לא היתה כה נוחה, בלשון המעטה, מ”בעיטתו” טרם-זמנו מכס הנשיאות, ובמקורות המונים חכמים העומדים ראש קהילותיהם נמנה ריב”ז במקום משני. כלומר מתבצעת לנגד עינינו מין קונטר-רבולוציה למהלכיו של ריב”ז, כשרבן גמליאל כובש מחדש את מעמדו בהנהגת החברה ומוסדותיה, ו”נותר” לו, לענייננו הנידון, לגבש את עמדתו לגבי הכהונה.

המוסד המרכזי של החברה היהודית בימי הבית השני היה הסנהדרין (מהסינדריון ההלני), בבחינת מועצה מנהיגותית בתחומים שונים – משפטי, הלכתי, ביצועי ואף מדיני, ובראשה עמד הנשיא. עד שנת 150 לפנה”ס, בשעה שיהונתן החשמונאי קבל את תואר הכהונה מידי השלטון הסורי-סלאוקי, והפך מאז למנהיג החברה היהודית (מעין מלך ללא כתר), נמנו שתי דמויות כעומדות בראש הסנהדרין, והן נתכנו בשם “זוג” – האחד נשיא והשני אב-בית-דין, ונוח היה לפצל את תפקידיהם לאור זאת בין ההנהגה החקיקתית לבין זו המשפטית.
עד למועד זה נחשב הכוהן הגדול מבית צדוק כראש החברה היהודית ובעל זכות הייצוג (פרוטאסיה) כלפי השלטון ההלניסטי, המצרי תחילה ואחר-כך הסורי, אלא משעה שהתמנו המנהיגים החשמונאים לכוהנים גדולים מטעם הסורים נדדה הבכורה לבית חשמון ממשמר יהויריב.

מראשית השלטון הרומי (63 לפנה”ס ואילך), משבטלה המלוכה והכהונה של בית חשמונאי, התנהלה תחרות, למעט בתקופת השלטון של בית הורדוס בין הנשיאות לבין הכהונה הגדולה על ראשות הסנהדרין, ומיד לאחר חורבן הבית השני נטרפו כל הקלפים והכהונה מצאה עצמה קלועה בתוך קטסטרופה מתמשכת.

העובדה איפוא שריב”ז עמד בראש הסנהדרין (“הוועד”, כפי שמכנה זאת ספרות חז”ל), והוא שנמנה על מעמד הפרושים, קיצצה היטב במעמד הכהונה, ונשאלת השאלה האם מצב זה ממשיך להתנהל גם בימי רבן גמליאל?

תופעה זו לא התמידה מאחר ומעמדו של רבן גמליאל ומהות תפקידו היו שונים מאלו של ריב”ז. ראשית – רבן גמליאל זכה ברה-הביליטציה מהשלטונות הרומיים, מה שמכונה בלשון חז”ל “הלך ליטול רשות מהגמון שבסוריא” ומתוך כך חיזק את מעמדו הנשיאותי; שנית – רבן גמליאל נהנה מהשושלתיות המסורתית-המיתולוגית של בית אבא/סבא/סבא-רבא; שלישית – בימיו של רבן גמליאל, ולפחות ברובן, הותקנה מערכת היחסים עם הרומאים והנשיא יכול היה להתפנות בראש שקט לעיסוק בענייני פנים.

לכאורה יכול היה רבן גמליאל להמשיך ולקצץ במעמדם של הכוהנים, על יסוד חיזוק כוחו דלעיל, אלא שלא כך נהג, ומדוע? על כך בהמשך.

מקורות חז”ל של ימי רבן גמליאל משופעים באינפורמציה לגבי המקדש והכהונה. לכאורה הדבר אמור להפתיע אותנו, מכיוון שהמקדש חרב ועניינים אחרים תופסים את מקום נהלי המקדש, אלא שענייני הכהונה אינם מפסיקים ל”הטריד” את חיי הסנהדרין ושגרת עבודתו. הדיונים עוסקים בתרומות הניתנות לכוהנים (על אף שהמקדש חרב), על זכויותיהם, על אירועים שונים שהתרחשו בכהונה בתקופת הבית, ובעסיסיות רבה מתוארות החגיגות הססגוניות של העליה לרגל והחגים בכלל. חברי הסנהדרין דנים במלוא הרצינות במעמדו של כהן חבר וכהן עם-הארץ, בזכויותיהם של כוהני המשמר המקדשי.

במסכת שקלים ה’ א’ מופיע טקסט, אנאכרוניסטי משהו, הדן בענייני המקדש ועתיר בצבעוניותו כדלקמן: “אלו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס (ממונה) על החותמות (ששימשו סימנים שקיבל הכוהן את הכסף הנתרם השקול לדמי קרבן כמו עגל, איל וגדי), אחיה על הנסכים, מתתיה בן שמואל על הפיסות (הטלת הגורלות בין הכוהנים בעניין חלוקת העבודה ביניהם), פתחיה על הקינין (למכירת תורים ובני יונה לקרבנות) … בן אחיהעל חולי מעיים (על הרפואות והמרקחות עבור מחלת המעיים שהיתה נפוצה בקרב הכוהנים) … גביני כרוז (מי שהיה מכריז כל בוקר: ‘עמדו כוהנים לעבודתכם, וללוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם’), בן גבר על נעילת שערים (במקדש בערב) … בן ארזה על הצלצל (כלי הקשה מוסיקלי, שלאחר ענו הלוויים בשיר), הוגרס על השיר (כמנצח מוסיקלי) …” (שקלים ה’ א’).

ובמסכת תמיד ה’ ו’ אנו קוראים כדלקמן: “הגיעו (שני הכוהנים התורמים, זה שזכה בקטורת וזה במחתה). נטל אחד את המגרפה (כלי מוסיקלי שהשמיע צלילים תוך כדי זריקה) וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה. ושלושה דברים היתה משמשת: כוהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכוהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא (להשתחוות יחד עימם). ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע, שאחיו הלויים נכנסים לדבר בשיר (לעמוד על הדוכן שהיה נתון בין עזרת ישראל לעזרת הכוהנים) והוא רץ ובא (להצטרף למקהלה) וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער מזרח (שער ניקנור כדי לטהר את הטמאים)”.

כמות המידע במשנה, כגון דלעיל, אודות המקדש והכהונה בתקופת נשיאותו של רבן גמליאל אינה סתמית. נכון, המגמה ששלטה בסנהדרין עוד מימי ריב”ז היתה יצירת איזון בין המשך חיים גם במצב של העדר מקדש לבין איזכור המקדש ומינהגיו, אלא שהסתתרה בימי נשיאות רבן גמליאל מגמה נוספת, ואין לדעת האם ובאיזו מידה היא נבעה מלחצן של משפחות הכהונה, אשר נדרסו בימי ריב”ז, או שזו השתלבה במגמתו של רבן גמליאל לחדש, אולי, את בית המקדש ואת העבודה בו.
חידוש המקדש היה בו כדי להציג את הפשרת היחסים בין היהודים לרומאים, לסמל את העצמת מעמדו של הנשיא ובית הנשיאות בכלל ובעיקר סימל מהלך זה שאיפה לחזק כלכלית את ירושלים ויהודה, שהרי מחצית השקל שהוזרמה למקדש במשך מאות רבות של שנים, הפכה אותו למרכז כלכלי אסטרונומי, ובעקיפין יכול זה לשרת את הרומאים כשליטי האזור, נאמר בהעלאת רמת המסים ועוד.

כלומר, עד כה ברור לנו מדוע מחזק הנשיא רבן גמליאל את קשריו עם הכהונה ומדוע גמלה בלבו החלטה, אם כי רופפת משהו, לחדש את המקדש, פיזית ומהותית.
זאת ועוד לאחר החורבן לא התפתחה,אף ברמיזה, ההנחה שאין לחדש את בניין המקדש אלא בפעולה נסית, פלאית, של האל, כך שהנשיא בהחלט יכול היה לחלום על חידוש פני המקדש, כמובן בהסכמת הרומאים.

האם צלחה דרכו? על כך ברשימה הבאה.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א’ – סוף בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב’ – שיבת ציון
• חלק ג’ – התקופה ההלניסטית
• חלק ד’ – הכהונה במערומיה
• חלק ה’ – הכהונה עושה שרירים
• חלק ו’ – מתתיהו מתהפך בקברו
• חלק ז’ – הכהונה מתחילה לאבד גובה
• חלק ח’ – תקופת מלכות הורקנוס
• חלק ט’ – הורדוס בוחש בכהונה
• חלק י’ – הכהונה וישו הנוצרי
• חלק יא’ – יש חיים אחרי הורדוס
• חלק יב’ – הכהונה מתעסקת בבגדים
• חלק יג’ – הלשכה לחשיפת שחיתויות
• פרק י”ד – הכהונה במי במול
• פרק טו’ – הכהונה בפולחן השמש ובתרועת המלחמה
• פרק טז’ – יוצאים להלחם ברומאים
• פרק יז’ – המרד הגדול והכהונה
• פרק יח’ – בלאגן טוטלי בירושלים
• פרק יט’ – למקומות, היכון, צא!
• פרק כ’ – צדיק אחד בסדום
• פרק כ’א – מה במגילות?
• פרק כ’ב – אז היכן הכהונה?