מדעני מכון ויצמן למדע פיתחו טכנולוגיה אופטוגנטית חדשה המאפשרת לחקור את פעילות מערכת האוקסיטוצין בעומק המוח הצעיר. ממצאיהם מראים כי חלבון זה, הידוע כ"הורמון האהבה", משפיע על התמודדות גורי עכברים עם פרידה מהאם ועל דפוסי ההיקשרות שלהם – ואף חושף הבדלים רגשיים מוקדמים בין זכרים לנקבות
מערכות יחסים רבות בחיינו הבוגרים מזכירות לעיתים את הקשר שלנו עם ההורים. לפי תאוריית ההיקשרות – מהגישות המשפיעות בפסיכולוגיה בת זמננו – אין זה מקרי: הקשר שנרקם בין התינוק לדמות המטפלת בו יעצב את קשריו החברתיים בהמשך חייו. עם זאת, מעט מאוד ידוע על המנגנונים הביולוגיים שבבסיס אותה היקשרות בילדות, בעיקר עקב הקושי לחקור את המוח הצעיר בתנאים טבעיים. שיטת מחקר חדשה ולא פולשנית, שפיתחו מדעני מכון ויצמן למדע ממעבדתו של פרופ' עפר יזהר, מאפשרת "לכבות" תאי עצב נבחרים בעומק מוחם של גורי עכברים מבלי לשבש את התנהלותם הטבעית. המדענים רתמו את השיטה החדשה כדי לפענח את תפקידו של אוקסיטוצין – חלבון קצר המשתחרר מתאי עצב במוח. ממצאיהם המתפרסמים בכתב-העת המדעי Science מראים כי אוקסיטוצין – שנחקר עד כה בעיקר במבוגרים – מעצב את ההתנהגות החברתית של גורים ועשוי להיות אחראי להבדלים רגשיים בין זכרים ונקבות המופיעים בגיל צעיר.
כדי לשפוך אור על חידת האוקסיטוצין בילדות, פיתחו מדעני המכון בהובלת ד"ר דניאל זלמנוב, רופא-חוקר ממעבדתו של פרופ' יזהר, שיטה חדשה ולא פולשנית לחקר תאי עצב ספציפיים במוח הצעיר. קבוצת המחקר נחשבת לחלוצה בתחום ה"אופטוגנטיקה", טכנולוגיה המאפשרת "להדליק" או "לכבות" תאים ספציפיים באמצעות הקרנת אור. בשיטה שפיתחו, מדביקים המדענים את תאי העצב שהם מעוניינים לחקור במוחם של העכברים בנגיף מהונדס, המחדיר לתוכם גן זר שמקורו בכלל ביתושים. גן זה, מקודד לחלבון אשר "מכבה" את תאי העצב בעת חשיפה לאור. רגישות החלבון לאור כה גבוהה, עד כי די בהקרנת אור אדום מחוץ לגולגולת כדי להשתיק את פעילות תאי העצב הנבחרים בעומק המוח.
"השיטה החדשה מאפשרת לנו להציץ לפנים המוח מבלי לשבש את חיי הגורים, ולכן היא כלי עוצמתי ללמוד איך מתפתחות מערכות עצביות", מתאר פרופ' יזהר. "היא חשובה במיוחד לחקר של מערכת האוקסיטוצין, שכן השפעתה היא תלוית סיטואציה חברתית והשיטה החדשה מאפשרת לנו להשתיק את מערכת האוקסיטוצין לפי דרישה, רק במהלך הסיטואציה שבה אנו מתעניינים".
במחקר החדש, בחרו המדענים להתמקד בתפקיד של אוקסיטוצין במוח בעת פרידה זמנית של גור צעיר מאימו, ואז במפגש מחודש עמה כעבור כמה שעות בודדות – סיטואציה המוכרת היטב לכל הורה לילד צעיר. תחילה, זיהו המדענים הפעלה מוגברת של מערכת האוקסיטוצין בזמן פרידה וחזרה לרמות פעילות רגילות בעת המפגש המחודש עם האם. עוד נחשף כי גורים שמערכת האוקסיטוצין שלהם עבדה בשעת פרידה, התרגלו אט-אט למצב החדש של שהות לבדם בסביבה לא מוכרת, והשמיעו פחות ופחות קולות אולטרסוניים – המקבילה העכברית לבכי של תינוק. לעומתם, עכברים שהשתיקו אצלם באופן ממוקד את מערכת האוקסיטוצין בזמן הפרידה, לא הסתגלו והמשיכו להשמיע קולות מצוקה בקצב קבוע לכל משך הפרידה. שורת ממצאים זו חושפת כי החלבון שנודע פעם כ"הורמון האהבה" חשוב לא פחות בבדידות ובהתמודדות עימה.
לפי תאוריית ההיקשרות, ילד עם היקשרות בטוחה להורה אמור לגלות מצוקה בהיעדרו, אך גם להיות מסוגל להירגע עם הזמן ולהרגיש חופשי לחקור את העולם. "גילינו שגורי עכברים זקוקים למערכת אוקסיטוצין פעילה כדי להסתגל לניתוק מההורה", אומר פרופ' יזהר. "זה עשוי לרמז שמערכת האוקסיטוצין היא חלק מהבסיס הביולוגי להיקשרות של הילד להורה – ולא רק של מבוגרים לצאצאיהם. אוקסיטוצין נקלט גם במרכזי עיבוד חושי במוח הצעיר, ולכן אנו משערים כי יש לו גם תפקיד בחידוד חושיו של הגור כשהוא לבדו".
ילדים לא שוכחים את הפרידה מההורים כל כך מהר, והיא מעצבת את התנהגותם בעת המפגש המחודש. כך למשל, ילד עם היקשרות בטוחה שנפרד מהורה לכמה שעות אמור לחפש את המגע והטיפול שלו כשהוא פוגש בו שוב ולהירגע במהירות כשהוא מקבל אותם. המדענים גילו כי הפעלתה העודפת של מערכת האוקסיטוצין בעכברים בשלב הפרידה לא רק מחשלת אותם, היא גם קובעת איך יתנהגו לכשייפגשו מחדש עם אימותיהם. גורים שהמערכת פעלה אצלם בזמן הפרידה, השמיעו במפגש המחודש עם האם קולות אולטרסוניים בקצב גבוה מהרגיל, שהלך והתגבר ככל שהתקרבו פיזית לאם. המדענים ניתחו את הקולות באמצעות בינה מלאכותית וזיהו דפוס מיוחד: הגורים הפיקו בעיקר קולות בטון גבוה ובקצב גבוה לפני שנצמדו לפטמת האם, ולאחר ההיצמדות קולותיהם התאפיינו בטון ובמקצב נמוכים יותר.
פרידה מהאם והרצון לחזור
"הפעלת מערכת האוקסיטוצין בשעת פרידה מגבירה את המוטיבציה של הגור לשוב לקרבת האם בזמן המפגש המחודש", משער פרופ׳ יזהר. "זה מתבטא בקצב המוגבר של הקריאות שהם משמיעים ובדפוס המיוחד שלהן. אנו מבינים כעת שהקולות האולטרסוניים הם הרבה יותר מבכי – הקולות בטון וקצב גבוהים נדמים כבקשה לקרבה מהאם, בעוד הקולות בטון וקצב נמוכים מביעים אולי רגיעה מהירה ורצון להישאר צמודים לאם. כמובן שדרושים מחקרים נוספים ורחבי היקף כדי למצוא משמעות מדויקת לכל סוג של קול אולטרסוני".
בשלב הבא, בדקו החוקרים אם יש הבדל בתפקיד של מערכת האוקסיטוצין בגורים בין המינים, שכן הבדלים כאלה התגלו בגילים מבוגרים יותר. הם ראו כי גורות נקבות עם מערכת אוקסיטוצין פעילה משמיעות הרבה יותר קריאות אולטרסוניות לעבר האם במפגש המחודש, ביחס לאלו שהמערכת הושתקה אצלן, בעוד בזכרים פעילות מערכת האוקסיטוצין או היעדרה לא השפיעה על קצב הקריאות. "זה ההבדל הראשון שנמצא בין המינים בפעילות של מערכת האוקסיטוצין בשלב כה מוקדם של הילדות", מתאר פרופ׳ יזהר. "זה יכול אולי לרמז לנו מדוע זכרים ונקבות מפתחים התנהגות חברתית ועולם רגשי נבדלים הרבה לפני גיל ההתבגרות".
"התפקידים הידועים של אוקסיטוצין משותפים ברובם לכל היונקים", אומר פרופ' יזהר. "ועדיין, עלינו להמתין ולראות האם השפעותיו במוח הצעיר על ההתפתחות של התנהגות חברתית, עולם רגשי והיקשרות לאם, יתוארו גם בבני-אדם. אם זה יקרה, זה יעזור לנו להבין טוב יותר מה עלול להשתנות בהתפתחות הרגשית והחברתית, למשל בהפרעות על הקשת האוטיסטית, ולדעת כיצד להתמודד איתן בשלב מוקדם".
במחקר השתתפו גם ד"ר רבקה בורנשטיין, ד"ר מנחם קויפמן, ד"ר ג'וליאן דין, ד"ר יונאס ויטק, אנה ליטבין, איילת עצמון, עידו פורת, שקד אברהם וסוואנה כהן מהמחלקה למדעי המוח והמחלקה לנוירוביולוגיה מולקולרית במכון.
עוד בנושא באתר הידען:
