סיינטיפיק אמריקן/המוח שלו, המוח שלה

מתברר שמוחו של גבר נבדל לא מעט ממוחה של אישה, הן במבנה והן בפעילות. חקר ההבדלים האלה עשוי להוליך לטיפולים מותאמי-מין בהפרעות נפשיות כגון דיכאון וסכיזופרניה

לארי קהיל, סיינטיפיק אמריקן

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/sciambrain0805.html

ביום אפור אחד באמצע ינואר 2005 העלה לורנס סמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, את האפשרות שהבדלים מולדים בין גברים לנשים במבנה המוח עשויים להיות אחד הגורמים בבסיס מיעוטן היחסי של נשים במדע. הערותיו הציתו מחדש את גחליה של מחלוקת בת מאה שנה, שהחלה כשהשוו מדענים את גודל מוחותיהם של שני המינים, גילו שמוח האישה נוטה להיות קטן יותר, והחלו לטעון בעקבות כך שמבחינה אינטלקטואלית נשים נחותות מגברים.

עד היום לא נחשפה שום עדות לכך שהבדלים אנטומיים עלולים לבלום הצטיינות אקדמית של נשים במתמטיקה, בפיזיקה או בהנדסה. זאת ועוד, התגלה בבירור שמבחינות רבות מוחותיהם של נשים וגברים דומים מאוד זה לזה. ואף על פי כן, בעשר השנים האחרונות תיעדו חוקרים מגוון מדהים של הבדלים כימיים, מבניים ותפקודיים בין המוח הגברי למוח הנשי.

הבדלים אלה אינם רק קוריוזים מעניינים העשויים להסביר מדוע גברים רבים יותר נהנים מסרטי הרפתקאות טיפשיים, אלא פותחים גם את האפשרות שעלינו לפתח טיפולים שונים לגברים ולנשים בעבור מגוון אדיר של מצבים נפשיים ובהם דיכאון, התמכרות, סכיזופרניה והפרעת דחק פוסט טראומטי (PTSD). ההבדלים רומזים אפוא כי חוקרים הלומדים את מבנה המוח ותפקודו חייבים לקחת בחשבון את מינם של הנבדקים בניתוח הממצאים. בעתיד עליהם לכלול במחקריהם גם נשים וגם גברים, שאם לא כן תוצאות מחקריהם עלולות להטעות.

גילופו של המוח

עד לא מזמן סברו חוקרי מערכת העצבים כי ההבדלים בין המינים במוח מוגבלים בעיקר לאזורים האחראים על התנהגות מינית. בשנת 1996 תיאר סימור לוין מאוניברסיטת סטנפורד, במאמר בסיינטיפיק אמריקן בשם “הבדלים במוח בין המינים,” כיצד הורמוני מין מסייעים בקביעת התנהגויות מיניות שונות בחולדות. הזכרים עסקו בעלייה על הנקבות, ואילו הנקבות הקשיתו את גבן והרימו את אחוריהן כדי למשוך מחזרים. לוין הזכיר בסקירתו רק אזור אחד במוח: ההיפותלמוס, מבנה קטן בבסיס המוח המעורב בוויסות של ייצור ההורמונים ובבקרה על התנהגויות בסיסיות כמו אכילה, שתייה ויחסי מין. עיצובו של דור שלם של מדעני עצב התבסס על האמונה שה”הבדלים במבנה המוח בין המינים” קשורים בעיקר להתנהגות בעת הזדווגות, להורמוני מין ולהיפותלמוס.

ואולם, נחשול של ממצאים חדשים ערער את ההשקפה הזאת והבליט את השפעת המין על תחומים רבים של חשיבה והתנהגות, ובהם זיכרון, רגש, ראייה, שמיעה, עיבוד של צורת הפנים ותגובת המוח להורמוני עקה. התהליך הואץ בחמש עד עשר השנים האחרונות בזכות טכניקות הדמיה מתוחכמות ובלתי פולשניות, כמו טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים PET)) והדמיה באמצעות תהודה מגנטית תפקודית (fMRI) – שיטות המאפשרות הצצה לתוך מוחם של נבדקים חיים.

ניסויי ההדמיה האלה גילו כי ההבדלים האנטומיים פזורים במגוון אזורים בכל רחבי המוח. לדוגמה, ג'יל מ' גולדסטיין ועמיתיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד השתמשו ב-MRI למדידת גודלם של אזורים בקליפת המוח (קורטקס) ובתת-קליפת המוח (סובקורטקס). בין השאר הם מצאו שחלקים מהקורטקס הקדמי האחראי על תפקודים קוגניטיביים גבוהים, וחלקים מן המערכת הלימבית הקשורה בתגובות רגשיות, גדולים יותר אצל נשים. לעומתן, אצל גברים גדולים יותר חלקים מהקורטקס הקודקודי (הפריאטלי), המעורב בתפיסה מרחבית, וגדולה יותר גם האמיגדלה, מבנה דמוי שקד המגיב למידע המעורר את הרגשות – כלומר לכל דבר המגביר את הדופק ואת זרימת האדרנלין. הבדלי הגודל האלה, ואלה שיוזכרו בהמשך המאמר, הם יחסיים: כלומר הם מציינים את היחס שבין הנפח הכולל של המבנה המדובר לבין הנפח של כל המוח.

בחקר בעלי חיים מקובל לחשוב כי הבדלי הגודל בין המבנים השונים במוח משקפים את החשיבות היחסית של המבנים האלה לתפקוד. לדוגמה, פרימטים נסמכים על חוש הראייה יותר מאשר על חוש הריח, ואילו אצל חולדות ההפך הוא הנכון, משום כך, במוחותיהם של פרימטים מיוחדים אזורים גדולים יותר באופן יחסי לראייה, ואילו אצל חולדות מוקצה נפח גדול יותר לחוש הריח. הבדלים אנטומיים רבים בין מוחם של הגברים למוחן של הנשים מרמזים אפוא שהמין אכן משפיע על דרך פעולת המוח.
.

מחקרים אחרים מצאו הבדלים אנטומיים בין המינים גם ברמה התאית. לדוגמה, סנדרה ויטלסון ועמיתיה באוניברסיטת מק'מסטר גילו שתאי העצב באונה הצדעית (טמפורלית) של הקורטקס, הקשורה לעיבוד שפה ולהבנתה, צפופים יותר אצל נשים. החוקרים ספרו תאי עצב בדגימות שלאחר המוות ומצאו שבשתיים מבין שש שכבות הקורטקס מספר הנוירונים ליחידת נפח אצל נקבות היה גדול יותר מאשר אצל זכרים. ממצאים דומים נמצאו אחר כך גם באונה הקדמית (הפרונטלית). בעזרת מידע זה יכולים כעת מדעני העצב לבדוק אם ההבדלים במספר הנוירונים בין המינים תואמים להבדלים ביכולת הקוגניטיבית – למשל, אם הצפיפות הגבוהה יותר של נוירונים בקורטקס השמיעתי של נשים קשורה להישגיהן הגבוהים יותר במבחני רהיטות מילולית.

הבדלים אנטומיים כאלה עשויים להיגרם בעיקר בשל פעילותם של הורמוני מין המציפים את מוחו של העובר. סטרואידים אלה מסייעים לכוון את ארגונו של המוח המתפתח ולארגן את החיווט בו. הם משפיעים על המבנה של אזורים שונים במוח ועל צפיפות הנוירונים בהם. מעניין שבאותם אזורים במוח האדם שבהם גילתה גולדשטיין הבדלים בין נשים לגברים, מצוי במהלך ההתפתחות של בעלי חיים המספר הגבוה ביותר של קולטנים להורמוני מין. מתאם זה, בין מידותיו של אזור במוח המבוגר לבין פעילותו של סטרואיד מין בעובר, מראה שלפחות מקצת ההבדלים בין המינים בתפקוד הקוגניטיבי אינם תוצאה של השפעות תרבותיות או שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות אלא מצויים במוח מאז הלידה.

נטיות מולדות

כמה מחקרים התנהגותיים מרתקים הוסיפו לעדויות כי הבדלים מסוימים בין המינים במוח מופיעים עוד לפני שהתינוק נושם את נשימתו הראשונה. חוקרים רבים הראו במשך השנים כי דרכיהם של ילדות וילדים קטנים נפרדות כשהם בוחרים צעצועים. בנים נמשכים לכדורים או למכוניות צעצוע, ואילו בנות מושיטת את ידן בדרך כלל לבובות. אבל לא היה אפשר לקבוע אם אכן התרבות הכתיבה את ההעדפות האלה או הביולוגיה המוחית המולדת.

מליסה היינס מסיטי יוניברסיטי בלונדון וג'ריאן מ' אלכסנדר מאוניברסיטת A&M בטקסס פנו לשם כך לחקר קופים, בעלי החיים הקרובים לנו ביותר. החוקרות הציעו לקבוצה של קופים מסוג גֵנוֹן ירוק, מבחר צעצועים שכלל בובות סמרטוטים, משאיות ופריטים ניטרליים מבחינת השיוך המגדרי כמו ספרים מצוירים. הן מצאו כי קופים זכרים שיחקו זמן ארוך יותר מן הקופות ב”צעצועים של בנים”, ואילו הקופות בילו יותר מן הקופים במשחק בצעצועים המועדפים בדרך כלל על ידי בנות. שני המינים בילו זמן שווה בהשתובבות עם ספרים מצוירים וצעצועים ניטרליים אחרים.

לא סביר שקופים מושפעים מן הלחצים החברתיים של התרבות האנושית. התוצאות רומזות אפוא שהעדפת הצעצועים של ילדים קשורה, לפחות בחלקה, בהבדלים ביולוגיים מולדים. גם שונות זו, כמו כל ההבדלים האנטומיים במוח בין המינים, התפתחה כנראה כתוצאה מלחצי ברירה במשך האבולוציה. במחקר הצעצועים העדיפו הזכרים, בני אנוש וקופים, צעצועים שאפשר להניעם במרחב ושמעודדים משחק פיזי ופראי. סביר לשער כי תכונות אלה קשורות בהתנהגויות המועילות לצייד ולהשגת בת זוג. בדומה אפשר לשער שנקבות יבחרו בצעצועים שמאפשרים להן לחדד מיומנויות שבבוא היום יסייעו להן לטפל בצאצאיהן.

סיימון ברון-כהן ועמיתיו מאוניברסיטת קיימברידג' נקטו גישה שונה, יצירתית לא פחות, כדי להתמודד עם השאלה מה משפיע יותר על ההבדלים בין המינים, התכונות המולדות או הסביבה. חוקרים רבים תיארו הבדלים במידה שבה תינוקות נקבות ותינוקות זכרים “מתמקדים באנשים”. ברון-כהן וסטודנטית המחקר שלו סווטלנה לוטצ'מאיה מצאו, למשל, כי ילדות בנות שנה התבוננו באימותיהן זמן רב יותר מבנים באותו גיל. כשאפשרו לתינוקות האלה לצפות במגוון סרטים, העדיפו הבנות להתבונן זמן רב יותר בסרט המציג פנים, ואילו הבנים נטו יותר לסרט שעסק במכוניות.

אפשר לייחס העדפות אלה, כמובן, לדרך שבה מבוגרים מטפלים בבנים ובבנות או באופן שהם משחקים אתם. כדי לשלול אפשרות זו צעדו ברון-כהן והסטודנטים שלו צעד נוסף. הם הציבו את מצלמות הווידאו שלהם במחלקת יולדות כדי לבדוק את העדפותיהם של תינוקות בני יום אחד בלבד. הילודים ראו אחת משני אפשרויות: פנים ידידותיות של סטודנטית או “מובייל” שצבעו, מידותיו וצורתו דמו לפני הסטודנטית. במובייל הוצגו בערבובייה תווי הפנים של הסטודנטית. כדי למנוע כל הטיה, הנסיינים לא היו מודעים למינו של התינוק בעת הבדיקה. כשהשוו את סרטי ההקלטה התברר כי הבנות התבוננו זמן ממושך יותר בפנים השלמים, ואילו הבנים התבוננו יותר בעצם המכאני. הבדל זה בהתעניינות החברתית היה ברור כבר ביום החיים הראשון. נראה אפוא שאנחנו בוקעים מן הרחם עם שוני קוגניטיבי מובנה המבדיל בין המינים.

תחת לחץ

במקרים רבים הבדלים בכימיה ובמבנה המוח בין המינים משפיעים על הדרך שבה זכרים ונקבות מגיבים לסביבה או לאירועים מלחיצים וזוכרים אותם. נתבונן למשל באמיגדלה. גולדשטיין וחוקרים אחרים דיווחו כי האמיגדלה של גברים גדולה מזו של נשים. ובחולדות, הקישורים בין תאי העצב באזור בזכרים רבים יותר מאשר בנקבות. אפשר לצפות אפוא שהשוני האנטומי יגרום להבדלים בדרך שיגיבו זכרים ונקבות במצבי לחץ.

קתרינה בראון ועמיתיה מאוניברסיטת אוטו פון גריק במגדבורג שבגרמניה בדקו אם אכן האמיגדלות של זכרים ונקבות מגיבות בדרך שונה במצבי לחץ. הם הרחיקו שגר של גורי דֵגוּ מאמם למשך זמן קצר. הרחקת הגורים מן האם, אצל מכרסמים דרום-אמריקנים חברתיים אלה, החיים במושבות גדולות, ולו לזמן קצר, מעוררת בגורים דאגה רבה. לאחר ההרחקה בדקו החוקרים את הריכוז של קולטני סרוטונין באזורים שונים במוחם של הגורים. סרוטונין הוא שליח עצבי (נוירוטרנסמיטר) שהמולקולות שלו, הנושאות את האותות העצביים, ממלאות תפקיד מפתח בוויסות ההתנהגות הרגשית. (פרוזאק, למשל, פועל באמצעות הגברת התפקוד של סרוטונין.)

החוקרים, שאפשרו לגורים לשמוע את קריאת אמם בעת הפרידה, מצאו שהקלט השמיעתי הזה העלה את ריכוז קולטני הסרוטונין באמיגדלה של הזכרים, אך הוריד את ריכוזם אצל הנקבות. קשה להשליך מתוצאות המחקר על התנהגות אנושית. ועם זאת הוא מרמז שאם אכן משהו דומה מתרחש אצל ילדים, חרדת נטישה יכולה להשפיע באופן שונה על הבריאות הנפשית של תינוקות משני המינים. ניסויים כאלה דרושים כדי להבין, למשל, מדוע הפרעות חרדה שכיחות אצל בנות הרבה יותר מאשר אצל בנים.

הבדלים אנטומיים בין המינים, ושוני בתגובה במצבי לחץ, מוכרים במבנה אחר של המוח – ההיפוקמפוס. מבנה זה חיוני לאחסון זיכרון ולמיפוי מרחבי של הסביבה הפיזית. בהדמיות של המוח רואים בעקביות שההיפוקמפוס של נשים גדול יותר. הבדל אנטומי זה עשוי להיות קשור, אולי, לשוני בדרך שבה מנווטים זכרים ונקבות את דרכם. מחקרים רבים מראים כי גברים נוטים לנווט באמצעות הערכה של מרחקים וכיוונים במרחב (ניווט באמצעות חישוב). נשים נוטות לנווט באמצעות מעקב אחר נקודות ציון. מעניין כי הבדלים דומים בין המינים נמצאו גם אצל חולדות. הזכרים שבהם נוטים לנווט במבוכים באמצעות מידע על מרחק וכיוון, ואילו חולדות ממין נקבה נוטות לנווט באותם מבוכים באמצעות שימוש בנקודות ציון. (מה שנותר לחוקרים להוכיח הוא שזכרי החולדות גם אינם נוטים לשאול עוברי אורח איך מגיעים למקום כלשהו.)

אפילו תאי העצב בהיפוקמפוס מתנהגים באופן שונה אצל זכרים ואצל נקבות, לפחות בדרך תגובתם להתנסויות של לימוד. ג'ניס מ' ג'ורסקה ועמיתיה באוניברסיטה של אילינוי הראו, למשל, ששיכון חולדות ב”סביבה מועשרת” – כלובים המאוכלסים במכרסמים אחרים ומלאים בצעצועים לעידוד הפעילות החברתית – משפיע באופן שונה על מבנה תאי העצב בהיפוקמפוס של חולדות ממין זכר וממין נקבה. אצל הנקבות הגבירה ההתנסות הזאת את הסתעפות הענפים בעץ הדנדריטי של התא – מבנים רבי-זרועות המשמשים לקליטת אותות מתאי עצב אחרים. שינוי זה משקף, כנראה, עלייה במספר החיבורים בין תאי העצב, עלייה שכנראה מעורבת, אחר כך, בביסוס הזיכרונות. אצל הזכרים, לעומת זאת, הסביבה המורכבת לא השפיעה כלל על ההסתעפויות הדנדריטיות או אפילו גזמה אותן מעט.

אף על פי כן, זכרי החולדות לומדים טוב יותר, לעתים, כשהם ניצבים בפני מצבי לחץ. טרייסי ג' שורס מאוניברסיטת רטגרס ושותפיה מצאו כי חשיפה קצרה לסדרה של מכות חשמל בזנב המריצה את תהליך הלמידה והגבירה את צפיפות החיבור של דנדריטים לתאי עצב אחרים אצל הזכרים. אותה פעולה פגעה ביכולת הביצוע והורידה את צפיפות החיבורים בחולדות נקבות. לממצאים כאלה השלכות חברתיות מעניינות. ככל שנעמיק לגלות כיצד נבדלים מנגנוני הלמידה של זכרים ונקבות, נוכל לשקול מהם ההבדלים הנדרשים בסביבת למידה אופטימלית כדי שתתאים גם לבנים וגם לבנות.

על אף שההיפוקמפוס של חולדות ממין נקבה מתכווץ בתגובה למצבים חד-פעמיים (אקוטיים) של לחץ, נראה שהוא עמיד יותר מן ההיפוקמפוס הזכרי דווקא למצבים כרוניים של לחץ מתמשך. שריל ד' קונרד ועמיתיה מאוניברסיטת מדינת אריזונה כלאו חולדות בכלובי רשת במשך שש שעות, מצב המפריע מאוד לחולדות. החוקרים מדדו את פגיעותם למוות של תאי העצב בהיפוקמפוס באמצעות רעלן עצבי (נוירוטוקסין). זוהי דרך מקובלת למדידת השפעתם של מצבי לחץ על תאים אלה. החוקרים מצאו כי כליאה חוזרת ונשנית הגבירה את רגישותם לרעל של תאי ההיפוקמפוס של זכרים אבל לא השפיעה כלל על אלה של הנקבות. הממצאים האלה, ואחרים כמותם, רומזים לכך שמבחינת נזק למוח הנקבות מצוידות לשאת לחץ כרוני טוב יותר מאשר הזכרים. עדיין לא ברור מה מגן על תאי ההיפוקמפוס של הנקבה מפני השפעותיו המזיקות של לחץ כרוני, אבל קרוב לוודאי שהורמוני מין ממלאים תפקיד במנגנון זה.

התמונה במלואה

עמיתי ואני הרחבנו את עבודתנו בדבר הדרך שבה מתמודד המוח עם אירועים מעוררי לחץ וזוכר אותם. מצאנו כי גברים ונשים נבדלים זה מזה באופן שבו הם מקבעים את זיכרונותיהם מאירועים מעוררי רגשות. ממחקר בחיות ידוע כי תהליך זה כרוך בהפעלת האמיגדלה. באחד הניסויים הראשונים שלנו עם בני אדם הראינו למתנדבים סדרה של סרטים אלימים מאוד מבחינה חזותית, ומדדנו תוך כדי כך את הפעילות המוחית שלהם באמצעות PET. כמה שבועות לאחר מכן בחנו את מה שזכרו.

גילינו כי מספר הסרטים המטרידים שזכרו הנבדקים תאם את מידת הפעילות של האמיגדלה שלהם בעת שצפו בהם. מחקרים נוספים במעבדה שלנו ובמעבדות אחרות איששו את הממצא הכללי הזה. אבל אז שמתי לב למשהו מוזר. במחקרים אחדים האמיגדלה הופעלה רק במחצית הימנית של המוח ובמקרים אחרים רק בשמאלית. ואז נוכחתי לדעת שבניסויים שבהם הופעלה האמיגדלה הימנית השתתפו רק נחקרים גברים, ובאחרים, שבהם הופעלה האמיגדלה השמאלית, השתתפו נשים. שלושה מחקרים נוספים שנערכו מאז – שניים שלנו ואחד של ג'והן גבריאלי, טרן קנלי ושותפיהם באוניברסיטת סטנפורד – איששו את ההבדל הזה בדרך שבה מתמודדים מוחותיהם של נשים ושל גברים עם זיכרונות רגשיים.

ההכרה שמוחות של גברים ושל נשים מעבדים לזיכרון באופן שונה את אותו חומר מעורר רגשית, הוליכה אותנו לתהות על משמעותה של שונות זו. כדי לעסוק בשאלה זו פנינו לתיאוריה בת מאה שנה האומרת כי המחצית הימנית של המוח נוטה לעבד את ההיבטים המרכזיים המאפיינים מצב כלשהו, ואילו המחצית השמאלית נוטה לעבד את הפרטים העדינים יותר. טענתנו הייתה שאם תפיסה זו נכונה, הרי שסם המרסן את פעילות האמיגדלה יפגע ביכולתו של גבר להיזכר בתמציתו של סיפור רגשי (באמצעות ריסון האמיגדלה הימנית) אבל אותו סם יפגע ביכולתה של אישה להעלות את הפרטים המדויקים בזיכרונה (באמצעות ריסון האמיגדלה השמאלית).

פרופראנולול הוא סם כזה. החומר, המכונה חוסם ביתא, משקיט את הפעילות של אדרנלין ושל חומר קרוב הקרוי נוראדרנלין. באמצעות השקטה זו הוא מרסן את הפעלת האמיגדלה ומחליש את העלאתם של זיכרונות מעוררי רגשות. נתנו תרופה זו לגברים ולנשים לפני שצפו בהצגת שקופיות קצרה שהראתה ילד צעיר שנקלע לתאונה איומה כשטייל עם אמו. שבוע לאחר מכן בחנו את זיכרונם. התוצאות הראו כי פרופראנולול הקשה על גברים להיזכר בהיבטים ההוליסטיים, בתמצית של הסיפור. הם לא זכרו, למשל, כי הילד נדרס על ידי מכונית. אצל הנשים פרופראנולול גרם לתוצאה הפוכה. הוא פגע בזיכרונן בדבר הפרטים השוליים, למשל שהילד החזיק בידו כדורגל.

במחקרים חדשים יותר מצאנו דרך להבחין כמעט מיד בהבדלים בתגובתם של חצאי המוח של גברים ונשים לחומר רגשי. מתנדבים שצפו בתמונות בלתי נעימות מבחינה רגשית הגיבו בתוך 300 אלפיות השנייה, תגובה שנרשמה כקפיצה פתאומית (spike) בהקלטת הפעילות החשמלית במוח. במחקר משותף עם אנטונלה גסבארי ואחרים מן האוניברסיטה של ל'אקווילה שבאיטליה, מצאנו שהזינוק המהיר הזה, המכונה תגובת P300, מודגש יותר במחצית הימנית של מוחות הגברים ובמחצית השמאלית של מוחות הנשים. מכאן שהשונות הקשורה למין בין מחציות המוח בעיבודן של תמונות רגשיות, מתחילה בתוך 300 אלפיות השנייה – הרבה לפני שהנבדקים יכולים לפרש באופן מודע מה ראו, אם בכלל.

לתגליות אלה עשויות להיות השלכות על הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). מחקר שקדם לזה, שנערך בידי גוסטב שלינג ושותפיו באוניברסיטת לודוויג-מקסימיליאן שבגרמניה, קבע כי תרופות כמו פרופראנולול מצמצמות זיכרונות של מצבים טראומטיים כשנוטלים אותן כחלק מהטיפול הרגיל ביחידות לטיפול נמרץ. בעקבות הממצאים שלנו מצאו החוקרים שלפחות ביחידות כאלה, תרופות חוסמות ביתא הפחיתו זיכרון של אירועים טראומטיים אצל נשים, אך לא אצל גברים. אם כך, אפילו ביחידות לטיפול נמרץ יצטרכו הרופאים לקחת בחשבון את מינם של החולים בבואם לקבוע את מינון התרופות.

מין והפרעות נפשיות

כנראה ש-PTSD אינה ההפרעה הפסיכולוגית היחידה המשפיעה באופן שונה על נשים וגברים. מירקו דיקסיק ועמיתיו מאוניברסיטת מק גיל הופתעו לגלות באמצעות שימוש ב-PET, שייצור סרוטונין אצל גברים גבוה ב-52% בממוצע משיעור ייצורו אצל נשים. עובדה זו יכולה לסייע בהסבר הסיבות לכך שנשים מועדות יותר לדיכאון – הפרעה המטופלת בדרך כלל באמצעות תרופות המגבירות את ריכוז הסרוטונין במוח.

מצב דומה שורר גם בהתמכרות. במקרה זה השליח העצבי הנדון הוא דופאמין, חומר המעורב בתחושות העונג הקשורות בשימוש בסמים משכרים. ג'יל בקר ועמיתיה מאוניברסיטת מישיגן באן-ארבור חקרו חולדות ומצאו כי אסטרוגן אצל הנקבות ממריץ שחרור דופאמין באזורי המוח החשובים לבקרת התנהגות של רדיפת סמים. יותר מזה, להורמון היו השפעות ארוכות טווח שגרמו לנקבות לחפש קוקאין אפילו כמה שבועות אחרי הפעם האחרונה שבה צרכו את הסם. הבדלים כאלה ברגישות – בייחוד לסמים ממריצים כמו קוקאין ואמפטאמין – עשויים להסביר מדוע נשים חשופות יותר לפגיעה מסמים אלה ומדוע הן מידרדרות מהר יותר מגברים משימוש ראשוני לתלות.

נראה כי ניכרים הבדלים בין נשים לגברים גם בחריגויות מסוימות במוח המונחות בבסיס הסכיזופרניה. רובן גור, רקל גור ועמיתיהם באוניברסיטה של פנסילבניה עסקו שנים בחקר ההבדלים בין המינים באנטומיה של המוח ובתפקודו. בפרויקט אחד הם מדדו את מידותיה של קליפת המוח הקדם-מצחית, או הקורטקס האורביטופרונטלי, המעורבת בבקרת רגשות. הם השוו אזור זה לאמיגדלה, המשפיעה יותר על הפקת תגובות רגשיות. החוקרים חישבו את היחס שבין גודל הקליפה הקדם-מצחית לגודל האמיגדלה, המכונה בקיצור OAR, ומצאו שהיחס אצל נשים גדול יותר. אפשר לשער ולהסיק מממצאים אלה שנשים, בממוצע, מסוגלות לשלוט בתגובותיהן הרגשיות יותר מגברים.

בניסויים נוספים גילו החוקרים שכנראה האיזון הזה משתנה בסכיזופרניה, אך לא באותו אופן אצל גברים ואצל נשים. ה-OAR של נשים החולות בסכיזופרניה נמוך יותר לעומת נשים בריאות, כפי שהיה אפשר לצפות. ואולם, למרבה הפליאה, ה-OAR של גברים הלוקים בסכיזופרניה גבוה יותר מזה של גברים בריאים. אלה ממצאים תמוהים, אך הם רומזים, לפחות, כי סכיזופרניה היא מחלה שונה במקצת אצל גברים ואצל נשים וכי ייתכן שיש “לתפור” את הטיפול בה בהתאם למינו של המטופל.

המין כן קובע

האקדמיה האמריקנית למדעים הכריזה, בדוח מקיף על הבדלי בריאות בין המינים משנת 2001, כי “המין קובע.” הגוף היוקרתי קבע עוד ש”המין, במשמעות של להיות זכר או נקבה, הוא גורם בסיסי אנושי שיש להתחשב בו כשמתכננים ניסויים ומנתחים את תוצאותיהם בכל התחומים ובכל רמות המחקר הביו-רפואי והמחקר הקשור לבריאות”.

מדעני העצב עדיין רחוקים מלחבר את כל הפיסות לתמונה מלאה. עדיין לא זיהו את כל ההבדלים במוח הקשורים במין ולא איתרו במדויק את השפעותיהם על הקוגניציה ועל הנטייה להפרעות הקשורות במוח. למרות זאת, המחקרים שנערכו עד היום מציגים בבירור שההבדלים בין המינים מצויים הרבה מעבר להיפותלמוס ולהתנהגות בעת ההזדווגות. לא תמיד ברור לחוקרים ולרופאים מהי הדרך הטובה ביותר לפענוח מלוא השפעותיו של המין על המוח, על ההתנהגות ועל התגובות לתרופות. אבל יותר ויותר מדענים מסכימים כי אי אפשר עוד ללמוד על שני המינים ממידע שנאסף על מין אחד בלבד.

סקירה כללית מוחות

• מדעני עצב מגלים הבדלים אנטומיים, כימיים ותפקודיים בין מוחם של גברים ובין מוחן של נשים.
• שונויות אלה מצויות בכל רחבי המוח, באזורים הקשורים בשפה, בזיכרון, ברגש, בראייה, בשמיעה ובניווט.
• חוקרים מנסים לקבוע כיצד הבדלים אלה, המבוססים על המין, קשורים לשוני בדרך החשיבה ובהתנהגות של זכרים ונקבות. תגליותיהם יוכלו להורות על הדרך לטיפולים שונים לגברים ולנשים השרויים במצבים נוירולוגיים כגון, סכיזופרניה, דיכאון, התמכרות לסמים והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

הבדלי גודל במוח

הבדלים אנטומיים מצויים בכל אונה במוחותיהם של גברים ושל נשים. לדוגמה, כשג'יל מ' גולדשטיין מבית הספר לרפואה של הרווארד ושותפיה מדדו את היחס שבין נפחם של אזורים נבחרים בקליפת המוח (קורטקס) לבין נפחו הכולל של המוח הגדול (צרברום) הם מצאו כי אזורים רבים גדולים יותר, באופן יחסי, אצל נשים, ואילו אזורים אחרים גדולים יותר אצל גברים דווקא. לא ידוע אם שונות אנטומית זו גורמת להבדלים ביכולת החשיבה.

העדפות מחווטות?

ג'ריאן מ' אלכסנדר מאוניברסיטת A&M שבטקסס ומליסה היינס מסיטי יוניברסיטי של לונדון חקרו קופים מסוג גנון ירוק וראו שהעדפות הצעצועים שלהם מתאימות לסטריאוטיפים על ילדים וילדות אנושיים. הזכרים, לדוגמה, שיחקו זמן רב יותר במשאיות, ואילו הנקבות העדיפו להעסיק את עצמן בטיפול בבובות. דפוסים כאלה מרמזים כי הבחירות שבוחרים ילדים אנושיים נובעות גם מן החיווט העצבי ולא רק מחינוך.

ההיפוקמפוס הלחוץ

תגובת ההיפוקמפוס של חולדות ממין זכר למצבי לחץ חד-פעמיים (אקוטיים) ולמצב מתמשך של לחץ (כרוני) שונה מתגובתו של האזור הזה במוחן של חולדות נקבות.

לחץ חד-פעמי

מצב קצר של לחץ גרם לעלייה בצפיפות ה”עוקצים” הדנדריטיים של תאי העצב בהיפוקמפוס של הזכרים ולירידה בצפיפותם אצל הנקבות, כפי שגילו טרייסי ג' שורס ועמיתיה מאוניברסיטת רטגרס. העוקצים הם האתרים שבהם מקבלים הדנדריטים אותות מעוררים מתאי עצב אחרים. ההיפוקמפוס מעורב בתהליכי למידה וזיכרון ולכן תוצאות אלה מעלות את האפשרות שלחץ קצר טווח משרה שינויים אנטומיים המעודדים למידה אצל זכרים, אך מעכבים למידה אצל נקבות.

לחץ מתמשך

ועם זאת, לחץ מתמשך מותיר את ההיפוקמפוס הזכרי חשוף יותר לפגיעה. שריל ד' קונרד, ג' ל' ג'קסון ול' ס' וויז מאוניברסיטת מדינת אריזונה חשפו חולדות, שעמדו בלחץ מתמשך, לרעלן עצבי. הזכרים שבקבוצה ניזוקו נזק רב יותר לעומת קבוצת הביקורת הזכרית, ואילו הנקבות לא ניזוקו כלל. תמונות המיקרוסקופ למטה צולמו במוחן של חולדות שנחשפו ללחץ מתמשך.

האמיגדלה והזיכרון הרגשי

במחקר שנערך בידי כותב המאמר ועמיתיו, הגיבה האמיגדלה, החיונית לזיכרון של אירועים רגשיים, באורח שונה אצל גברים ואצל נשים שצפו בשקופיות המעוררות תגובה רגשית, כמו למשל גופת חיה נרקבת. בדקנו את הגברים והנשים שדיווחו על תגובות רגשיות חזקות וגם היטיבו לזכור את מה שראו שבועיים אחר כך. אצל הגברים מצאנו שהאמיגדלה במחצית הימנית של המוח הגיבה בעוצמה רבה יותר, ואילו אצל הנשים הנסערות הגיבה בעוצמה ד האמיגדלה השמאלית דווקא. מחקרים נוספים של אותו צוות רומזים לכך שההבדלים בין המינים בפעילות האמיגדלה גורמים לגברים לזכור טוב יותר את פרטי האירוע הרגשי,ואילו נשים צפויות לזכור את תמציתו.
סריקות של פליטת פוזיטרונים (PET), שנערכו בידי מירקו דיקסיק ועמיתיו באוניברסיטת מק גיל, גילו שמוחם של זכרים מייצר סרוטונין בקצב גבוה מזה של נקבות. סרוטונין משפיע על מצב הרוח כך שממצאים אלה יעזרו בהבנת הממצא שיותר נשים מגברים לוקות בדיכאון.

חומר אפור

נשיא אוניברסיטת הרווארד, לורנס סמרס, דרך על יבלותיהם של אנשים רבים בראשית 2005 כשהעלה את האפשרות שהביולוגיה של המוח עשויה להסביר מדוע נשים מצליחות פחות מגברים בקריירות מדעיות. ננסי הופקינס, ביולוגית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT, הסמוך להרווארד, נעלבה כל כך מהגיגיו עד שיצאה מאולם הכנס שבו נשא את דבריו.

מה אומר המחקר? קשה למצוא עדויות הקושרות הבדלים באנטומיה ליכולת אינטלקטואלית. ראשית כול, ההבדלים בין המינים בהישגים בבחינות משכל כלליות זניחים. לעתים ציוניהן של נשים גבוהים יותר ולעתים של גברים. אף על פי שמדעני העצב מגלים מגוון הבדלים הקשורים למין במבנה המוח ובתפקודו, אי אפשר לקבוע היום אם יש להם השפעה כלשהי על ההצלחה בקריירה מדעית, ואם יש, מהו היחס שבין השפעתם לזו של גורמים תרבותיים.

עם זאת, ייתכן כי מוחותיהם של נשים ושל גברים מגיעים לרמת משכל דומה בדרכים שונות. לדוגמה, מחקר שנערך לאחרונה רומז כי בני שני המינים עשויים להשתמש במוחם בדרכים שונות לפתרון בעיות כמו אלה המצויות במבחני משכל. ריצ'ארד האיר ושותפיו למחקר באוניברסיטת קליפורניה באירווין ובאוניברסיטה של ניו מקסיקו, שילבו סריקות MRI ובחינות קוגניטיביות. הם פיתחו מפות המתאמות בין נפח החומר האפור ונפח החומר הלבן באזורים שונים של המוח לבין רמת הביצוע בבחינות IQ. החומר האפור מורכב מגופי תאי העצב המעבדים מידע במוח. החומר הלבן עשוי מהאקסונים שדרכם מעבירים תאי העצב מידע זה לזה. צוות החוקרים מצא מתאם בין נפח החומר הלבן או החומר האפור במוח לבין הישגים בבחינות של שני המינים. אבל אזורי המוח המראים את ההתאמה הזאת שונים בין גברים לנשים.

חוקרים אחרים לא הצליחו עדיין לחזור ולאשר ממצאים אלה. אך גם אם יצליחו, עדיין נותרת ע שאלה בלתי פתורה בידיהם: מה לתוצאות אלה, אם בכלל, ולדרך שבה חושבים גברים ונשים?

על המחבר

לארי קהיל (Cahill) קיבל את תואר הדוקטור שלו במדעי העצב ב-1990 מאוניברסיטת קליפורניה באירווין. לאחר ששהה שנתיים בגרמניה, וחקר שם תהליכי לימוד וזיכרון של גרבילים (מכרסמים קטנים) באמצעות טכניקות הדמיה, הוא חזר לאוניברסיטת קליפורניה באירווין, ובה הוא מכהן כעת כפרופסור עמית במחלקה לנוירוביולוגיה ולהתנהגות. קהיל הוא גם חבר במרכז לנוירוביולוגיה של לימוד וזיכרון.

ידען המוח
אתר המהדורה הישראלית של כתב העת סיינטיפיק אמריקן, בו ניתן גם לרכוש מנוי לכתב העת
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~251294077~~~58&SiteName=hayadan