שני חורבני הבית איפוא חוללו מפנה דרמטי בכהונה, בבחינת שיקוף מעניין של אירועי התקופה לאחר אותן שתי מהלומות טראומטיות
בסדרת המאמרים הקצרים על אודות הכהונה בקשתי להתמודד עם נושא שטרם נחקר הן לעומקו והן לאורכו/רוחבו באספקטים המדעיים המקובלים, כשאני פורש תזה מסויימת ומבקש לאשש אותה והיא – מעבר הדרגתי, מתמשך, של המלוכה אל תוך הכהונה, משלהי הבית הראשון אל הבית השני וקורותיה מלאחר חורבן הבית.
שני חורבני הבית איפוא חוללו מפנה דרמטי בכהונה, בבחינת שיקוף מעניין של אירועי התקופה לאחר אותן שתי מהלומות טראומטיות.
במהלך ימי הבית הראשון היתה הכהונה לא אחרת מאשר תפקיד משני, תלוי במלוכה, מעין פונקציה פקידותית, ומקור המהלך היה תכנון בניית בית המקדש על ידי המלך דויד והקמתו הלכה למעשה בימי המלך שלמה. הפונקציות הפולחניות דרשו מערכת מורכבת ומנגנון מסועף של בעלי תפקידים, קרי הכוהנים והלויים, ממש כמו כל מערכת אחרת, כלכלית או צבאית, וזו היתה המערכת הכהונתית שבראשה עמד הכוהן הגדול, או כפי שנקרא בשם כהן הראש, והוא, כאמור היה כפוף במישרין למלך.
איזה “שיגעון” או “דיבוק” חדרו לתאי מוחו של דויד או של שלמה, לכונן מקדש אלמלא השאיפה לרכז ולמרכז את שליטתם. קודמיהם, השופטים (ואף שאול בכללם) היו מעין מלכים, אלא שהיקף שלטונם היה מצומצם ורדיוס ממלכתם היה מיקרוסקופי. בשלהי תקופת השופטים נוצר, כך דומה מין חלל הנהגתי אותו ביקש שמואל למלא, והדבר היה לצנינים בעיני מניחי היסודות למלוכה. הללו ראו בו, ובשכמותו, מיתחרים מסוכנים, על כן הוחלט להקים מרכז פולחני בירושלים, הלוא היא עיר דויד, שיהווה תשתית פוליטית, כלכלית וחברתית חשובה, כמקובל בציביליזציות השכנות, והנה לכם המינוף לכינון המקדש ומנגנוני הפונקציות שבתוכו.
סיטואציה זה פסקה מלהתקיים עם חורבן בית ראשון, שאו-אז נעלמו/נאלמו המלוכה מזה והכהונה מזה, ומאז ראשית הבית השני, על יסוד יוזמת שבי ציון מזה ופרגמטיזם פרסי-מלוכני מזה, פינתה המלוכה היהודאית את מקומה לטובת הכהונה, שהחלה מני אז, אט-אט ובהדרגה, לתפוס מעין מעמד מלוכני.
מרד המקבים שפרץ ב-167 לפנה”ס נשא בגאון את דגל המרדנות הפנימית במשפחת הכהונה הגדולה, כשבית צדוק נאלץ לפנות מקום למשמר יהויריב, זה שהוביל מתתיהו ממודיעים. בניו היו לכוהנים גדולים, ראשית ממניע ירושתי ועבור למינוף המעמד האישי, עד אשר שמעון, אחרון הבנים, היה כוהן גדול וכמעט מלך. בניו ונכדיו מילאו במקביל את התפקיד הפולחני והמלוכני.
עם המעבר משלטון הלניסטי וחשמונאי לרומאי חזרה המציאות לקדמותה – נעלמה המלוכה והכהונה התחזקה, אלא שהאחרונה ידעה מעין שקיעה הדרגתית, משך עשרות שנים, החל מתקופת כהונתו של המלך הורדוס וכלה באווירה של חמישים שנות הנציבות שקדמו לפרוץ המרד הגדול.
חורבן הבית השני טלטל היטב את כל המערכות. אמנם לא היתה מלוכה שנעלמה, אלא שתחתיה התחזקה הנשיאות של בית הלל והפשרת יחסיה עם הרומאים העניקה לה עוצמה לא מבוטלת. מציאות זו התבטאה בדחיקת מעמד הכהונה על ידי הנשיאות.
ניסיון אחרון להשיב עטרה ליושנה, ואולי אף כמנוף אישי מסויים, התמצה במרידתו של בן כוסבה. הלה ביקש להחיות את הרשות הכהונתית כבסיס לכינון מחודש של בית המקדש והעצמת כוחו כמנהיג.
דיכוי המרד והתחזקות מחודשת של מעמד הכהונה הנחיתו מכה אנושה על הכהונה, שמאז לא התאוששה.
סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק
- חלק א’ – סוף בית ראשון וגלות בבל
- חלק ב’ – שיבת ציון
- חלק ג’ – התקופה ההלניסטית
- חלק ד’ – הכהונה במערומיה
- חלק ה’ – הכהונה עושה שרירים
- חלק ו’ – מתתיהו מתהפך בקברו
- חלק ז’ – הכהונה מתחילה לאבד גובה
- חלק ח’ – תקופת מלכות הורקנוס
- חלק ט’ – הורדוס בוחש בכהונה
- חלק י’ – הכהונה וישו הנוצרי
- חלק יא’ – יש חיים אחרי הורדוס
- חלק יב’ – הכהונה מתעסקת בבגדים
- חלק יג’ – הלשכה לחשיפת שחיתויות
- פרק י”ד – הכהונה במי במול
- פרק טו’ – הכהונה בפולחן השמש ובתרועת המלחמה
- פרק טז’ – יוצאים להלחם ברומאים
- פרק יז’ – המרד הגדול והכהונה
- פרק יח’ – בלאגן טוטלי בירושלים
- פרק יט’ – למקומות, היכון, צא!
- פרק כ’ – צדיק אחד בסדום
- פרק כ’א – מה במגילות?
- פרק כ’ב – אז היכן הכהונה?
- פרק כ’ג – השבת עטרת ליושנה
- פרק כ’ד – קונספירציה כוהנית?!
- פרק כ’ה: המניפולציה של בן כוסבה – א’
- פרק כ’ה: המניפולציה של בן כוסבה – ב’
26 תגובות
במחשבה שנייה אחרי עיון מדוקדק במצבת משע:
עשוי להתקבל על הדעת כי הישות המדינית “דודה” היא זו המכונה במקרא בשם “יהודה”, אך משע מתפאר כי את אראל דודה הוא שבה מן העיר עטרת אשר נבנתה בידי מלך ישראל עבור אנשי גד אשר ישבו, על פי המקרא, בעבר הירדן המזרחי.
עדיין לא הבנתי ..כמה אנשים בדיוק חיו פה בתקופת המקרא ( לפי התקופות )
אם יש לך מידע קונקרטי בנושא ד”ר יחיעם
יובל, מערכת הנתונים היא מערכת שעובדת קשה מאוד (קשה מדי בשביל השרת) וייתכנו תקלות כאלה מדי פעם.
הנה נסיון לשחזר את התגובה שנעלמה:
מצבת מישע מלך מואב מזכירה את ישראל ואת מלכה עמרי, את שבט גד ועוד. מוזכר בה “אראל דודה” ומוזכרים כלי יהוה שנלקחו שלל. בהנחה שזהו האל שסגדו לו בממלכת יהודה לא מובן מדוע שם הממלכה הזו אינו מוזכר במצבת מישע, מה גם שהמקרא מספר כי יהודה חברה לישראל במלחמה נגד מואב.
כאשר נכתבו סיפורי המקרא לאוזניו של המלך הינוקא יאשיהו, כבר עמדה מצבת מישע בצומת דרכים ראשית והייתה מפורסמת. מוזכרים בה מעשי גבורה של מישע מלך מואב, שעליהם מצאו סופרי המקרא לנחוץ להשיב אנכרוניסטית במעשי גבורה של דוד מלך ישראל. על “אראל דודה” של מישע (“ואשב[ה] משם את אראל דודה”, מצבת מישע, שורה 12) הם השיבו ב”אראל מואב” (“ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב…” שמואל ב, כ”ג, כ’). מן הכתוב בספר שמואל אנו למדים כי “אראל” הינו תואר (אולי קצין צבא בכיר) הקשור לממלכה. המקבילה ההפוכה ל”מואב” בפסוק מספר שמואל היא “דודה” ממצבת מישע, ולפיכך “דודה” הינו, כפי הנראה, שמה של ממלכה או ישות מדינית אחרת כלשהי. הישות המדינית “דודה” המתקבלת ביותר על הדעת היא זו המכונה במקרא בשם “יהודה”.
תהייה קשה! תגובה שלי נמחקה.
אחרי תגובה 19 של יאיר הבאתי הסבר שלי על “דודה” של מצבת מישע. התגובה התנוססה כאן כמה ימים, אבל כעת אינני מוצא אותה. האם היתה כאן צנזורה או סתם כשל מאגר הנתונים?
עירן, שלום.
לשחיתות יש גם פן טוב.
אל תשכח שבזכות השיטות “המושחתות” של כותבי המקרא נשמר בידנו אוסף יפה של מצוות טובות (למרות שהתערבו בו גם מצוות רעות). בני האדם, כפרטים, חיים זמן קצר, וכל דור ודור צריך ללמוד הכל מהתחלה.
צריך לעגן את המצוות הטובות (יחד עם הרעות, לדאבוננו) אל בסיס תודעתי זמין. ומה זמין יותר לאדם צעיר? האם לימודים אקדמאים מתישים הנמשכים עד אחרי גיל 30 או האמונה הבלתי רציונלית באלוהים שאותה הוא רוכש במלואה כבר בראשית ילדותו?
אני חושב שמכל הסיפור הזה אנו למדים שפעם היו אנשים מושחתים בעם שלנו בדיוק כמו היום
ושצריך תמיד להזהר מדבר כזה..
בסופו של דבר השחיתות היא מה שגרם להרס שלנו כעם כך נראה
שאלה לי אבל ד”ר שורק…האם אתה יכול להביא מספרים של לפני אחרי במובן של כמה היו לפני חורבן בית ראשון וכמה אחריו..חורבן שני ואחריו וכמה מרד בר כוכבא..כי כל הזמן שומעים מספרים סותרים…
יובל,
לגבי השם שאול, שכחתי להוסיף קודם, באתר שאם אני זוכר נכון נקרא שמאל, בדרום תורקיה בקרבת הגבול הסורי בקרבת הים, נתגלתה כתובת בשפה הקרובה גם לארמית וגם לפיניקית-עברית, שם מלך “שאל”. לא חייב להיות קשור לעולם המתים.
יובל,
באופן מיוחד אני מכיר לך תודה על ההארה שאפשר ששלמה לא היה דמות הסטורית.
האם אתה כותב ספר? לא נחוץ שתהיה פרופסור למטרת ניתוח התנך. אבל נחוץ שתברר השערות שאתה מעלה יותר בעיון, וגם בבחינה של דעות נוגדות.
בעבר הערתי שיש אפשרות סבירה ש-דוד- לא בא משורש שמי וייתכן שמשמעות השם מפקד או מצביא, פירוש שייתכן שמחוזק על ידי “דודה” במצבת מישע, כלומר הדוד שלו, המפקד שלו.
אתה כפי שסיימת אכן מרחיק לכת ונסחף בפיתוח הנלהב של הפרשנות שלך.
שלום יאיר,
שבתי וקראתי את הפרק הראשון. לא אהבתי את היצמדותו של דר. שורק למקור המקראי החשוד בעיני כאוסף אגדות ילדים הרחוק מאד מתיאור אמתי של המציאות. אני סבור כי המקרא משתמש הרבה בכתיבה אטיולוגית שנועדה לשכנע את קהל היעד שלו לנטות לטובת כותביו. האמת אינה נר לרגליהם והם נצמדים אליה רק כאשר אין להם ברירה (כמו, למשל, כאשר קיימות מצבות חקוקות באבן דוגמת מצבת מישע, כתובת תל דן וכדומה).
היה מנהיג (או קבוצה מנהיגים המכונסת לדמות אחת) שהמקרא מכנה בשם “שאול”. שאול זו ממלכת המתים, ולכוהנים צאצאי אביתר היה חשבון נוקב עם אותו מנהיג. מעצם העובדה שהמקרא מספר על שמות בניו שהכילו, כקידומת או סיומת, שמות של אלים (איש-בעל, מפי-בעל [בהנחה ש”בשת” הוא החלופה ל”בעל”], יהו-נתן) סביר כי גם שמו הכיל קידומת או סיומת כזאת – כמו, למשל, איש-אל – וכותבי הפרק הזה במקרא, כאשר ביקשו לתת לו שם שלא יזכיר את “יאשיהו” (המלך הינוקא שלאוזניו במיוחד נכתבו הסיפורים), מצאו לו שם שמשקף את מה שהוא סימל עבורם.
ירושלים הייתה עיר של אלף במות ומקדשים, בדיוק כפי שהיא היום עם למעלה מאלף כנסיות. מקדשים ובמות הם עסק רווחי ביותר, אז כמו היום, ולמלכים השונים היו סיבות טובות רבות לטפח אותם. מהיכן אני למדים שהיו אלף? ובכן, מספרי הסיפורים של יאשיהו משתמשים בתירוץ קלוש כדי להסביר את קיומם של כל כך הרבה מרכזי פולחן אלילי בעיר המוקדשת לאל אחד; הם נטפלים לנשותיו של המלך הסופרמן שלמה, ונוקבים במספר הזה. ומדוע באמת הצליחה ירושלים להיות מרכז אלילי כה גדול? זה בזכות התנאים הטופוגרפיים המשפיעים על נפשם של האנשים המגיעים אליה באופן המכונה היום “סינדרום ירושלים”. בירושלים הייתה היררכיה של מקדשים, כאשר הקטנים משלמים מעשר לגדולים מהם ואלה משלמים למקדש המרכזי אשר מקופתו נוטל המלך את מה שנחוץ לו.
המלך והמקדש המרכזי משתפים פעולה: המלך מבטיח הגנה ובלעדיות למשפחת כוהנים אחת ואלה מספקים לו ולשושלתו תמיכה לדורות. השם “דוד” פירושו “אהוב” או “מאהב”, והוא הוענק לשושלת המלכים שתמכה בלעדית במשפחת הכוהנים לבית צדוק. לימים, כאשר מספרי הסיפורים הגדירו לשושלת מייסד מפואר אשר מלך לא רק על יהודה הקטנה אלא על כל ישראל הגדולה, הם נתנו לו בפשטות את השם “דוד” על שום כינויה של השושלת. באותו אופן ניתן השם “שלמה” לזה אשר כביכול בנה את המקדש שנשא אותו שם. היות שהשם “דוד” והשם “שלמה” שונים זה מזה, לא נותרה בידי מספרי הסיפורים ברירה אלא לפצל את הדמות לשניים, והם השכילו לעשות שימוש נוסף בתוצרי הפיצול.
להבדיל מדמויות רבות שלא היו ולא נבראו, יש עדויות ארכיאולוגיות חותכות לקיומם של אתרים ומאורעות בימי ירמיהו. סביר מאד כי היה בירושלים בית מקדש ראשי שנקרא “מקדש שלמה” והוצבו בו כוהנים מבית אהרון [ארונה] היבוסי. מחוץ למקרא אין בידינו עדויות על שמו של המנהיג שהקימו, וייתכן אף כי היה זה אותו מנהיג אשר כוהני ענתות (צאצאי אביתר, ובהם ירמיהו) נתנו לו את שם הגנאי “שאול”.
בעיר ענתות הסמוכה לירושלים התקיימה משפחה גדולה של כוהנים אשר נמנעה מהם דריסת רגל במקדש שלמה. אלה מיוחסים לכוהן הישראלי אביתר אשר איבד את מקומו ומעמדו בירושלים לטובת משפחת צדוק. לימים, כאשר חרבה הממלכה האחות הגדולה ישראל, ופליטים ממנה הציפו את יהודה, נאלץ מלך יהודה בעת ההיא, חזקיהו, להכניס למקדש שלמה את כוהני ענתות ואת הלויים אשר לא היו אלא כוהנים ישראליים אשר עיקרי דתם היו חוקיו של משה. לצורך כך גם נכתב המיתוס לפיו מוצא הכוהנים לבית אהרון הוא משבט לוי וכי מייסד שושלת הכוהנים הזו, אהרון הכהן, הוא אחיו, בן אביו ואמו, של משה.
(אולי) הרחקתי לכת יותר מדי במודל שבניתי כאן. אך מעצם העובדה כי המקרא נכתב בידי גורמים בעלי עניין, צפיתי לראות ניתוח אקדמי של הנרטיב המקראי ולא היצמדות עיוורת אליו
לגבי הסקירה הקצרה של בית ראשון, באותה תקופה היו מקדשים בכל יישוב, ואילו בירושלים קרוב לודאי שדוד מצא מקדש פעיל.
ספק רב אם דוד באמת בנה מקדש בירושלים, אולי רק שיפץ או התאים אותו למערכת אמונות הישראלים, בלי לסלק את המערכת הקודמת.
בודאי שאין לראות ברצונו של דוד למקדש גדול ומרשים איזה דיבוק או שיגעון כפי שמציע לנו מחבר המאמר, אלא דוקא ההיפך: גישה שבלונית לגמרי של שליט חזק.
Tיזה כיף לקרוא את התגובות, דיון נחרץ על נושא טעון, כתוב בפשוט מליצות הקשה וענווה, כל הכבוד, כן ירבו…
תודה עופר.
מקובל עלי
יובל,
אני עומד לפרוש, אך אשמח להמשיך את הדיון איתך.
אגב, בכדי שהלז יהיה ענייני, יש צורך לשמור על רצף תגובה לוגי, היינו, תגובה ישירה לטענה (או טענה סותרת לקודמתה), בדומה לשקלא וטריא בתלמוד.
אין טעם להטיח את האני מאמין של כל אחד. אמנם זה נחמד, אבל לא מוליך לשום כיוון.
אם אתה עדיין נענה להגדרת הדיון באופן הזה, אהיה כאן.
לילה טוב,
עופר
סליחה, תיקון: נחרצות*
זו לא רק סמנטיקה. אם תרצה, זו ממין שאלת הביצה והתרנגולת.
יש לנו כלים המשמשים אותנו להסקת מסקנות. בימינו קוראים להם “לוגיקה” (והעברית המודרנית מכנה אותם “היגיון”, ואינני מוצא קשר בין ההיגיון [עלי כנור] המקראי לבין לוגיקה). המקרא מתריס כנגד הלוגיקה ומעלה טענות קשות בדבר קיומו של כוח יחיד הפועל במספר רבדים ומישורים. הוא זה שברא את העולם והוא זה שמונע מטר מן האדמה בגלל מספר גברים שמעדיפים את בני מינם. מי שמתייחס למקרא בחרדת קודש חייב להרחיב את מערכת חוקי הלוגיקה כדי לתרץ את הכוח הזה. אני, מאידך, אינני מוכן לקבל את הספר הקדוש כנימוק מספיק טוב להרחבה שכזאת.
אתה יכול להגיד כי אני מפרש כפי שאני מפרש משום שאני כופר באמונה, אך אני אומר שהמקרא הוא זה שכופר באמונה שלי.
אדם בוחר לעצמו אמונה. יכול אדם לבחור לקבל על עצמו את כל תרי”ג (האפשריות) שקובעת התורה, אבל הבחירה אם בכלל לקבל את התורה או לא היא חופשית שלו. מי שמסנן מצוות מייסד לעצמו דת משלו שאולי היא טובה אף יותר מן הדת שממנה יצא.
דעתי היא כי חלק מן המצוות ניתנו בידי בעלי עניין מושחתים, ולא ארחיב על זה כרגע את הדיבור.
יובל,
סמנטיקה ?
תרשה רק לפרשן את תגובתך.
“מי שנותן כבוד לספרי הקודש” = איש אמוני.
“אדם ביקורתי” = אפיקורס.
מה דעתך על אדם שמתוך כל המצוות, מסרב לקיים אחת מהנה.
סיבתו, “אני לא מבין את מהותה של המצווה”.
מה דעתך הסיבה לקיום יתר המצוות ?
אגב, כתבתי נחרצות, אבל אי ניחא לך, אזי וטוב גם לי.
עופר, הא בהא תליא.
מי שנותן כבוד לספרי הקודש לא יעז לפרש כפי שיפרש מי שמזלזל בהם. מאידך, אדם ביקורתי לא יכול לתת כבוד מלא לספרי הקודש.
לעניין ה”התרסה” בדברי דר. שורק, אין באמונה רק שחור ולבן. יש דרגות של אמונה ודרגות של כפירה.
ודעתי לגבי ספרי הנביאים אינה “מוכיחה נמרצות” את טענתך, אם כי היא משמשת דוגמה מאששת
יובל, לפי דברך אני מבין שגם אתה מוצא קשר בין הפרשנות המילולית של הדברים, לבין הדעה האמונית של המפרש.
אגב, אדם אמוני בוודאי יראה בפרושו של ד”ר שורק לא פחות מהתרסה. לפיכך, טענתך על הכבוד לאמונה לא כל כך מובנת לי.
כפי שאתה מצייר את דעתך לגבי ספרי הנביאים רק מוכיחה נחרצות את הטענה העיקרית שלי.
הדעה האמונית היא זו שתוביל לאופי הפרשנות.
שלום עופר,
יש טעם בדבריך. ומעצם העובדה שדר. שורק מסתמך ללא עוררין על המקרא, אפשר להניח כי גם אם הוא אינו מאמין הרי הוא נותן כבוד לאמונה.
אני, לעומתו, רואה בספרי הנביאים הראשונים אוסף של בדותות (שמעורבים בו גרעינים קטנים של אמת) שנועד לשטוף את מוחו של מלך ינוקא אשר נועד לו התפקיד לכבוש מחדש את ממלכת ישראל ולהשליט בה את דתם של כוהני ישראל הגולים בענתות. מאליו מובן שמכלול האמונות המטאפיסיות שלי שונה מזה של מי שמקבל את המקרא כספר קדוש.
שלום יובל,
להערתך הראשונה, אני באמת רוצה להאמין שאין שום קשר (שהרי ישנם המון אנשי מדע, בעלי דעות אמוניות).
לסיפא של דבריך, אני מוצא קשר בין האמונה באלוהות, לבין הפרשנות ההסטורית. היינו, אדם מאמין יפרש את הדברים המובאים באופן אחד, ולעומתו האפיקורס יפרשן הפוך. (כדלעייל).
יוצא מכאן, שהסטיה בין הפירושים היא אמונית, ולא עניינית.
זה מאוד מעניין.
תיקון:
… שואל על …
עופר!
מדוע אתה שואל של אמונה בפורום מדעי? איזה קשר אתה מוצא בין שני התחומים?
ובכל זאת, אם אתה רוצה תשובה הגיונית וברורה לשאלה מסוג “האם יש אלוהים?”, תן הגדרה למושג “אלוהים” ותשאל אם ההגדרה הזאת מתקבלת על דעתו של הנשאל.
ד”ר יחיעם שורק, האם אתה מאמין שיש אלוהים ?
יהונתן!
אתה מדבר אלי?
בכל מקרה, אענה:
אני סבור שמסכת סיפורי שלמה המלך אינם אלא מיתוס. יתרה מזו, אני אף סבור שהם סיפורים שסופרו לפני השינה לילד שנעשה מלך בהיותו בן שמונה שנים – יאשיהו.
על בן ישי (דוד) המלך, מאידך, אינני סבור שהוא פיקציה אם כי התיאור האגדתי שהמקרא מביא בקשר אליו עולה על התיאור המציאותי. גם תיאור דמותו של שאול, כשופט או כמלך שהיה מסוכסך עם הכוהנים, מתקבל על דעתי ללא התנגדות יתירה.
דמויות השופטים, חלקם מתקבלים על דעתי וחלקם לא. ירובעל, למשל, כן; שמשון, למשל, לא.
העזרתי לך לצאת מן הבלבול?
🙂
עכשיו אני לגמרי מבולבל.
הרי לפי משנתך , השופטים וכן המלכים שאול דוד ושלמה הינם סיפורי אגדה ותו לא. מה קרה שאתה מתייחס אליהם כעת כאילו היו קיימים באמת?
ברכותי לך, דר. שורק. הבטחת “אז מה היה לנו…” וגם קיימת.
להלן רשימה חלקית של “מה לא היה לנו”. האם תסכים להביא לנו סדרת מאמרים נוספת?
חסרה לי הביקורת למקור המקראי; המקרא נכתב, קרוב לודאי, בידי הכוהנים על מנת לייפות את ההיסטוריה ובעיקר את זו של עצמם.
חסר לי הסכסוך בין כוהני יהודה לבית צדוק בירושלים וכוהני ישראל לבית אביתר בענתות, כמו גם סיומו והפשרה שהושגה בימי המלך חזקיהו.
חסר לי מעמדם של הלויים ככוהנים בישראל שלפני דוד המלך.
חסר לי מקדש חוניו.
חסר לי סיפור הסכסוך בין מוחמד וכוהני יתריב.
ועוד כהנה וכהנה.
אך, כדבריך, הנושא טרם נחקר מדעית בשום מימד, וסביר כי יבואו עוד.
כל הכבוד