"הבו לנו יין ותירוש"

פרק שמיני בסדרה על המצב הכלכלי בארץ ישראל הקדומה. הפעם – על הפקת היין ביהודה ובגליל בתקופה של שלהי הבית השני ואילך. היין מילא תפקיד דומיננטי, לצד השמן כמובן, בשדה החקלאות הארצישראלית. בל נשכח שהגפן הינה אחת משבעת המינים ומצוות שתיית היין היא חלק בלתי נפרד מטקסים שונים ביהדות, בעיקר באירועי שמחה ולא בכדי נאמר בתלמוד הבבלי "אין שמחה אלא בבשר וביין".

הגפן הינה אחת משבעת המינים ומצוות שתיית היין היא חלק נפרד מטקסים שונים ביהדות. אילוסטרציה: pixabay.
הגפן הינה אחת משבעת המינים ומצוות שתיית היין היא חלק נפרד מטקסים שונים ביהדות. אילוסטרציה: pixabay.

ראו פרקים קודמים בסדרה:

קודם שנתחיל בעיון בנושא הנוכחי נדגיש כמה נקודות בזיקה לכלכלה הקדומה ביהודה. ובכן, לא היו הבדלים משמעותיים בין יהודה תחת השלטון ההלניסטי לבין זה הרומי. השלטונות הללו הסתמכו על שני פרמטרים כלכליים – הישענות על ערי הפוליס הכמעט אוטונומיות שתדאגנה להעביר להם את כספי המסים בצורה מסודרת, כאלה שנגבו מהכפרים השונים שהיו תחת שליטת אותן ערים מחד והישענות על השלטון המקומי שיעשה עבורם את מלאכת גביית המסים וגורמים אחרים מאידך. תחת מטריית השלטון המקומי מצאנו בתי מלוכה כגון מלכי בית חשמונאי (עד תקופת אלכסנדר ינאי) בתקופה ההלניסטית מזה ובית הורדוס בתקופה הרומית מזה. כמו כן תפקדו נשיאות הסנהדרין והנהגת המקדש באותה מידה.

לעיתים, בימי משבר, נהגו השלטונות החיצוניים להפעיל אמצעי גביה חריגים תחת לחצים צבאיים ואחרים.

תמורה מסויימת לאותם כספי מיסוי אנו מוצאים, ובעיקר בתקופה הרומית, מעין גמול ומחוייבות שהיא, כגון בניית גשרים, ערי נמל, שווקים, דרכים והגנה ביטחונית על הקיים. ביטוי מעניין לכך אנו מוצאים בדיון זוטא בין חכמי סנהדרין במאה השניה לספ' לגבי המעורבות הכלכלית הרומית וסיבותיה/תוצאותיה: "פתח רבי יהודה ואמרה: כמה נאין מעשיהן של אומה זו (והכוונה לרומא)! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה ר4בי שמעון בר יוחאי (הקנא הקיצוני) ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים, להושיב בהן זונות. מרחצאות, לעדן בהן עצמן. גשרים ליטול מהם מכס" (תלמוד בבלי שבת לג עמ' ב). רבי יהודה המתון הציג את העובדות ללא הסקת מסקנות, שהן כנראה לדעתו חיוביות, ואילו הגישה הקנאית המיוצגת על ידי רבי שמעון בר יוחאי דחתה כל יתרון ומעלה להשקעות הרומיות ביהודה והציגה פן שולי וקיצון, ובכל מקרה לא התעלמה מההשקעות הרומיות ביהודה, אך ראתה בהן נזק הקורא למחאה. ובשורה התחתונה ברור שכל השקעה רומית באימפריה תרמה לכלכלת האזור הנשלט.

בכל מקרה לא נמצאו הוכחות לכך כי הופעלה מדיניות כלכלית ריכוזית, טקטית ואסטרטגית, והתושבים המקומיים הפיקו ויצרו בהתאם לצרכיהם ולשיקול דעתם.

עם זאת פעלו בשטח גורמים שונים אשר השפיעו על כיוונים כלכליים שונים כגון השפעות רומיות בכלל אשר גרמו לצמיחתם של אותם משקים חקלאיים-מלאכתיים-משפחתיים שנקראו בשם וילות; מדיניות מקומית של הנהגות עירוניות כגון רשת ערי הפוליס אשר נפרסה מאז ראשית השלטון ההלניסטי ביהודה; מעורבות של הסנהדרין, ובעיקר בית הנשיאות ובמיוחד ביתו של רבי יהודה הנשיא, אשר בהלכותיהם/חקיקותיהם קבעו כיוונים כלכליים מסויימים; מיקומו ותיפקודו של המקדש בירושלים שהיה צרכן נכבד ביותר של מוצרים שונים כגון שמן, יין, פירות, קרבנות בהמה, כלים שונים ועוד; פריסתם של בתי כנסת שונים ובעיקר בגליל, שאף הם שימשו צרכן נכבד של מוצרים כלכליים.

עם זאת אין מה לדבר בעידן הקדום על כלכלה ריכוזית, כזו המתוכננת מלמעלה, ובעיקר בעלת אופי אכיפתי מחייב. יכולת האכיפה השלטונית בפריפריה היתה כמעט אפסית ובכלל הקשר הכולל של הפריפריה עם המרכז, נאמר אפילו בתקופת המקדש השני היה כמעט בטל בששים, ושלא נתבלבל – באומרנו פריפריה אנו מתכוונים לאותה טבעת רחבה ביותר שהיתה רחוקה מן המרכז מהלך של יום הליכה לפחות והכוונה לרוב שטחי יהודה. מצב זה הביא לכך שיכולת השליטה של הסנהדרין במרכז על יישובי המעטפת היתה קלושה אם בכלל, ואנו שומעים על מסעות נשיאי יהודה לנקודות היישוב השונות ב"פריפריה", שהיו מלווים בחכמי סנהדרין מפורסמים בניסיונות כמעט קלושים להנחיל את דעתם על היישובים היהודים במעטפת הגדולה והרחבה.

היין מילא תפקיד דומיננטי, לצד השמן כמובן, בשדה החקלאות הארצישראלית. בל נשכח שהגפן הינה אחת משבעת המינים ומצוות שתיית היין היתה חלק בלתי נפרד מטקסים שונים ביהדות, בעיקר באירועי שמחה ולא בכדי נאמר בתלמוד הבבלי "אין שמחה אלא בבשר וביין".

הבה ונישיר מבט לעבר הפקת היין ביהודה ובגליל בתקופה של שלהי הבית השני ואילך.

קיימת השקה ברורה בין מאפייני הפקת היין לאלו של השמן ועל כל המשתמע מכך כגון: ראשית – התפתחות היישובים בסגנון הווילה הרומית ועימם ייצור היין בקנה מידה נרחב. המשנה מספרת לנו בסמוך למכירת ה"עיר", הלוא היא הווילה רוסטיקה", בה עסקנו בפרקים הקודמים, על מכירת השדה בזו הלשון: "מכר … אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכה … ולא את השומרה (סוכת השומר) לא את הבור ולא את הגת …" (בבא בתרא ד' 9), כשבעניין ה"בור" וה"גת" נטפל בהמשך הדברים. והתוספתא מדגישה כדלקמן: "המוכר את השדה, לא מכר לא את הגת ולא את השומירה, אף על פי שהן (שייכות ל)כרם. אבא שאול אומר: אף לא את מחיצת הקנים" (תוספתא בבא בתרא ג' 4). וזאת ללמדנו על חשיבות הפקת היין במסגרת המשפחתית.

ידוע שהחוות הביזנטיות בארץ חופפות בחלקן את שטח החוות הרומיות. באזור בית השיטה לשם משל נשתמרו מתקני גת בחלק הדרום-מערבי ועל פי תיאורם הם היו בנויים בנוסח הגת הרומית, ולראיה – מימצאי הווילות בפומפיי הרומית.

שנית – כפרים שלמים התייחדו בהפקת יין בקנה מידה נרחב, מה שמחייב ארגון ומינהל מסודרים. חלק מהם שימש עוד בזמן היות המקדש עומד על תילו ומתפקד והיינו מצפים כי בעקבות החורבן יתדלדלו אותם מרכזים, אלא שהם שמרו על היקפים דומים של כמויות ההפקה, וזאת בשל ריבוי הדרישה המקומית, בין השאר בשל צמיחתם של בתי כנסת כמעין תחליף למקדש.

שלישית – לצד שימוש הצבא הרומי והמינהל הרומי כצרכנים נכבדים לתוצרת היין, גברה מאוד הפקת היין בקרב יישובים נוכריים, קרי הלניסטיים בעיקר כתוצאה בכלל לצמיחה הכלכלית באזור. והרי בפולחן היווני-הלניסטי (לכבודו של האל הנקשר בהפקת היין ובשתייתו, הלא הוא דיוניסוס היווני ובקכוס הרומי) ולמרות הבעייתיות העולה בתחום הלכות העבודה הזרה, אימצו חכמי המשנה והתלמוד גישה ליברלית משהו כלפי הנכרים, בהתאם לאותה מדיניות ליברלית, כללית, כלפי השלטון הרומי וממחצית המאה השניה לספ' ואילך מתרבות העדויות בדבר אותם נכרים היושבים בכפרים והעוסקים בכל הכרוך בנושאי החקלאות. כך למשל סיפר רבי ישמעאל ברבי יוסי על נכרי אחד שהיו ברשותו שלוש מאות גרבי יין תפוחים (כלומר 300 מרתפי יין) וכי הללו נשמרו לאורך זמן רב, קרי שבעים שנה. גם אם נתעלם מן האופי האגדי והמוגזם הזה, נלמד ללא ספק  הן על היקף התוצרת והן על רזי שימור הנוזל באותה תקופה.

בין אותם נכרים לבין היהודים נארגה ונרקמה מסכת יחסים די הדוקה וכך למשל העידה המשנה: "לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח, אינו נעשה יין נסך (לעבודה זרה, אלילית) עד שירד לבור (האגירה). ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר" (עבודה זרה ד' 8). בהקשר זה התלבטו חכמים האם מותר או אסור לבצור את הענבים יחד עם הנכרים ו/או להשתתף עימם בדריכת הענבים. לבסוף הוסכם לעבוד שכם בשכם עם הנכרים בבחינת שיתוף פעולה בהפקת היין. כן שמענו על "נודות הנכרים וקנקניהן ויין של ישראל כנוס (מצוי) בהן …" (משנת עבודה זרה ב' 4) ועל "המטהר יינו של נכרי" (שם ד' 11).

יצויין כי צרכן נכבד לתוצרת היין היה בן הדת הנוצרית לצרכי הפולחן. נכון שהנצרות נרדפה על ידי הרומאים, כאלו שהכריזו עליה כreligio ilicita -, היינו כדת/אמונה בלתי נסבלת. עם זאת פעלו בארץ כיתות נוצריות לא מעטות שחלקן במסווה ברור.

רביעית – חלק מהמסים לשלטונות השתלמוו בעין", כלומר בתוצרת חקלאית, מלאכתית-כלכלית, ובשל ריבוי המיסוי הנ"ל בעיקר מן המחצית השניה של המאה השניה לספ', הכריז רבי יוחנן כדלקמן: "תנו רבנן: מתריעין (מכריזים) על פרקמטיא (מוצרי רכישה) ואפילו בשבת. אמר רבי יוחנן: כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל" (תלמוד בבלי בבא בתרא צא עמ' א). וזאת כדי לקדם את ההיצע נוכח הביקוש.  מדרש מאוחר מעיד על מוכרי יין שנאלצו לפרוק את סחורתם בבית העלמין מכיוון שנודע להם כי הוטלה "אנגריה" (מס בדמות כפיית עבודה ומוצרים) על העיר.

קטע לכאורה תמוה מופיע באבות דרבי נתן (ב' מהדורת שכטר לו עמ' א) בזו הלשון: "ועבדת את אויביך, אשר ישלחנו יהוה בך ברעב ובצמא … (מן המקרא ומכאן ואילך המדרש) ובצמא כיצד? שזמן שאדם מתאווה לשתות טיפה של חומץ, טיפה של שיכר ואינו מוצא, אומות העולם מבקשין ממנו יין משובח שבכל המדינות …". האם מדובר במחאה נוכח התוצאה של מיסוי רב וגבוה או האם מדובר על תוצרת משובחת המבוקשת מחוץ לגבולות הארץ אין לדעת. בכל מקרה הקטע מרמז על ביקוש ליין.

חמישית – הפקת היין טופחה באחוזות הגדולות, כגון אלו של רבי יהודה הנשיא, שהוחכרו לו מידי הקיסרות הרומית, בבחינת הון ושלטון.

ששית – כמה תעשיות שמשו כשירותי לוואי להפקת היין כגון קראמיקה, זכוכית ואריגה/קליעה בעיקר.

שביעית – מעורבות חכמי הסנהדרין בתחום הפקת היין כגון האיסור לייצא מחוץ לארץ ישראל "דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות, שמנים וסלתות" (תלמוד בבלי בבא בתרא צ' עמ' ב), מה שמשקף תמונת מצב כלכלית בעייתית, ועם התאוששות המשק משתנה ההמלצה כפי שמעיד התלמוד הירושלמי: "בראשונה (הכוונה לשלהי המאה השניה לספ') היו ענבים מרובות (כך בטקסט), ולא היו חרצנים חשובות (כנ"ל). ועכשיו, שאין ענבים מרובות, חרצנים חשובות" (תלמוד ירושלמי דמאי פרק א' כא עמ' ד). ובתוספתא (עבודה זרה ד' (ה') 2) שכבר צויינה לעיל מסופר כי "אין מוציאין מסוריא (והכוונה לסוריא על פי העריכה) דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות, שמנים וסלתות. ורבי (יהודה הנשיא) אומר: (בבחינת היתר חריג) אומר אני (בהדגשה ובהטעמה) שמוציאין יין לסוריא". וקשה שלא להתאפק ולהדגיש כי על שום נכסיו הכלכליים הרבים של הנשיא (הון ושלטון) החליט להתערב בחקיקה הסנהדראית ולהחריג את היין מן האיסור הנ"ל למרות שיודגש כי היה כאן מחד עבירה לכאורה בשל החשש שיין זה ישמש את עבודת הפולחן הפגאנית ומאידך היה כאן רצון לגישור בין יהודים ונכרים. ובכל אופן בל נשכח כי יהודה היתה חלק אינטגראלי מהפרובינקיה הסורית הרומית.

בהקשר זה עולה תמונה מעניינת מעדותו של רבי אבהו על כי "בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על חמורים, ואסרו להן הכל כיוון שנגדרו, היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל" (תלמוד ירושלמי שבת פרק יז טז עמ' א). הטקסט מאוד מעניין מכיוון שהוא מצביע על התפתחות היסטורית שהביאה לשינוי בחקיקה. העבודה בשבת ושינוע התוצרת היו כורח המציאות בשל נסיבות כלכליות, ועם הזמן התירו זאת חכמים הן בשל העדר הרצון לפגוע בעובדים ואף לא להצטייר כפוגעים בדעת הציבור בבחינת "אין גוזרין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה", ומאידך לטובת התחום הכלכלי היו מוכנים החכמים לכופף לא מעט את ההלכה. זאת ועוד, ומסקנה זו יפה ושווה להיתרים רבים של חכמי הסנהדרין – לאור מציאות קיימת, רווחת משהו, נאותו חברי הסנהדרין, בדלית ברירה, להוציא את המרצע מהשק ולאשר ולאשרר מציאות קיימת ואף לתשתת אותה בחקיקה.

שרידי גת. מקור:RevolutioNine, ויקיפדיה.
שרידי גת. מקור: RevolutioNine, ויקיפדיה.

היין הופק במקומות שונים בארץ, ויעידו על כך שרידי הגתות, מאות במספר, שנחשפו בעיקר בצפון כגון: בית שאן, טבריה, ציפורי, עכו, קיסריה, בית שערים ועוד ואף ביהודה כמו עין גדי, שעליה נאמר כי "כרמיה עושים (מפיקים) ארבע או חמש פעמיעם בשנה" (שיר השירים רבה מהדורת גרינהוט טו עמ' א), הר המלך (בזיקה לדרישה של פקידות רומית ומחנות צבא רומיים) וכן אשקלון ועזה, וזאת ללמדנו כי יהודים הפיקו כמויות גדולות של יין עבור צריכה פגאנית וחלקה נוצרית, ובכללה, כצפוי, לטובת עבודה זרה, בעקיפין כמובן. פרט לכך מצביע הדבר על מרקם יחסים קורקטי בין שתי הדתות.

בהקשר לכך מצהיר הנשיא רבי יהודה הנשיא על מידרג השגי בהפקה כגון: "קרותים והטולים אלפא (מקום ראשון) ליין. שניה להם בית רימה ובית לבן בהר" (מנחות ה' 6).

כמויות לא מעטות של יין הופקו במסגרת המעין משפחתית, קרי בווילות הכפריות וכן במשקים הזעירים ובהקשר זה ראוי לציין את הגידול המשפחתי כשבסמוך למקום המגורים השתרגו מן הקרקע הענבים עד גגות הבתים, שם נבנתה סוכה מיוחדת ל"קליטתם".

ליין שהופק בארץ היה מוניטין בכל העולם כפי שמעיד המדרש. אמנם האופי המדרשי, כגון במדרש ילקוט שמעוני, היה כמובן שטוף באגדתיות והפליג בגוזמאות. עם זאת ניתן לחלץ ממדרשים אלה, לאחר הפרדה רבה בין בשר המציאות וקליפתה, תרתי משמיע, מסקנה מעניינת אם כי בדחילו ורחימו באופיה המכווץ אך כנראה האמיתי.

ראוי להציג בהקשר בה"ל את הביטוי "כרם אדריאנוס", המופיע לא פעם בתלמודים ובמדרשים, שגודלו 18 מיל על 18 מיל, ובהשוואה למדרש "שמוני נוטרה את הכרמים" (שיר השירים זוטא, מהדורת בובר יד). שטחו של הכרם הנ"ל הינו בחישוב מתמטי פי שניים או שלושה מהשטח הקלאסי המופיע בספרו של ההיסטוריון הרומי קאטו וזאת ללמד על מרחבי ההפקה.

נכון שמקובל לראות את הביטוי "כרם אדריאנוס" בהקשר של דיכוי מרד בן כוסבה ב"שלוש המשמרות" שהקים הקיסר ביהודה בבחינת המצור הצבאי שהקיף את גזרת המרד וכן את השטח הגדול "שהקיפו (אדריינוס) מהרוגי ביתתר (כך האיות)(היינו מעוזו האחרון של בן כוסבה), מלוא קומה ופישוט ידיים" (תלמוד ירושלמי תעניות פרק ד' סט עמ' א). כלומר "כרם אדריינוס יכול שהיה, כך יש גורסים, ביטוי מושאל מן הלטינית שמשמעו מצור (circumvallatio) או ביטוי אחר בהקשר ההיקפי כגון circus ומתוך כך נעוץ היטב בדיכוי המרד.

עם זאת לא יהיה רחוק מלשער כי מדובר ברמיזה לשטח עצום של כרם גפנים (או אחוזה של כמה כרמים), כמקובל באחוזות ענק רומיות, שאליהן לא כוונו חשבונותיו הקרקעיים של קאטו הרומי, כגון באזור הר המלך, שם נפרשו כמה מחנות צבא רומיים. ובל נשכח כי המילה "כרם" נהגה היטב בשפה העברית של אותה תקופה, כגון "נוטעי כרמים" שתיפקדו תחת הנהלתו של רבי סימון, והיכן? בהר המלך, כשזה התכנה ביוונית כ"גיי בסיליקיי" (אדמות מלכותיות) ובלטינית כ"פראיידיום קאיסאריס" (נחלה קיסרית).

יצויין כי בעקבות הכיבוש הרומי את יהודה משנת 63 לפנה"ס ואילך חלה מידה רבה של השפעה רומית על הפקות כלכליות ובכללן על עשיית היין. כך למשל נולדה תופעה מעניינת של הרכבת גפנים בשיטה הרומית. כלומר את מקום ההרכבה מרחו בזפת או באספלט שנכרה מים המלח ובאופן זה היטיבו את תוצרת הגפנים שלא יינזקו מטחב ומפטריות.

מידת הטיפול בגפנים העידה על ערכם וחשיבות היין שהופק מהם. מעניין לבחון את השוואת הפעולות השונות שנכרכו בנושא בין המשנה, התוספתא והתלמוד הירושלמי כדי להצביע על ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בתהליכי הזמן בזיקה לנושא הנידון כגון ייחור, הברכה, גיזום, הדלייה (כגון רבי יוסי המספר כי "אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אבל" (בבחינת אתר ידוע להפקת יין– תוספתא שביעית ז' 15), הרכבה וזינוב.

רבי יהודה הנשיא, בעל נכסי הקרקע הרבים, ובכללם מטעי גפנים, פסק בבחינת היתר חסר תקדים, היינו לאפשר רכישת יין אשר נטען באמצעי איחסון ושינוע של נכרים ("בקרונות של עכו"ם" (תלמוד בבלי שבת קכב עמ' א).

לצד טיפוח הגפן במשקים הקטנים, רבי יהודה הנשיא פיקח מאזור עמק יזרעאל על גידולה של הגפן באחוזותיו, כגון בכרמו של רבי פרידי בבני ברק, וזאת על רקע קשריו המרובים עם יהודי ה"דרום" (שפלת לוד הנרחבת בואכה דרומה ומזרחה).

הפקת היין מפרי הגפן נעשתה בכמה דרכים, ובכל מקרה בוצעה ההפקה בגת קרי משטח דריכה, שכמותה נחשפו בארץ כמה מאות רבות, קטנות כגדולות, ציבוריות כפרטיות-משפחתיות, והתוספתא ידעה להבחין בין לבין כמאמרה: "גת אחת לשתי (כך בנוסח) בורות (היינו בורות איגום, שלעיתים היו מחוברות מכמה בורות), או שתי גתות לבור אחת, ושתי גתות לשתי בורות" (תוספתא תרומות ג' 7). מהגת, יצויין, הוזרם הנוזל ש"נדרך" בתיעול או בצינור לבור איגום דרך בדים או מחצלות שנודעו בשם "סודרין" או "משמרת של יין", וזאת לצורך סינון התירוש מחרצנים ומקליפות הענבים (מה"זגים").

לאחר האיגום נאסף היין לתוך חביות גדולות שנחתמו בחרס, שהמפורסמות שבהן נקראו על שם מיקום ההפקה, כגון "לודיות" מאזור לוד שבשפלה, או "לחמיות" מבית לחם הגלילית ונודעו אף כלי אגירה ושימור קטנים יותר כגון "פכין גליליים". ומעניינת מאוד הפיסקה במשנה (מסכת כלים ב' 2) כשחכמי סנהדרין מתפלמסים ביניהם לגבי הגדלים של החביות, הכדים, נקדירות, החצבים הגדולים והקטנים וכמובן הפכים. ההתייחסות נוגעת לנפח הכלים וקיימת גם התייחסות למידת עובי הדפנות של כלי האיחסון. כל זאת ללמדנו עד כמה נושא האיחסון, הן של שמן והן של יין בעיקר, קיבל חשיבות בהלכות הסנהדרין ולכך היו משמעויות מעניינות לגבי ההתייחסות ההלכתית לנושאי כלכלה שונים, הן במסגרת הפרט המשתמש והן ביחס לסיטונאות וקימעונאות.

  • דריכה – זו בוצעה בגת, כאמור, משטח דריכה שאליו הובאו הענבים לאחר שנבצרו בכרמים), כשהיא מאוטמת בזפת למניעת חלחול. הדריכה בוצעה ברגליים יחפות, אחרת רגל נעולה בסנדל עלולה היתה לרסק את הגרעינים/חרצנים אל תוך היין ולגרום למרירותו. לשם פעולת הדריכה נשכרו לכך פועלים מיוחדים ומיומנים אד הוק שנקראו "דרוכות".
  • סחיטה במיתקן מיוחד, בגת, שנמצאה בכרם השייך ל"עיר" (וילה רוסטיקה) לשם משל, וגודלה דומה ומתאים מאוד לממדי הגת הרומית, וזאת ללמדנו, כמו במקרים רבים אחרים, על מידת השפעת המשק הרומי על זה היהודאי-הגלילי. גם פה וגם שם – בכתבי החקלאות הרומית (סקריפטוראס רוסטיקי) – מצאנו את "הקורה" (בדומה לתיפקודה בבית הבד) ה"ריחיים" (כנ"ל), ה"עגולים" (היינו אבני ריחיים עגולות וכבדות שריסקו את הענבים ואו-אז הופק מפעולה זו התירוש שהיה פחות איכותי), ה"לולבין", ה"עקל" (מבנה, ממש כמו בבית הבד, שנועד לסחוט היטב את העיסה והפיק נוזל נקי), ה"משפך של גתות" (להזרמת התירוש לכלי האיחסון) שנקרא גם "צינור", "דפין", בור איגום, שאליו הוזרם היין המופק וממנו לכדים.

די בעדויות על המיתקנים והאביזרים הללו כדי להבהיר את הפעילות הרבה שנקשרה בהפקתו של היין וללמוד על האמצעים הטכניים והעזרים/האביזרים השונים שגרמו לייעול ההפקה. כך, למשל, מרתף היין הבולט באיזכורו בספרות חז"ל והמגובה במימצאים ארכיאולוגיים מעניינים, טומן בחובו עדות על ההפקה גם במשקים הקטנים, בווילות הכפריות, ועל היכולת הטכנית בשימורו, בעיקר בעידן התפתחות המסחר כלומר ביחס לשיווק היין, או בהתאם לדרישות השלטון הרומי ויחידות הצבא הרומי ביהודה.

תעשיית הקדרות שימשה כתעשיית לוואי חשדובה לכל הנוגע בהפקת הנוזלים כמו שמן ויין. בכדי החרס היה מתבצע התהליך החשוב בהפקת היין והוא התססת הנוזל והפיכתו ליין משובח.

הכדים היו נמרחים בשרף מיוחד, כפי שמודיעים לנו המקורות הרומיים ואף בספרות חז"ל, ובשל הצרכים המרובים לתוצרת היין, כפי שראינו לעיל, דאגו מאוד לשימור היין באיכות ראויה.

נודעו שמות מסויימים לפרי היין כגון "יין קונדיטון" הנמשך מן הלטינית (vinum conditum), ועניינו יין שמור במרתף, או "אנומלין", שהוא כמקבילו הרומי (vinum malum) יין תפוחים וכן יין איטלקי שכנראה הופק במתכונת רומית.

כמו בהפקת השמן נמצאו הוכחות לשיתוף פעולה חשוב בין יהודים לנוכרים בהפקת יין, ובהקשר זה מבדיל רבי יהודה בין "בראשונה", כלומר לפני מרד בן כוסבה (135-132 לספ'), לבין "חזרו לומר", כלומר מלאחר סיום המרד ואילך, ביחס לפעולות בציר משותפות בין יהודים לנוכרים, ומאז התירו חכמי הסנהדרין למכור יין בקנה מידה גדול לנוכרים ואף ללא חשש מ"יין נסך".

לסיכום, בדומה לשמן היה היין תוצר משמעותי בהפקת גידולי החקלאות בארץ ישראל הקדומה, וזאת על בסיס ביקושים שונים, כלכליים גרידא וכפייתיים. בדומה לשמן ניתן למתוח קו הפרדה כרונולוגי בין ימי הבית השני לבין העידן שלאחר חורבנו, בבחינת אובדן יסוד צרכני ברור. קו הפרדה נוסף ניתן למתוח בין העידן הטרום מרדני (מרד בן כוסבה : 135-132 לספ') לבין זה שלאחריו כאשר המרכז הכלכלי, כמו גם היישובי, נדד צפונה לעבר הגליל.

תהליכי הפקת היין עברו שלבים מעניינים של שכלול ושידרוג ולא במעט בזיקה להשפעות טכנולוגיות רומיות. כמו כן נקשרו הללו בתעשיות לוואי כגון קראמיקה, אריגה וכריית אספלט.

חכמי הסנהדרין הבינו את המעלה הכלכלית שבתוצרת היין והרבו מתוך כך להיות מעורבים בתחומים שונים של הפקתו ושיווקו.

מחד הופק היין מכרמי הגפנים באחוזות הענק, כאלו של רבי יהודה הנשיא, ומאידך הופק היין במשקים הקטנים, קרי ב"ווילאי רוסטיקאי", או ה"עיר" בלשון חז"ל

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. מעניין, אבל, לצערי, כתוב בשפה עברית של פעם, שלעיתים קשה מאוד להבנה.

    היה מעניין הרבה יותר לו החומר היה נכתב בשפה עכשוויתף הקלה יותר להבנה.

    תודה ולחיים !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן