טוב שמן טוב עם שם טוב

ראו פרקים קודמים בסדרה:

• פרק ראשון – וילות בספרות חז”ל
• פרק שני – חקלאות: הון ושלטון
• פרק שלישי – משק אינטנסיבי: מהפך חקלאי אמיתי
• פרק רביעי – אריסות מלכותית תרתי משמע
• פרק חמישי – קראמיקה בסימן של הון ושלטון
• פרק שישי  – הזכוכית ובית הנשיאות

תעשיית השמן התייחדה בתקופת מחקרנו בשל אותם טעמים שהבאנו בפרקים שלעיל. עם זאת יצויינו מספר נקודות לחיזוק התופעה:

א. עם השכנת לגיון רומי נוסף בארץ, קרי הלגיון הששי הברזלי מאז מרד בן כוסבה (135-132 לספ’) והתמקמותו בגליל, בכפר לגיו (היום לג’ון), גברו מחד הביקושים לשמן ומאידך המיסוי בתוצרת הזית, כפי שמודיענו המדרש: “והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם, תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. ברעב כיצד? בזמן שאדם תאב לאכול שעורים ואינו מוצא, אומות העולם (הכוונה לרומא) מבקשין ממנו פת נקיה ובשר ושמן …” (אבות דרבי נתן כ’ מהדורת שכטר, עמ’ 71). ואגב, מדרש זה מקפל בתוכו ביקורת חריפה, סמויה כמובן, נגד תופעת המרדנות כנגד רומא. להגברת הדרישה לשמן ועימו הצריכה תרמה העיור וההתרחבות בבניה הציבורית, כגון צריכת תאורה, הסקה, שימוש במרחצאות ובגימנסיונים לסיכת הגוף ובוודאי שגבר השימוש בשמן עם גידול במספר בתי הכנסת ובעיקר מלאחר סיום מרד בן כוסבה. נוסיף לכך את התגברות הביקוש לצרכי הפולחן היווני-הלניסטי ורומי.

ב. הופעת בתי החווה מנוסח רומי של וילה רוסטיקה (כפרית, חקלאית) מה שמופיע במקורות חז”ל בשם ה”עיר” (שעליה פרסמתי לפני זמן מה מאמר ב”הידען”) כגון: “המוכר את העיר מכר … (גם את) בית הבדין …” (משנת בבא בתרא ד, ז). ומאידך – הופעת העיר המרכזית והטריטוריה הכפרית שלה כיחידה מגובשת ומעוצבת. שתי התופעות הללו היה בהן כדי לעודד ייצור שמן בקנה מידה נרחב.

ג. הפקת השמן גברה מאליה כאשר הפכו עותר ויותר יהודים לבעלים לגאליים על קרקעותיהם, מה שנקשר בתופעת ה”סיקריקון”, כלומר בהכרה במעשי ההחרמה וההפקעה מצד השלטונות והיתרי חז”ל כתוצאה מכך לרכישת אותן אדמות. ונזכיר כאן את שיטת ההחכרה המיוחדת בשמה היווני “אמפיטוסיס”, שבעקבותיה הפכו חקלאים למעין בעלים על הקרקע, מה ששימש בבואה נאמנה למדיניות הייצור הרומית.

ד. הייצור של השמן גבר באותן אחוזות קיסריות שהוחכרו לרבי יהודה הנשיא מן הקיסרות הרומית, ואף ניתן למצוא כאן השפעה מסויימת של השלטון ונציגיו, מה עוד, שניתן לשער כי נשיא זה שנאלץ לספק לחצר הקיסרות שמן מזית וקישואים לא ראה לפניו מוצא אחר אלא בהגברת הייצור.

ה. את התופעות הנ”ל נוכל לקשור עם פרשת ה”מציקים” – אלה החיילים ואנשי האצולה שרכשו קרקעות בקניין מוחלט באדמות הקיסריות לשעבר ועם הזמן נעלמו הללו מן המקורות התלמודיים, מה שמוסבר על רקע רכישת חלקות האדמה על ידי יהודים וברור שהופעת חקלאים יהודים כבעלי קרקע תרמה בהחלט להגברת הייצור החקלאי ועל מידת היקפו.

ו. לרבות השפעות רומיות בעניין טכניקת ההפקה נמצאו עדויות על שיתוף פעולה כמעט מלא, ובעידוד חברי הסנהדרין, בין יהודים ולא-יהודים בכל הנוגע להפקת השמן, וזאת במסגרת אותם קולות שקראו למודוס וויוונדי עם הנכרים שהחלו לאכלס יישובים חקלאיים בתקופת דיוננו.

ז. כפרים שלמים מתייחדים ומתמחים בהפקת השמן בבחינת מפעל ענקי-תעשייתי, וכאן מסתתרת תמונה מעניינת הכרוכה במצב ששרר בתקופת דיוננו, שאז נוצרו מרכזי הפקה גדולים שסיפקו שמן לצרכיו המרובים של בית המקדש. עם זאת מן החורבן  נפגמה זו עד כדי תפוקה דלה ביותר ותקופת הפיריון חזרה לקראת מחצית המאה השניה לספ’, או-אז שוב עלתה תמונת פעילותם, לצד מרכזים חדשים, ללמדנו על הצריכה המרובה לשמן, כאשר לקוחות וצרכנים נכבדים עודדו זאת על ידי הדרישה הגדולה לתוצרת השמן וניצולם מחדש של המרכזים הנ”ל וזאת לפי העיקרון הכלכלי בסיסי של היצע וביקוש, והללו הפכו למעין קואופרטיביים לסחיטת השמן, לאחסנתו ולשיווקו.

ח. אומנים רבים התייחדו, לצד התרחבות ייצור השמן, למלאכות ייחודיות בהתאם לתופעת הדיפרנציאציה וחדירתה לכלכלה היהודית בארץ ישראל וחלקם התאגד באיגודים מקצועיים.

ט. גידולים שונים למען צרכי התעשיה הנידונה כגון דלעות וקישואים, העידו על הגברת הייצור בתקופה הנידונה, על היקף שיווקו ועל הפיכתו לתעשיה רצינית ומכובדת. לכן לא נתפלא נוכח המדרש הבא המציין כי – “קחו מזמרת הארץ , דברים שהם מזמרים (מפורסמים) בעולם (כגון) … אגרי (סוג של שמן) …” (ילקוט שמעוני, בראשית, פרשת מקץ, מ”ג) וזאת בבחינת משחק מלים ואותיות.

מרכזי ייצור

הגליל מתמיד תפס מקום מרכזי בגידול זית השמן ובהפקת שמניו, כפי שמעיד, למשל, יוסף בן מתתיהו: “הגליל – ארץ שופעת שמן” (מלחמות ג’ כט ב’; ש/ם ב’ מא ב’), ובמקורות חז”ל: “יהודה השתבחה בחיטיה והגליל בזיתיו” (תלמוד בבלי, סנהדרין יא עמ’ ב; מדרש תנאים (מהדורת הופמן, עמ’ 176). המדרש לברכת שבט אשר – “וטבל בשמן רגלו” (דברים לג, 24) מוסר כי “שארצו של אשר מושכת שמן כמעיין” (ספרי דברים, קמח, עמ’ א). לביטוי “מושכת” ניתן לייחס כפל משמעות. האחת – משופעת כמים והשניה – תעלת הזרמת השמן מן הסחיטה הראשונית לאגן.

הגליל שזכה להתאכלסות רבתי מלאחר מרד בן כוסבה, בשעה שהמרכז ביבנה והיישובים הסמוכים לו נדדו צפונה, והפך למשענת הכלכלית החשובה של המשק הארצישראלי, נתן משמעות מיוחדת למקורות חז”ל המעידים על שמנו כגון התוספתא הבאה: “המוסק זיתיו בגליל העליון ועתיד להורידן לגליל התחתון” (תוספתא טהרות י’ 4).

וכאן ברצוני להעיר הערה עוברית, בראשיתית משהו, שאני עתיד לפתחה למאמר חדש – חורבן בית שני ועימו המקדש הביא לצמיחתו של המרכז ביבנה, כזה שהחזיק מעמד עד מרד בן כוסבה (שאו-אז נעשה ניסיון, לפחות וירטואלי לחדש את המקדש ביוזמתו של שמעון בן כוסבה, ואולי אף חידוש המלוכה בהנהגתו של בן כוסבה, כפי שאולי מרומז באחת ממטבעותיו – דינר כסף שעליו ענף עץ זית וקנקן/פך שמן לציין את משיחת המלכים כפי שהיתה מקובלת בתקופת המקרא. ומעניין בהקשר זה להזכיר את התרברבותו של בן כוסבה כאילו הוא-הוא המשיח המקווה וכן את המובאה הידועה, שבתלמוד הירושלמי: “רבי עקיבא, כד הוי חמי (כשהיה רואה את) בר כוזבה הוה אמר: דין הוא (זה הוא) מלכא משיחא …”(תעניות פרק ד’ סח עמ’ ד). בכל מקרה, מני אז חלה התמוטטות יישובית בדרום מחד ופריחה יישובית בצפון מאידך. שום גורם שהוא לא יכול היה למלא את מקום חסר המקדש, כזה שהיה צרכן רציני ביותר לשמן, כשההנהגה הנשיאותית, הסנהדראית לא יכלה היתה למלא מן הסתם חסר זה. את מקום המקדש תפסו במידה מסויימת בתי הכנסת שנבנו בגליל, והללו לא היוו צרכן כה משמעותי לשמן, בשונה מהמקדש הירושלמי, אם כן מדוע ולמה התברך הגליל בזיתיו מזה ובשמניו מזה? אין ספק שהצריכה המקומית גברה בשל האיכלוס המדובר מחד ובשל סיפוק צרכי השמן לאוכלוסיה הבתר-הלניסטית מאידך, כגון השימוש המרובה בשמן בפעילות הספורטיבית-גימנסיונית בערי הפוליס שבגליל.

הכפרים שהתפרסמו בהפקת שמן כמעין קואופרטיב ומרכז תעשייתי לסחיטה, אחסנה, שימור ושיווק היו אלה: 1. גוש חלב, שעליו נאמר כי “מעשה באנשי לודקיא (לאודיקיאה שבסוריה, היום – לטקייה) שבסוריה שנזדקקו לשמן ושלחו ממונה אחד לקנותו. הלך לגוש חלב ומצא אצל אחד שמן בי”ח ריבוא דינרים” (ספרי דברים סימן שנה; קמח). ראשית – לפנינו עדות חשובה על הגליל כמשענת כלכלית גם לסוריה ההלניסטית/הרומית ואף לאוכלוסיה הרומית ובכללה הצבאית והאזרחית שבגליל. יצויין כי כוחות רומיים רבים הוצבו בגליל בעת העימותים עם הבבלים-פרסים. שנית – לאודיקיאה, אשר היתה מרוחקת מרחק ניכר מהגליל מחד אך היתה עיר נמל חשובה מאידך, ניתן לשער לאור זאת את התפוצה ניכרת של שמן הגליל בכלל וזה של גוש חלב בפרט. ושמא שימשה עיר נמל זאת כתחנה לייצוא השמן של גוש חלב. שלישית – אמנם מחיר כמות השמן הינו אסטרונומי, ומתוך כך מופלג באגדתיות, עם זאת ניתן ללמוד ממנו, עקרונית, על כמות השמן העצומה שהפיקו באחד מכפרי הגליל וכן על אמצעי שימור ואיחסון מצויינים בגליל ושעל פי העדות הנ”ל לא היתה קניה זו מתוכננת בין שני המקומות, וזאת מן הנוסח: “מעשה … שנזדקקו …”, וכן על מפעל ענק שהועסקו בו עובדים רבים, והיה מאורגן ובראשו מינהל.

2. תקוע הגלילית ולא זו שביהודה, שעליה נאמר: “אלפא (היינו ראשונה) לשמן” (תוספתא מנחות ט, 5), כשעצם השימוש במילה היוונית “אלפא” מלמד על שיווקו של המוצר לאוכלוסיה היוונית-הלניסטית שבערי הפוליס הגליליות. בעניין זה סיפר רבי יהודה הנשיא, מיודענו, “כשהייתי למד תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מוליכין שמן ואלונטית (שפירושה מגבת, חתיכת בד לספיגה. אף כאן השימוש ביוונית הינו משמעותי) מן החצר לגג, ומגג לחצר, ומן החצר …” (תלמוד בבלי שבת קמז עמ’ ב ). טקסט זה מעיד על שפע השמן שנוצר, ורבי יהודה הנשיא כמו ביטל עיסוק בתורה כדי להביע התפעלות רבתי מכמות התוצרת השמנית בתקוע.
3. מירון שכנה באזור הקרקעות הקיסריות, ולכן ניתן למצוא בה השפעות הלניסטיות-רומיות בתחום הייצור וכן עדות על דרישה למיסים שב”עין
   “, (בתוצרת) מן האריסים, מה שמתאים לעובדת נוכחות היחידות של הלגיון הרומי הששי, ה”ברזלי” בקרבת מקום מה שעודד את הייצור המקומי. על חשיבותה של מירון בתחום הפקת השמן מעיד הירושלמי כדלקמן: “אוכלין על הזיתים עד שיכלו ממירון ומגוש חלב” (ירושלמי שביעית פרק ט לח עמ’ ד). כלומר, שני המקומות שימשו אינדיקציה ברורה לשאר המקומות, שתוצרתם פחותה מהצמד הנ”ל.
4. בית שערים, שאף היא שכנה על אדמות קיסריות. 5. בירי, בעלת קטגוריה זהה. 6. בית נטופה שהצטיינה באיכות זיתיה המשובחים. 7. ציפורי, כשבבית הכנסת העתיק שבטבריה שרדה כתובת ארמית על גבי פך חרס, ועניינה מתנת שמן מציפורי. 8. כבול. 9. בית מעקה, שעל אזורו מעיד המדרש: ” והוא יתן מעדני מלך … ואנפקינון (שמן זית לסיכת הגוף ועיסויו)” (בראשית רבה צה, טז), ללמדנו על סיפוק השמן בעיקר לערי פוליס ולחצר הקיסרות. 10. בית שאן. 11. משכנא. לאור הימצאות בתי בד באזור. 12. שפרעם, כשמפי רבי יוסי הגליל נמצאנו למדים על “שפכוני (ואולי “שפרוני”) נוטף שמן” (ירושלמי פאה פרק ז’ כ’ עמ’ א’). 13. כורזין. אף כאן על יסוד הימצאות בתי בד באזור.

מחוץ לגליל נמצאו מרכזי ייצור לשמן בשומרון, באפולוניה, באזור יפו וברגב אשר בעבר הירדן המזרחי, וכדברי אבא שאו: “תקוע אלפא לשמן. אבא שאול אומר: שניה לה רגב בעבה”י” (תוספתא מנחות ט’ 5). מרכז גדול להפקת שמן היה ב”הר המלך”, שעל זיהויו הוודאי קיימת מחלוקת בין חוקרים, וכולם מסכימים כי מדובר באזור ממרכז השפלה מזרחה שהיה חלק אינטגרלי מהאדמות הקיסריות.

כפי שהראינו למעלה, נמצאו מרכזי הפקת שמן בווילות ובכפרים שונים על יסוד שפע יחסי של בתי בד וכאן ראוי להביא את עדותו של נשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל (165-135 לספ’) כדלקמן: “לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, נותן לאשתו ומוכרת” (ירושלמי עבודה זרה פרק ב’ מא עמ’ ד’). ללמדנו במקרה זה על הפקת שמן ביתית, מה שמתאשר בריבוי בתי בד באזורים שונים בארץ.

תעשיית השמן

מאז ומתמיד שימש השמן כאחד המוצרים החשובים בתעשיית הארץ, ונאמר כי “עליו עומד הבית (בית המקדש וכסימבול ליחיד ולחברה)” (משנת תמיד ב’ 3) ולא בכדי אסרו חכמים על שימוש בעץ הזית לצרכי מערכות צבאיות, ושלא לדבר על איסורים מפורשים סנהדראים לקצץ עץ זית “אף אם נתן אך רבע קב שמן” (משנת שביעית ד 10), כשהנשיא רבן שמעון בן גמליאל מסייג זאת ואומר “הכל לפי הזית” (שם). בהקשר לכך דאגו ל”גרופיות” על מנת לאפשר את חידוש העצים גם לאחר שנקצצו משום מה. חשיבות עץ הזית ניכרת גם בטיפול הרב והמסור שהושקע בנטיעתו: היו מזהמים (מזבלים), קוטמים, עושים בתים, משקים ומרכיבים, “סוקרין אותם בסיקרא” (צובעים בצבע אדום) ושלא לדבר על המסיק ותהליך הפקת השמן עוד. משפע הפעולות הנ”ל וממקצועניות הפועלים שעסקו בכך ניתן ללמוד על החשיבות שייחסו בחברה דאז על הכרוך בענף הזית.   בהקשר זה ראוי לציין את אמירת הסנהדרין ובצער רב בזיקה לפעילות הצבאית הרומית לדיכוי המרידות בארץ כגון רבי יוסי הגלילי שאמר כי “אין שכחה לזיתים (אין מספיק עצי זיתים כדי לקיים מצווה “שכחה”). אמר רבי שמעון בר יקים: לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה (עד פרוץ מרד בן כוסבה), שלא היו הזיתים מצויים, שבא אדריינוס הרשע והחריב את הארץ (לשימוש בעצי זית כדי להקים את איליה קפחטולינה ולשימוש הקמת מחנות הצבא ועוד)” (תלמוד ירושלמי פאה, פרק ז’ כ’ עמ’ א).

אין ספק, שלקיסרות הרומית היה עניין חיוני ביותר במהלך התקין של ענייני החקלאות בפרובינקיות אשר היוו מקור אספקה נכבד למנגנון האימפריום וצבאו ואף לאוכלוסייתה של רומא, כמו למשל תבואה ממצרים, כמי שנחשבה לאגן התבואה הגדול באזור מזרח הים התיכון. זה הניע את הקיסרות הרומית בצורה זו או אחרת להתערב, בין במישרין ובין בעקיפין, בענייני המדיניות החקלאית האימפריאלית וכל זאת מתוך מגמה ברורה לעודד את הייצור החקלאי והתעשייתי ברחבי האימפריום.

פעולות ממין זה נמצאו בעיקר מתקופת הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ’) ואילך. עדות למעורבות זו נמצאה במצרים הרומית בימי קיסרותו של אנטונינוס פיוס (161-138 לספ’), כשניתן להבחין בדרישה גוברת והולכת עבור נטיעת כרם לשלם דמי קדימה ורישום כחוק אצל נוטריון הכפר. כלומר, נטיעת מטעי הזיתים הוליכה למעין בעלות על הקרקע שממנה היו מפרישים את ההיטלים החקלאיים (partes agrariae), והופכים מתוך כך למשתמשים בקרקע ונהנים מפירותיה (usus proprium habeant). והיות שנטיעת הזיתים דרשה השקעת עמל וממון יש לשער כי הקיסרות הרומית נטתה להעניק ערבויות לנוטעים או לפחות הקלות ואולי אף פטור ממסים וממכסים שונים. ושמא נוכל להצליב מידע זה עם הערתו של רבי אלעזר בן שמעון, בן דורו של רבי יהודה הנשיא: “נוח לו לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל” (בראשית רבה כ’ 6).

מסיק הזיתים עמד בשורה אחת עם הקציר והבציר, ולשם ביצועו היו שוכרים פועלים מיוחדים אד הוק. את הזיתים היו לוקטים ביד או מנענעים את העץ כדי שינשרו, ואלו נקראו “זיתי מסיק”, שמהם הופק השמן המשובח ביותר, וזאת מכיוון שלא “נפצעו” בניגוד לזיתים שהורדו מן העץ ונקראו “זיתי נקף”. זיתים אלה היוו את רוב התוצרת להפקת השמן.

האמורא הארצישראלי בן המאה השלישית לספ’, רבי שמעון בן יקים, התייחס לאמירתו של רבי יוסי הנ”ל – “אין שכחה לזיתים (לאחר מרד בן כוסבה). אמר רבי שמעון בן יקים: לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה, שלא היו הזיתים מצויים (מאחר) שבא (לדיכוי המרד) והחריב את כל הארץ (השתמש בעצים לצרכי לחימה כגון בניית בליסטראות וקאטאפולטות). אמר רבי שמעון בן יקים. אבל עכשיו (עם שיקום הארץ) הזיתים מצויים (ניתן לממש את מצוות “שכחה”)” (ירושלמי פאה פרק ז’ כ, עמ’ א). כאן עולה שאלה חשובה: האם מדובר בכלל בגליל או במקום אחר, מאחר שמרד בן כוסבה התנהל ביהודה ולא צפונה ממנה. כלומר הזעקה מתייחסת ליהודה, ובכלל הגליל מחמיד השתבח בזיתיו והפקת השמן הגלילי מתגברת מאוד לאחר שוך המרד בין השאר על רקע העברת המשקל הפוליטי, החברתי ובוודאי שהכלכלי אל הגליל. וזה, אגב, מבהיר את האופי האגרארי של המרד. הגליל הופך מאז דיכוי המרד למשען ולבסיס המשקי של ארץ ישראל.

את שמן הזיתים הפיקו במתקן מיוחד שנקרא בשם בית בד על שם ה”בד”, הלוא היא קורת העץ, שמילאה תפקיד מרכזי בפעולת הכתישה והסחיטה. נמצאו בתי בד בחפירות ארכיאולוגיות, מהם גדולים, תעשייתיים משהו, ומהם קטנים, משפחתיים.

לאחר איסוף הזיתים היו מרסקים אותם בדרך זו: את הפרי היו מעבירים למיתקן מיוחד המורכב משתי אבנים כבדות המונחות זו על גבי זו. העליונה נקראה בשם “ים” וזו היתה ממתוקנת במוט עץ ארוך שעליו ציר והציר עבר דרך האבן התחתונה שנקראה “ממל”. זו היתה האבן הטוחנת שאל צירה היו רותמים בהמה חזקה כמו חמור. החמור סחב את הציר בסיבובים ובאופן זה רוסקו הזיתים שהיו בין שתי האבנים הנ”ל. את החומר המרוסק טענו בסלים קלועים מחבל או מסיבים, והללו נקראו “עקלים”. על הסלים הניחו קורת עץ כבדה ואליה היו קשורות משקלות אבן כבדות.

פעולה זו הביאה לכתישת הזיתים ולסחיטתם וכתוצאה מכך השמן נטף למטה והיתרה – הגלעינים וקליפות נותרו בסלים ושימשו למאכל בהמות ולהסקה.

לאחר מכן הפרידו בין השמן לבין הנוזל שנותר מכתישת הזיתים.

השמן המשובח שהופק מזיתים מלוקטים ונכתשים במכתשת נקרא בפי רבי יהודה בשם “כתיש”, או “כתית” בבחינת השמן הראשון, שאותו הפיקו ממש בשדה, במטע. באופן אחר היו אוספים את הזיתים על הגג (“עוטנים אותם” כדברי המקורות) עד שהמטען המונח על המחצלאות התחיל “להזיע”. כך היו משמרים את הזיתים ולפי הטרמינוס של רבי חייא – “כומר של זיתים” (תלמוד בבלי, בבא מציעא עד, עמ’ א) – מונח שנמשך כך דומה מן הרומית – “cumera”, שמשמעו מתקן לשימור זיתים. מה שמעיד על השפעה רומית ו/או על שיתוף פעולה עם הנכרים בהפקה.

אחר פעולת הריחיים על מנת להפריד את “בשר” הזיתים מן הגלעינים, היו טוענים את התוצרת בבית הבד.

מן הקטעים הללו ומן ההערות הקודמות בדבר זולות מחיר השמן, או ההבחנה בין פועל אומן להדיוט ועל העסקת הפועלים המיוחדים לתהליכי ההפקה, כפי שנראה להלן, נלמד שלצד מרכזי העשייה הגדולים והמפותחים וכן ההתמחויות בהפקה, נוצר השמן בכפרים הקטנים ובחוות, בווילות. ואכן, פרט לחשיפות הארכיאולוגיות של בתי בד משפחתיים מצטלבות עדויות אלה עם המימצאים בדבר איזכור בתי בד בין מתקני הווילה השונים.

לצד בית הבד מזכיר רבי שמעון את ה”בודידה” וה”קטב”, שהן תצורות קטנות של בית הבד, כנראה מיוחסים הדברים לבתי הבד המשפחתיים, הביתיים. חז”ל, אגב, מתירים לעצור שם זיתים גם בשנת השביעית.

בית הבד, כאמור, נמצא בשדה או במטע, וננעל במפתח. ובאשר לחלקיו – לבד מהריחיים העליונות והתחתונות – הים והממל, אנו עדים לסוג הריחיים הרומי, הלוא הוא ה-trapetum, שניתן למצוא את עקבותיו ב”עדשה” הנזכרת בספרות חז”ל. וכן את הקורה, הבתולות, עקרב בית הבד שהוא הבריח, הגלגל, העכירין, הלולבין, האוללא, עקל בית הבד, הדפין, האסורים, הכותש או הכופח, התנור, היורה והעוקה. כה מיגוון של חלקים ופריטים ללמדנו על מורכבות המבנה ומתוך כך על שכלולו.

על התפתחות הייצור בתקופתנו העיד רבי יהודה בהבחנתו בשלושה מיני שמנים שהופקו משלושה מיני זיתים. פרט לכך נודעו שתי פעולות מהן הפיקו שמן בדרגה הנמוכה ביותר, כלומר לחיצה נוספת על שרידי הזיתים (ה”גפת”) ושריית שרידי הגפת במים חמים. פעולת השריה בוצעה על ידי פועלים מיוחדים שנקראו “שולקי זיתים”. שתי פעולות אלה העידו על התפתחות ההפקה ועל שכלוליה הטכניים לרבות שימוש בשמן לצרכים שונים של האוכלוסיה, כגון שמן לעיסוי ולריפוי, לתאורה, למרחצאות, לגימנסיונים, לפולחן הפגאני ועוד.

השמן שימש גם כתוצר לוואי לטובת מלאכת האריגה והצביעה ועצם העובדה שמוצאים משלים ואגדות רבות בכל הכרוך בהפקת השמן ניכר הדבר שזה משקף תפוצה רבה למוצרי השמן ושלא לדבר על אותם חכמים הנושאים ונותנים בבעית השמן שהם כולם בני התקופה שלאחר מרד בן כוסבה, ואף מעורבותם בכל הכרוך במשק החקלאי בארץ כדי להבריאו ולשבחו, כגון המסורת מתקופת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל: “אין לוקחין מן הבדדין לא שמן מועט ולא זיתים ממועטין, אבל לוקחין מהן שמן במידה וזיתים במידה” (תוספתא בבא קמא יא, 7). אין טובה מעדות זו כדי לשקף את מגמת חברי הסנהדרין לתשתת את חיי הכלכלה בארץ על אושיות יציבות מקצועית.

את השמן המופק שמרו בחביות חרס לבל יתאדו. חביות אלה נמרחו בשמן מיוחד על מנת שדפנותיהם לא יספגו את השמן, ובלשון חז”ל – “קנקנים ישנים”, כלומר שספגו שמן רב ושוב אינם “בולעים”.

בהתאם לאופי האינטנסיבי שהיה נסוך על המשק החקלאי נשכרו לעבודת הפקת השמן בבית הבד פועלים מיוחדים, אומנים, שנקראו בשם “בדדין” ועל טיב עבודתם נשפוט על פי עדות חז”ל: “זיתים, כל זמן שהם עושים שלושת לוגין לסאה” (ספרא נד עמ’ ב). כלומר מתריסר ליטר זיתים הופקה כמות של ליטר וחצי שמן.

נושא השמן והשלכותיו מצא הד נכבד בסוגיות חז”ל, וכך בתקופת בנו של רבי יהודה הנשיא, הלא הוא רבי יהודה נשיאה, אף הוא נשיא הסנהדרין, נמצאים הקטעים הבאים: “רבי ובית דינו התירו בשמן” (משנה, עבודה זרה, ב 6), או ביתר דיוק: “רבי יהודה ובית דינו התירו שמן של גויים במניין” (תוספתא עבודה זרה ד’ (ה’) 1). מדובר בביטול שמשמעותו דנה בעקירת מסורת קדומים האוסרת מטעמים פגאניים את השימוש בשמנם של גויים, והתלמוד הירושלמי יודע לשבח את פסיקתו החדשנית והאמיצה של רבי יהודה נשיאה, ולהביא את טעמה שמקורו במיעוט שמנם של יהודים בסביבה מסויימת ובמועד מסויים. פסיקה זו, מעבר להתנייתה הסמויה בזמן ובמקום, פותחת פתח חשוב לנירמול מערכות היחסים בין יהודים ונוכרים בארץ ישראל.

רבי יהודה נשיאה כיוון את ההיתר גם לכיוון השתתפותם של נכרים יחד עם יהודים בהפקת שמן ולהיפך וכן ייצור יעודי של שמן עבור הצבא הרומי והפקידות הרומית העירונית. ואכן עדים אנו למצב שבו, בד בבד עם הירקות והבקר שסיפק רבי יהודה הנשיא לחצר הקיסרות הרומית, העביר הוא כמויות נכבדות של שמן לאותו יעד. מדובר בשמן שהופק משטחי אחוזותיו, כאלה שהוחכרו לו מידי הקיסרות הרומית.

כמו כן, ובהקשר להיתר הנ”ל, ידוע כי יהודי התפוצות לא נטו להשתמש בשמנם של נכרים, כשמצב זה הביא בעקיפין לפריחתו של יצוא השמן הארצישראלי, וזה הביא לדאגה שההיצע שלו יהיה יציב ואיתן. על כך מעיד רבי יהודה במפורש בעניין מחיר השמן, כשבאיסר אחד, שהוא 1/64 משוויו של דינר אחד, ניתן היה לרכוש צלוחית מלאה בשמן, ובכך טמון גם אישור חשוב על תפוצתו הרבה של השמן, כשבעקיפין מרומז פה על הייצור הביתי, המשפחתי.

עם זאת הרומאים הכבידו מדי פעם על גובה המיסוי העקיף ולעיתים החריג בכותרתו, ומתוך כך נאלצו החקלאים להפיק כמויות גדולות יותר של שמן ומבלי להעלות את מחירו. מסיבה זו נכנס לתמונה הנשיא רבי יהודה נשיאה שביקש לדאוג לשוק המקומי על מנת שלא ייפגע כתוצאה מייצור מוגזם מחד ומאידך מספיגה רבה יותר של אותם מיסים. על כן יצא בין השאר בהכרזה משמעותית של התרת שמנם של נוכרים. בכך ויסת את הביקוש של יהודי התפוצות והיפנה את התוצרת לשוק המקומי, אגב שמירת מכסה נכבדה עבור דרישות פתאומיות להעלאת כמויות של שמן כמס לרומאים. זוהי הנחה מעניינת על מעורבות בית הנשיאות בפיקוח ובביקורת בנושא הייצור והשיווק.

וכאן אנו עדים שוב ושוב על ההקשר בין הון ושלטון וזאת מתוך ידיעה ברורה כי לבית הנשיאות היו שטחים נרחבים בגליל ובסביבות עכו (פטולמאיס), שהניבו תוצרת גדולה של שמן ויין והיו נתונים למגע קרוב עם הנכרים. תקנתו של בית הנשיאות באה להסדיר בדרך נורמלית והגיונית את מירקם היחסים בין שני העמים ובפרט עם השלטון הרומי, כמי שהעניק לבית הנשיאות שטחי קרקע רבים.

לסיכום ולהדגשה. גם נושא השמן והשלכותיו תפסו מקום נכבד בהתעניינותם של נשיאי הסנהדרין ומתוך כך בפסיקותיהם, ובעיקר מדובר על בית הנשיאות של רבי יהודה הנשיא וצאצאיו. הפסיקות ההלכתיות איפוא השתלבו עם תהליך התעשרותו של בית הנשיאות וקשריו עם השלטון הרומי. הרי לנו “הון ושלטון” אף בהפקת השמן. ואכן יאה כותרת המאמר הנידון למסקנות אלה – טוב שם טוב עם שמן טוב.