המצב הכלכלי בארץ ישראל מהמאה השנייה לספירה ואילך – פרק ראשון – וילות בספרות חז”ל

סדרה חדשה בנושא הכלכלה בארץ ישראל מן המאה השנייה לספ’ ואילך. הפרק הפותח ידון בנושא מעניין – הווילות בארץ ישראל בספרות חז”ל

הפרקים הבאים בסדרה:

• פרק שני – חקלאות: הון ושלטון
• פרק שלישי – משק אינטנסיבי: מהפך חקלאי אמיתי
• פרק רביעי – אריסות מלכותית תרתי משמע
• פרק רביעי – אריסות מלכותית תרתי משמע
• פרק חמישי – קראמיקה בסימן של הון ושלטון
• פרק שישי  – הזכוכית ובית הנשיאות

המילה/מונח/ביטוי “עיר”, שמקורה הקדום היה שומרי ואכדי, אינה בבחינת המצאה או חידוש לשוני תנאי-תלמודי. מילה זו מופיעה במקורות הקדומים, קרי במקרא, מאות פעמים בהקשרים שונים ובהטיות שונות, אך תמיד הכוונה ליישוב אורבני המכיל אוכלוסיה של עשרות רבות, ולעיתים מאות, ובמקרים מסויימים כגון ערים מרכזיות, ראשיות, שהכילו בשיאן כמה אלפי בני אדם כגון חשבון, יריחו, מגידו, שומרון, ירושלים ועוד. הערים היו מבוצרות, מי יותר, מי פחות, ובתוכן התקיימו מרכז כלכלי וחברתי,  מוקד משפטי וכמובן פוליטי. בראש כל עיר עמדה הנהגה מלכותית ותחתיה עמד כוח צבאי, לעיתים במסגרת של צבא ממש ומינהל בירוקרטי ופולחני. כמעט לכל עיר מרכזית היתה שליטה היקפית על מספר יישובים. הללו נקראו “בנות” (כגון “העיר ובנותיה”) או חצרות/חצרים, ומפורסם היה הביטוי “ערי יהודה”. יצויין כי המונח “עיר” בצורית ובאשורית, ללא היו”ד באמצעיתה כוון לאותו יישוב אורבני המופיע במקורות המקראיים.

בתקופת בית שני – ההלניסטית מזה והרומית מזה – נמשכה והתקיימה אותה מסגרת אורבנית, “מקראית”, והיא מוצאת ביטוי הן בספרות החיצונית והן בזו של יוסף בן מתתיהו. הלה משתמש בביטוי היווני – פוליס או הלטיני – urbs או civitas.

במהלך התקופה הרומית, המשתקפת בספרות חז”ל, המשיך השימוש במילה עיר במובנה האורבני כגון: ” … ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה (חברי סנהדרין) היו בעיירות (ריבוי של עיר) של ארץ ישראל … נצרך (אדם) אחד מהן להלכה (לפסיקה משפטית ולהבהרתה), הולך לבית דין שבעירו … ” (תוספתא סנהדרין ז’ 1), כשברוב המקרים נשמטה המילה עיר לפני הגייתה והיא נקראה בשמה ה”סתמי” כגון יבנה, אושא, טבריה, ציפורי, סכנין, לוד, גדר ואפילו רומא (העיר) ועוד. עם הזמן חלה הפרדה בין המונח עיר במשמעות האורבנית/מקראית לבין המונח עיר במשמעות של יישוב קהילתי די קטן בהיקפו. בתקופה זו התכנתה בפי חז”ל המסגרת האורבנית בשם “מדינה”, כגון “מדינת הים”, “ממדינה למדינה …” (כגון בענייני גיטין ועדי גיטין: “והמוליך (את הגט) והמביא ממדינה למדינה במדינת הים …” (משנת גיטין א’ 1)), והעיר קבלה משמעות של יישוב קהילתי מיוחד. מעניין, אגב, כי המילה “מדינה” בערבית פירושה עיר, או מסגרת אורבנית כלשהי. יצויין כי בהשפעת האורבניזציה ההלניסטית נקלטו שפע של מלים ומונחים בלשון חז”ל כגון “בולאות”, או “בולווטין” שמשמעו ערים, על שם מועצת העיר היוונית-הלניסטית שנקראה “בולי”.

אין לדעת במדוייק מתי זה קרה, למה זה קרה ועל איזה רקע לשוני צמח הביטוי “עיר” בספרות חז”ל, כזה שאין משמעו אורבני אלא קהילתי מצומצם יחסית. ?

למען הגילוי הנאות אציין כי הרעיון התגבש לראשונה אצל פרופ’ שמעון אפלבאום לפני שנים רבות (במאמרו ‘הכפר בארץ ישראל בתקופה הרומאית’ בתוך ‘התקופה הרומאית בארץ ישראל’ עמ’ 2), ובאתי כאן לפתחו ולהרחיבו.

לדבריו, ה”עיר” המופיעה בספרות חז”ל, שראשיתה במשנה, היתה ישוב חקלאי, לעתים משק בודד ולפעמים ישוב בעל כמה בתים, כלומר חוות, או במינוח הרומי – וילה (villa). צורת התיישבות זו התאקלמה בפרובינקיה הרומית יהודה עם חדירת מתיישבים לא-מקומיים מן המאה הראשונה לספ’ לערך. אלה השקיעו את הונם בעבודת האדמה, וצורת הווילה – המשק הבודד ונספחיו היתה אהודה עליהם, ואולי ה-ville בצרפתית, שמשמעה עיר אינו אלא התצורה היותר מודרנית של הווילה הרומית?

המשנה מוסרת לנו את הדברים הבאים: “עיר של(ה)יחיד (השייכת לאדם אחד והוא משכיר בתיה לדיירים) ונעשית של(ה)רבים (שקנו אותה מיד היחיד) מערבין את כולה (כל החצרות או המבואות משתתפים בשיתוף העיר), ושל(ה)רבים ונעשית של(ה)יחיד אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה (שהוסיפו על עיר קיימת וקראוה ‘חדשה’, והיא נחשבה כשיור לעיר הקיימת, ועל ידיה עירבו את כל העיר הקיימת. אם מדובר בשם מקום חלוקים לגביו מיקומו החוקרים), שיש בה חמישים דיורים. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שלוש חצרות של שני בתים” (עירובין ה’ ו’).

כדי למצוא השפעות רומיות ברורות על מבנה המשק היהודי שומה עלינו להציג ככמה שאלות מפתח, ולנסות ולצייר על פיהן את התמונה הנ”ל ביתר בהירות:

1. מתי מופיע המשק הבודד בנוף הארץ ומתי הוא מתפשט ונעשה תופעה רחבה יותר?

על פי העדויות האנונימיות בספרות חז”ל ביחס ל”עיר”, ניתן לתארך את ראשיתה לתקופה שלאחר חורבן בית שני, או בסמוך לו. ממרד בן כוסבה (135 לספ’) ואילך אנו עדים להתרחבותה של תופעה זו.

2. מהן העדויות בדבר השתקעותם של בעלי אחוזות ומשקים רומיים או נכרים בארץ ישראל מלאחר הכיבוש הרומי?

באחד המדרשים מוסר רבי יהודה על “מלך ושלטון” כשהכוונה לנציבים או לפקידי הקיסר הקונים “חוילאות” בארץ ישראל הפרובינקיאלית. לפנינו עדות עניינת לשימוש במונח “וילה” בסיומת העברית. לאחר מרד בן כוסבה (135 לספ’ ואילך) נעלמו ה”מציקים” (ה”קונדוקטוראס”, הם החוכרים ששיתפו פעולה עם הרומאים בקבלת שטחי קרקע שהוחרמו מהציבור היהודי) ועימם ה”אנסים” (תופסי קרקע בכוח) ויהודים תפסו את מקומם.

מאידך אנו עדים להתגברות היסוד הנוכרי האגררי ביהודה והתעסקותו בעבודת האדמה עד כדי שיתוף פעולה מעניין בין יהודים ללא-יהודים וחז”ל שגילו עמדה פשרנית, למשל בנושא השכרת שדות לנוכרים. כל זאת קידם את מערכת היחסים הבילטראלית, הסימביוטית משהו בין שני הצדדים.

בעניין זה מעיד התלמוד בדבר אחד “… שלקח עיר (וילה) אחת של עבדים ערלים מן הגוי על מנת למוהלן וחזרו בהן” (ירושלמי יבמות פ”ח ח’ עמ’ ד’) ובמקום  אחר – על ישיבה משותפת על הקרקעות בין שני הצדדים.

כל העדויות הללו ועוד רבות אחרות מעידות על השתקעותם של נוכרים בפרובינקיה יהודה מלאחר מרד בן כוסבה מחד ועל יהודים החיים יחד איתם או בסמוך להם בבחינת השלמה עם המצב החדש לאחר דיכוי המרד.

3. האם קיים דימיון כלשהו בין ה”עיר” התנאית לבין הווילה הרומית?

על הווילה הרומית כתבו מספר סופרים רומיים ידועים כמו קאטו (cato), וארו (varro), קולומלה (columella), פלדיוס (paladius), ויטרוביוס (vitruvius) ופליניוס (plinius).

ובכן, ראשית – קיימת הקבלה נאה בין התנאים הכלליים של ה”עיר, וה”וילה”. שנית – יפה לומר גם על חלוקת שני המשקים המקבילים, דהיינו – יחידת המגורים, יחידת המשק החקלאי ויחידת אחסון ושימור התוצרת, וכך נמצאנו למדים מספרות חז”ל: “המוכר את העיר מכר בתים, בורות, שיחין ומערות, מרחצאות ושובכות, בית הבדין ובית השלחין, אבל לא את המטלטלין,ובזמן שאמר לו (לקונה) : ‘היא וכל מה שבתוכה’, אפילו היו בה בהמות ועבדים, הרי כולן מכורין. רבןן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר מכר את הסנטר” (בבא בתרא ד’ ז’). מדובר כנראה ב-saltuarius, היינו המשגיח והמפקח. רבי יהודה מציין בתוספתא כי “סנטר מכור, אונקולמוס אינו מכור” (בבא בתרא גג’ ה’). כלומר פקיד נוסף בוילה. השימוש בביטויים שמקורם לטיני מלמד ללא ספק על ההקשר בין הווילה לעיר, אך בעיקר ההשוואה בולטת במהות, היינו בהוראות הלטיניות השונות אצל הסופרים הרומיים הנ”ל בעניין מכירת הווילה.

מיתקן חשוב נוסף המופיע בווילה ובעיר כרוך במיכלאות החי ובבריכות הדגים, המכונים בפי חז”ל בשם “ביבר”, ובריבוי – “ביברין”, כביטוי הלקוח מן הלטינית – vuvarium – vivaria , שעניינו – מיכלאות ובריכות מים בהן טפחו ופטמו חיות, עופות ודגים. ולמותר לציין כי כאן טמונה עדות חשובה להתעשרות העיר התנאית, כי לשם כך נזקקו החוואים להשקעות הון מרובות. ואם ספרות חז”ל מוסרת עדויות רבות על ה”ביבר” ומיתקניו, אשר הקבלתו לספרות החקלאית הרומית מדהימה, הרי לפנינו עדות נאה על השפעה רומית ברורה. לצד ה”ביבר” נמצאו “פיסקין”, שמקור השם נעוץ היטב בלטינית, שהרי piscina   היא בריכת דגים, ויתירה מזו –  גודלה מתאים לזו הרומית.

לצד הבריכה נמצאו גם כוורות דבורים ב”עיר” וב”ווילה”.

הקבלות נוספות בין השתיים ניתן למצוא במשק החי, כמו פרה מגמלת, והמשנה מספרת על רפת ב”עיר”, ואף זו מידותיה קרובות מאוד למימצאים הארכיאולוגיים מחד ולספרות החקלאית הרומית מאידך, וכן כל אותן אזכרות של חז”ל כמו “בית הבקר”, “בית הזבלים”, “בית התבן”, השובך (כשצואת יונים נחשבת למקור דישון משובח), “בית העצים”, נחיצותו הרבה של הכלב ועוד.

ביחס לגורן מציינת המשנה כי “מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה (28 מ’ לערך) …” (בבא בתרא ב’ ח’) ממש כפי שמופיע אצל ההיסטוריון הרומי החקלאי ווארו, ומעניין שהמרחק בין ה”ווילה אורבנה” ובין הגורן הינו כמעט זהה.

סממן רומי נוסף ביחס ל”ווילה” מצוי אצל וארו וקולומלה, המזכירים את ה-area  (מקום הדיש) ובספרות חז”ל – “ואלו שמתתעברין עימה (עם העיר). רבי יהודה אומר … מתעברין עימה … לכומרין (מן הרומית – cumera שהוא אוצר פירות ומחסן תבואה) והאוריאות (מן הרומית – area ) והאוצרות שבשדה …” (תוספתא עירובין ו’ ד’). ועוד הקבלות בנושא כלי הדיש, כמו המורג המזוהה בספרות חז”ל עם “טרבל” (הלא הוא ה-tribulum הרומי), וכן עגלת הדיש ועוד. כמו כן רבות הן ההקבלות בנושא גידולים, חריש, טיפול וזיבול, זריעה, קציר ועוד.

ה”עיר” עברה התפתחות חברתית מעניינת בהשוואה ל”ווילה”, כפי שעולה בספרות חז”ל: “עיר של יחיד ונעשית של רבים, מערבין את כולה, ושל רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמישים דיורים דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שלוש חצרות של שני בתים” (עירובין ה’ ו’). התלמוד הירושלמי  מרחיב – “כעיר חדשה שביהודה כגון צנן וחדשה ומגדל גד, שיש בה חמישה דיורין, אפילו אנשים, נשים וטף” (תלמוד ירושלמי עירובין פרק ה’ כב עמ’ ד’).

כל עניין הגדלתה או צמצום שטחה של העיר חושף בפנינו בעיה חברתית הנתונה לפרשנות לכאן או לכאן. עם זאת בשעה שמשווים את העדויות הארכיאולוגיות אשר נחשפו בווילות שבפרובינקיה הסוריה הרומית, או באיטליה (באזור הווזוביוס – קמפניה), נוכל לעקוב אחר תופעה מעניינת ומורכבת אשר יש בה כדי לשפוך אור על אותה בעיה חברתית, ועל שרשיה הכרוכים, כך דומה, בשינוי עמדות ומהויות כלכליות-חקלאיות.

באזור קאטורה שבסוריה הרומית היתה הווילה פרי התפחותו של הכפר הקדום, והיא התרחבה וגדלה לקראת שלהי המאה השניה לספ’, ועליה שלטה משפחה אריסטוקרטית שעברה תהליך של רומניזציה וששימשה מוקד קליטה לאיכרים מן הסביבה.

לדעתי אותו אציל, או אותה משפחה אריסטוקרטית, מקופלים בטרמינוס החז”לי של “עיר של יחיד”, ואף במקרים כגון “אחד שלקח עיר אחת של עבדים מן הגוי” (ירושלמי יבמות פ”ח ח עמ’ ד’), או זה שחכר “עיר” אחת מחבירו (תוספתא בבא מציעא ט 26).

ושמא, כפי שמניח מניח היסטוריון  ידוע בשם צ’לנקו, שחקר את הווילות הרומיות שבסוריה, כי המקומות ששמם מתחיל בהיגוי “בה”, כגון “בבולה”, “במוקה”, “בשמישי” ועוד נגזרים מן המילה בית (ואני מוסיף גם את ההיגוי הארמי “בי”). וכאן נעוצה הוכחה לבעלות פרטית, מין רכוש פרטי של אדוני הווילה. כך נוכל, להערכתי, להבין את העדויות ההגיאוגרפיות בפרובינקיה יהודה כגון “בית נתזה”, “בית ענה” ועוד.

במשך הזמן גדלה הווילה והתרחבה בשטחה, ולתוכה נקלטו חקלאי הסביבה, אשר בינם לבין אדוני הווילה נרקמו יחסי גומלין, ולקראת המאה השלישית לספ’ (בסוריה) נוספו מבנים חדשים לווילה ומסביבה התגבשה קבוצת חוות-אחוזות, אשר כל אחת מהן היתה בעלת חצר סגורה, בנוסף לבניין המגורים ונספחיו – בית בד, גת ותחום חקלאי. אותם חקלאים-אכרים, שטיפלו באותן “וילות קטנות”, שנוסדו בצד הווילה הראשונה הגדולה, היוו מעמד של עובדי אדמה מעין עצמאים, כלומר קבוצה חברתית שהשתייכה עדיין מבחינות מסויימות לווילת-האם העוברית. ואותה וילה קטנה, שעמדה לרשות היורשים (בני האכרים) נכנסת בהדרגה למסגרת עצמאית.

פועל יוצא מאותה התפתחות – “עיר של יחיד ההופכת לעיר של רבים” – כרוך היה במעבר למשק זעיר ואינטנסיבי, כפי שניתן היה לראות יפה בווילות הקמפניות לאור אופי הגידולים, האביזרים שבמשק ויתר המיתקנים.

אף במקורות הארצישראליים נחשפת תמונה דומה, כאשר מודיע רבי יוסי הגלילי, כי שדה בית כור (כלומר 143.3 מ’ X 143.3 מ’) שנפל בירושה ונטעו בו “גנות ואילנות ופרדסין” (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח) ואף פיתחו בו מעיינות, כשהמירווח בין עץ לעץ מתאים היטב להנחיות ולתיאורים הרומיים, היינו ניצול מירבי של השטח שנועד לזריעת תבואה וגידולים אחרים.

מעניין להצביע על הדימיון האפשרי בין שתי ההתפתחויות של המונחים שנידונו: היינו כמון שה-villa   הפכה ל-ville  עיר בצרפתית ואף כסיומת של הרבה ערים ברחבי העולם האנגלו-סקסי ובכללו האמריקאי, כך גם הפכה ה”עיר” שבימי חז”ל לעיר אורבנית בטרמינולוגיה המודרנית.