ידענים: היסטוריה של עם ישראל | חברה והיסטוריה

מאת 11 בספטמבר 2017 3 תגובות

סדרה בנושא הכלכלה בארץ ישראל מן המאה השנייה לספ' ואילך. הפרק הנוכחי דן בנושא החקלאות והיבטיה השונים בתקופה.

אילוסטרציה. בתמונה - גת, מוצג במוזיאון ימי התנ"ך, עין כרם. צילום: י.ש., ויקיפדיה.

אילוסטרציה. בתמונה – גת, מוצג במוזיאון ימי התנ"ך, עין כרם. צילום: י.ש., ויקיפדיה.

לפרק הראשון – וילות בספרות חז"ל

החקלאות, על כל היבטיה וסממניה, שימשה מתמיד הבסיס העיקרי עליו נשען המשק הכלכלי בארץ ישראל. עם הזמן, ובפרט לאחר חורבן הבית השני, התעצמה חשיבותה. היא התפתחה ועברה תהליך של "מודרניזציה" בהשוואה לתקופות שקדמו לה. ואכן, מתוך נקודת ראות זו הצהיר הנשיא רבן שמעון בן גמליאל: "אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. למלווה קרקע וללווה אין קרקע, אין כותבין עליו פרוזבול. לו אין קרקע ולערבין קרקע ולחייבין קרקע, כותבין עליו פרוזבול" (תוספתא שביעית ח' 9) ובמקרה אחר ציין הנשיא הנ"ל : "מוכרין עבדים ליקח בהן קרקעות, אבל לא קרקעות ליקח בהן עבדים" ( תוספתא תרומות א' 11).

עיקר הפגיעה הכלכלית לאחר חורבן הבית ולאחר מרד בן כוסבה היה, כצפוי, בתחום החקלאות ונחת על אזור יהודה, מה עוד שהתנועה המרדנית, הכוסבית, היתה בעיקרה כפרית. עם זאת, ותוך זמן קצר יחסית, התחיל המשק ביהודה להשתקם ולהבריא, שלא לדבר על התנופה הגדולה במישור החקלאי, לה זכה אזור הגליל לאחר אותו מרד. מידת מעורבותו במרד היתה מזערית והוא היטיב לקלוט לא מעט תושבים מיהודה ומתוך כך הפך למשען הכלכלי העיקרי הארצישראלי למן ראשית המאה השניה לספ' ואילך. בל נשכח כי חורבן הבית השני הקטין באופן דרסטי את הביקוש למוצרי חקלאות ואחרים לצורך תיפקודו הפולחני והמשני לו, ומתוך כך אותה צמיחה ושיקום כלכלי ביהודה היו די מוגבלים.

תופעה בעלת משמעות שהתעצמה באותה תקופה התמקדה בחדירת תושבים יוונים ורומיים אל המשקים החקלאים בארץ ישראל. גל זה הביא בחובו ליצירת נורמה חדשה של פעילות משותפת, אגררית, בין יהודים לנוכרים, תוך כדי חיפוש מתמיד של חז"ל למצוא קולות שונות כדי להגיע למודוס ויוונדי בין שתי האוכלוסיות. תופעה זו הביאה עימה גל של התפשטות היחידה המשקית המצומצמת באופן יחסי, שטמנה בחובה השפעה רומית מובהקת, והיא ה"ווילה" (בה עסקנו בפרק הקודם, הראשון בסדרה הנוכחית) – ה"עיר" בלשון חז"ל, ואשר על פי מיתקניה, חלקיה, גידוליה, שיטות העבודה בה ונהליה, אין מנוס מלהצביע על השפעה רומית ברורה שהובילה ליצירת יחידות גידול אינטנסיביות ומגובשות, קרי המשקים החקלאיים. וזו, כך נראה, הפכה למינוף התשתית האגררית בארץ ישראל הקדומה מלאחר החורבן.

תנופה חשובה להתפתחות ענף החקלאות נכרכה במציאותן של יחידות צבא רומיות מרובות בתקופתנו ולצידן – רשת פקידות רומית עשירה, כשאלו שימשו צרכנים נכבדים למוצרי חקלאות מרובים ומגוונים.

נוסיף לכך את המיסים הרגילים מזה והחריגים מזה, שהחלו לתכוף לקראת שלהי המאה השניה לספ' ותחילת השלישית, שנשתלמו ב"פירות" (ביבול ובעבודה כפויה), ונבין איפוא מדוע מיהר החקלאי לשפר את גידוליו ותוצרתו בכלל כדי להתמודד עם בעיות אלה, לשרוד ולהצליח.

בתקופה זו מתגבשת תופעה אורבנו-אגררית והיא התעבות העיר על תחומה הכפרי-חקלאי ליחידה מגובשת ואיתנה, כשהעיר משמשת כגוף בעל השפעה על שיווק התוצרת, מחיריה ואיכותה.

השלטונות הרומיים עודדו את תופעת ה"בולווטין" העשירים במשרות מוניציפליות בערים, והללו היו, איך-לא – בעלי נכסים קרקעיים באותה טריטוריה כפרית, היקפית לעיר, וברור שחלק לא קטן מהכנסותיהם נבע מן העושר החקלאי ועל כן השתדלו הללו לפתחו ולהכניס בו שינויים וחידושים. מה עוד שבתקופתנו קבלה ההפקה המלאכתית והתעשייתית, שהן תוצר עירוני ברובו תנופה רבה, ועימן מונף גם המסחר. ופרט לזאת שהם גורמים לתפוצה המונית ניכרת של כלי עבודה למיניהם, איחסון ויתר מכשירים במחירים זולים יחסית, הדרושים ביותר לפעילות החקלאית, הם מושכים גופים עשירים אל הערים, ואלה שימשו צרכן חשוב ויקר למוצרי החקלאות של אותה טריטוריה כפרית. עדות לכך טמונה בעובדה שערים כגון טבריה, קיסריה, עכו, בית שאן, לוד ועוד, זכו בתקופתנו לפריחה תעשייתית ומסחרית, וצצו לצידן ישובים חקלאיים של יהודים שעסקו בעבודת האדמה, ואלו נקראו בלשון חז"ל בשם עיירות או קריות, שיצרו יחד עם העיר המרכזית רקמת יחסים כלכליים ענפה ויציבה. יצויין גם כי לצד עדויות חז"ל בדבר הופעת ישובים חדשים, או התפתחותם של ישובים קיימים בגליל, בבשן ובגולן, מצטרפות אותן קולות הלכתיות של הנשיא וחכמי הסנהדרין בדיני שביעית, תרומות ומעשרות בכדי לעודד יהודים להתיישב באזורים חקלאים.

מלאחר מרד בן כוסבה חלה התפתחות ניכרת בדין ה"סיקריקון" (לא לבלבל כפי שנוהגים כמעט עד היום לזהות את ה"סיקריקון" עם כת הסיקריים של שלהי ימי הבית השני), כאשר ההלכה ראתה בחוכרים המעבדים את הקרקע זה דורות, מעין בעליהם הפרטיים של הקרקע, ועידוד בית הנשיא והחכמים ליצירת סוג כזה של בעלי קרקעות, שימש בבואה אותנטית לגישתה של האימפריה הרומית ביחס לעידוד ולפיתוח כוחות יצור במשק החקלאי. מסיבה זו נמצאו עדויות רבות של חז"ל בעניין רכישת קרקעות ואף בדבר פיקוח רומי מסויים בהקשר זה כגון: "לוקחין מן הגויים שדות, בתים … וכותב ומעלה בערכאים" (תוספתא מועד קטן ב' 1) היינו ב"טאבו", ובכלל השלמה פרגמטית עם תופעת בתי הדין של נוכרים.

תופעה זו התבטאה גם בשטחי האדמות הקיסריות ("גיי בסיליקיי"), כשנעלמו ה"מציקים" שישבו שם מלאחר חורבן הבית השני, ותחתיהם מופיעים בעלים יהודים, תצויין העובדה כי רבי יהודה הנשיא זכה ב"מיכרז" חכירה של שטחי אדמה נרחבים מידי הקיסרות הרומית, כשמהם הפיק פירות וירקות לחצר הקיסרות.

כל אותן פרשיות מתמקדות בנקודה אחת והיא פיריון המשק. השיטה האינטנסיבית התפשטה ועשתה לה מוניטין בכלל הישובים החקלאים לניצול כל שעל אדמה אפשרי. זו זכתה, כך דומה, לעידוד מצד הקיסרות הרומית מחד, ובמקביל, לניסוח היתרים שונים מטעם הנשיאות והחכמים, לשם משל בכל הכרוך בסוגיית הריבית, בדיני שביעית ועוד. ההיתרים בדיני שביעית למשל שימשו בבואה נאמנה לפיתוח טכנולוגי בשיטות גידול, טיוב הקרקע, עיבוד מהיר יותר ותפוקה גדולה יותר. אף אותם חידושים בחריש, זיבול, זריעה, קציר, אסיף והשקיה העידו על מגמה של אינטנסיביות ואף על השפעת החקלאות הרומית. מעניין להיתקל בעדויות חז"ל, מופרזות ומדומיינות ככל שתהיינה, בעניין גודל הפרי, טיבו ואיכותו. כשנופך אגדי זה מצביע בסופו של דבר על תמציות עובדתיות בשטח.

אותה נטיה אינטנסיבית השפיעה על העובדים במשק, כך שמספר האריסים גדל והלכות חז"ל נטו לטובת האריס. הופיעו גופים מקצועיים כגון "איכר אומן", הכפוף לבעל הבית, ושכירי-שעה, שהם הפועלים האופייניים למשק האינטנסיבי, הנשכרים לעבודות עונתיות ולצידם החוכרים והשוכרים.

המשק החקלאי נפגע אמנם במהלך מרד בן כוסבה, אולם לא כצעקתה ועדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס בדבר חורבנם של מאות כפרים במרד, ראויה לפרופורציונליות, ובכל מקרה היא התייחסה לאזורי הקרבות בלבד שלא היו מרובים, ובכלל שהמשקים היו זעירים.

תמונת מצב לעניין הנ"ל משתקפת בספרו ת חז"ל המוסרת כי "מאימתי פורשין משבילין שבשדות? משתרד רביעה שניה (עונת הגשמים השניה). אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בזמן שהשנים כתיקנן (בימי שגרה). (ו)עכשיו שנתקנסו (שנות בצורת כאילו כעונש, כקנס והתבואה היתה ממועטת) שנים אלו, אפילו לא ירד אלא גשם אחד בלבד, צריך להלך" ( תוספתא שביעית ז' 18) ואותו רבי יוסי מבכה את הפגיעה הרומית בעצי הזית עד לכדי כך ש"אין שכחה לזיתים" (תלמוד ירושלמי פאה, כ' עמ' א).

האזור שנפגע יחסית הרבה בתקופת מרד בן כוסבה היה מן הסתם יהודה ומקורות חז"ל מעידים על חורבן טור מלכא (אולי הר המלך) שבשפלת יהודה וביתר. ועד כמה מעניין שאחת מאגדות חז"ל קושרת בין חורבן ביתר, מעוזו של בן כוסבה, לבין היריבות העזה ששררה בין ביתר לירושלים בעניין גזילת קנייני קרקע, שעיקרה עסקי הונאה של עשירי ירושלים, בעלי הקרקעות. הזיקה בין התשתית הכלכלית לבין הפוליטית מאד מעניינת בהקשר זה.

איור של מרד בר כוסבה. עיקר הפגיעה הכלכלית לאחר חורבן הבית ולאחר מרד בן כוסבה היה, כצפוי, בתחום החקלאות ונחת על אזור יהודה, מה עוד שהתנועה המרדנית, הכוסבית, היתה בעיקרה כפרית. עם זאת, ותוך זמן קצר יחסית, התחיל המשק ביהודה להשתקם ולהבריא, שלא לדבר על התנופה הגדולה במישור החקלאי, לה זכה אזור הגליל לאחר אותו מרד. איור: Arthur Szyk.

איור של מרד בר כוסבה. עיקר הפגיעה הכלכלית לאחר חורבן הבית ולאחר מרד בן כוסבה היה, כצפוי, בתחום החקלאות ונחת על אזור יהודה, מה עוד שהתנועה המרדנית, הכוסבית, היתה בעיקרה כפרית. עם זאת, ותוך זמן קצר יחסית, התחיל המשק ביהודה להשתקם ולהבריא, שלא לדבר על התנופה הגדולה במישור החקלאי, לה זכה אזור הגליל לאחר אותו מרד. איור: Arthur Szyk.

לאחר מרד זה, משנת 135 לספ', אנו נחשפים לביטויים תלמודיים כגון "עיירות שנתלשו" וכן "נכסי שבויים", "נכסי נטושין" (הנמלטים מאזורי הקרבות) ו"נכסי רטושין" (על כך פרסמתי במאמרי  מנהגי אריסות הלניסטיים-רומיים המשתקפים בספרות חז"ל, ציון לט, תשל"ד, עמ' 217 ואילך), שניתן להקבילם למונח הרומי agri captive), אשר אם בית דין התיר שירדו אחרים לנחלה, אף על פי שבעליהם אפשר והם עוד בחיים, ניתן להבין את חשיבות עיבוד הקרקע, למרות הבעיתיות המוסרית העמוקה הכרוכה בכך.

העיר האורבנית בארץ ישראל היתה אוטרקית באותה מערכת יחסים בינה לבין תחומיה הכפריים, ואף כאן לא בלי השפעה רבה של הכלכלה הרומית. בעניין זה מצהיר רבי יהודה כדלקמן: "ויקבוץ כל אוכל וגו'. אוכל שדה בעיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. רבי יהודה אומר: נתן מה שבצחום טבריה בטבריה ומה שבצחום ציפורי בציפורי מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה (היינו תוצרתה החקלאית)" (בראשית רבה צ' 5) התחום הכפרי בא במקורות חז"ל במונחים שונים: בדמות "עיירות", ולעיתים נקרא יישוב על שם העיר אליה השתייך כגון "כפר עכו", או "כפר עמיקו".

יש ומופיעים כפרי התחום בדמות "קרייתא", כאותן "קריות" שהתכנסו להספיד את רבי יהודה הנשיא בעת פטירתו. ולעיתים מזדקר הביטוי "חברה" בהקשר הנ"ל כגון "קיסרין וחברותיה", אשקלון וחברותיה", או "סוסיתא וחברותיה". צמידות זו מרמזת על קשרים יותר חברתיים בין המרכז לתחומו המשקי.

השפעה רומית ברורה על המבנה החקלאי בארץ ישראל מתאשרת על ידי המונח "pagi" או "pagi vicinales", שהינם מחוזות כפריים בעלי מידה מסויימת של מינהל פנימי. עדויות אפיגרפיות על אותם משקים באזור עכו, מצטלבות היטב בין כמה ממקורות חז"ל כגון זו שבתלמוד הירושלמי על אודות רבי יוחנן הטבריאני שיצא ל"פגטי דרבי יודן נשיאה לעכו" (עבודה זרה פרק ב' מ"א עמ' ב), או המדרש המעיד על "וכל האומות היו עתידות לשמוע והן מתכנסות ובאות על פוגה ועל עכו והם בוכים על סביבות עכו פרוסות" ( שיר השירים זוטא פ"ה 2). ועל כך פרסמתי מאמר שכותרתו Rabbinical evidence about the Pagi Vicinales in Israel, Jewish quarterly Review, vol lxv, pp. 221 ff).

ניהול ה pagi ואותן עיירות נמסר למועצה ששמה עוד מהתקופה היוונית וההלניסטית היה בולי (הלמ"ד בניקוד צירה), בבחינת מידה של שלטון עצמי כפי שנמצאו בכפרי הבשן והגולן במאות שלישית ורביעית לספ' ולפי דפוסי המינהל הרומיים.  מונח זה שוקע במאמרי חז"ל תחת המונח של "בולאות" או "קריות".

לעיר המרכזית היתה השפעה רבה על קביעת מחירי התוצרת בבחינת רגולציה פיסקלית, ובכיוון זה נוכל להבין את התלמוד הירושלמי המעיד על "כל העיירות הסמוכות לטיבריא, כיוון שיצא שער של טיבריא (תימחור התוצרת) פוסקין (קובעים כנ"ל)" (בבא מציעא פרק ה' י' עמ' ב) ובהקשר זה מופיעים ביטויים כגון "ליטרא של ציפורי" או "סאה של ציפורי" המעידים על הזיקה בין המחיר למשקל, מה בולט בפונקציונר שבפוליס היוונית וההלניסטית ושכינויו הרשמי "אגוראנומוס" (המפקח על השווקים). וברור שכל זאת התרחש כשהגליל אירח את בית הנשיאות, כגון בטבריה, ואשר על כן יש לקביעות הנ"ל זיקה ברורה בין הון ושלטון.

ראשי העיר, הבולי, ה"בולווטין", היו אנשים אמידים מטבע הדברים, וקביעתו של התלמוד הבבלי שיסוד העושר טמון בחקלאות ובענפיה, מבהיר היטב מי היו בעלי המידה והדעה במשק הארצישראלי. וכאלה שרבים וטובים שיחרו לפיתחם ובכללם גדול נשיאי הסנהדרין, הלא הוא רבי יהודה הנשיא, שעליו נאמר כי הוא "מכבד עשירים", בבחינת ביטוי "מכובס" לקשרי הון ושלטון, ומתרועע בקשרים הדוקים עם עתירי נכסים, שעל הונם מצביעים חז"ל בנוסח מדיד כגון בעלי אלף עיירות או אלף ספינות. למטבע שני צדדים, ואין להתחמק מההיבט השלילי העולה מתופעה זו. לא נתפלא איפוא כי רבי יהודה הנשיא שימש "קונדוקטור" נכבד לאחוזות הקיסריות הרומיות בארץ ישראל, כגון באזור בית שערים ואף בגולן, ומתוך כך גרף ממון רב.  התלמוד הירושלמי מספר על "אנטונינוס (אולי דמות קיסרית שזהותה נמצאת במחלוקת מחקרית) יהבה (מסר) תרין אלפין (אלפיים) דשנין באריסו(ת)" (שביעית פרק ו' לו עמ' ד). מעבר להעסקתם של אלפי חקלאים כפועל יוצא מכך, זכייתו בתפקידו פוליטי רם, שימושו כמתווך בין יהודים לשלטון הרומי אף עושה דברם של הרומאים השיג הנשיא מתוך כך שקט תעשייתי חשוב.

יצויין בהקשר ההגיוני בין "ביצה לתרנגולת", כאשר מרכזים עירוניים צמחו ליד משקים חקלאיים ולהיפך, וכן מרכז מלאכתי אורבני הזין פריפריה אגררית ולהיפך. כגון הפקת הזכוכית בטבריה או כלי הפשתן שבבית שאן מרכזי צביעה בערי ה"דרום" כמו לוד ובית גוברין.

בכל מקרה די למנות את הישובים החקלאים שצצו וצמחו בגליל ובסביבתו מלאחר חורבן הבית השני כדי לאמוד את ממדי התופעה הדמוגרפית הנ"ל שרק התחזקה במשך השנים, שהרי, בין השאר, ריקון מעמדה וחשיבותה של ירושלים מלאחר החורבן, היה בו כדי לחזק את גל הדמוגרפיה הנ"ל. והלכות ההקלה וההיתר של החכמים לא פסקו מלהתנסח, כגון זו של רבי יהודה הנשיא – "רבי התיר (מחובת המעשרות) בית שאן, רבי התיר קיסרין, רבי התיר בית גוברין, רבי התיר כפר צמח …" (תלמוד ירושלמי פסחים פרק ד' ל' עמ' ד), כשמדובר על מרכזים תעשייתיים וההיתר נועד לעודד חקלאים ובעלי מלאכה יהודים להתיישב באותם מרכזים, ואולי התוצאה של זה, אם כי מופלגת למדי עולה במקורות כגון "דתניא אמר רבי מאיר (אם כי קדם בזמנו לנשיא רבי יהודה): אני ראיתי בבקעת בית שאן, בית סאה עושה שבעים כורין" (תלמוד בבלי כתובות קי"ב עמ' א). לנשיא זה היו שטחי אריסות רבים גם באזור הבשן, הטראכון והחורן.

רבי יהודה הנשיא התקין תקנה חשובה בדין ה"סיקריקון", שכוונתה לנרמל את הקניין של הקרקע, ולשונה היה: "רבי הושיב בית דין (מיוחד לצורך החקיקה) ונימנו (החליטו) שאם שהתה (הקרקע) בפני סיקריקון שנים עשר חודש, כל הקודם ליקח זוכה, אבל נותן לבעלים רביע (רבע ממחיר הנכס)". דין הסיקריקון, היינו המפקיע נכסים מטעם השלטון במישרין או בעקיפין, נותח לעומקו בזמנו על ידי מורי ורבי, הפרופ' שמואל ספראי (סיקריקון, ציון, י"ז תשי"ב עמ' 64-56) והשאלה שעלתה היא האם מדובר במכירה מדעת, אם לאו?! ובכלל האם לא נוצר עיוות כלילי-מוסרי בגין אותם בעלים שהתקשו להגיע למשקיהם בשל הקרבות שהתחוללו בזמן המרידה, עד למידה כזו שהתלמוד הירושלמי העלה חשש כי " … והיתה הארץ חלוטה (מופקעת) ביד סיקריקון …" (תלמוד ירושלמי גיטין, פרק ה' מ"ז עמ' ב) והוא ממשיך: "נמנעו (הבעלים) מליקח. התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה. במה דברים אמורים? בהרוגי מלחמה (הבעלים) לפני המלחמה (המרד). אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה והילך (ואילך) אין בהם משום סיקריקון" (שם) … גליל, לעולם יש בו משום סיקריקון … תני – חכירי בתי אבות (קרקע שהוחכרה לתקופה ארוכה). היורד (העוזב) משום (על שום) ומשום אנפרות (מיסים לשלטונות) אין בהן משום סיקריקון …" (שם).

פרופ' ספראי גרס כי השלב הראשון בתקנות הסיקריקון כרוך ראשית בהשתוות עם הצד החלש בשעה זו, ולא להקדים ולקנות מן הצד התקיף, ולהציע את הקניה בפני הצד החלש, כעין מעשה גמור, אשר עלול לתת את הסכמתו לכך מחוסר ברירה, ומכוחו של דין הסיקריקון, שאינו מכיר בקניית הקרקע אשר נקנתה מן הסיקריקון.

בשלב השני ביטלו את דין הסיקריקון לשעה, והכוונה לימי סכנה של ערב מרד, מהלכו ותוצאותיו המיידיות), ולאחר מכן, כשנכונה השעה מבחינת המצב הבטחוני והכלכלי-חברתי, חזרו וקבעוהו. והשלב השלישי, כאמור נחתם בתקנתו של הנשיא רבי יהודה וקבע כי הלוקח/הקונה חייב לפצות את הבעלים החוקיים בגובה של רבע מערך הקרקע. זאת ועוד ההלכה הבחינה בבירור בין יהודה לגליל, כשבימי מרד בן כוסבה והתהליך השיקומי שלאחריו הופקע דין הסיקריקון מיהודה ונותר עדיין בגליל.

מחד היה טעם רב, חברתי מוסרי, בדין הסיקריקון, מאידך היה בו כדי לשמר את חוקיות הרכישה בחותמת השלטונות. רבי יהודה הנשיא הצליח לתמרן איפוא בין שני הקטבים הללו, כשלכיסו התגלגלו לא מעט רווחים כלכליים מזה ופוליטיים מזה.

זאת ועוד, וכאן אנו יורדים לתחתית הסולם הכרונולוגי של ענייננו, היינו – מחורבן הבית השני ואילך. כל ה"משוטט" בספרות חז"ל, נתקל פעמים רבות בעימותים, ולעיתים חריפים, בין בית הנשיאות, החל מרבן גמליאל (116-85 לספ' לערך) ואילך לבין ההנהגות העירוניות, שלא מטעם הסנהדרין ומחוץ לפיקוחה ולהנהגתה, כגון "ראשה של עיר", בולווטין ועוד. לעימות הזה היה מימד פוליטי ברור והתלווה אליו היבט כלכלי כגון תשלומי פסקי דין שהועברו לבית הדין העירוני ולא לסנהדרין, ועוד כיוצא באלה. הסנהדרין ובראשה בית הנשיאות בקשו להאבק מרה כנגד תופעות אלו וללא הצלחה מרובה בלשון המעטה.

בל נשכח כי מלאחר החורבן השני התמעט בהדרגה כוחה של הכהונה הגדולה עד כדי כמעט התאפסותה, והיא זו ששלטה עד אז בכיפה הכלכלית, הפוליטית, החברתית ובוודאי שהאמונתית והפולחנית. מלאחר החורבן יורשת הנשיאות את מעמד הכהונה הגדולה, על כל היבטיה וחשיבותה, ובכללן אפקט הנפוטיזם, ובפרט כשזו גובתה היטב על ידי השלטונות הרומיים, כשבין שני קטבי ההנהגה – נשיאות וקיסרות – שררה יותר מהבנה ואף מכיבודים הדדיים (לא פלא איפוא שנולד הביטוי "מגבת חכמים" – מגבית כלכלית בזיקה של נסיעות/הפלגות שניהל בית הנשיאות בתפוצות הים התיכון).

זאת ועוד, לא סתם עקר רבן יוחנן בן זכאי את מושבו מירושלים הנצורה בימי המרד, יצא משם בחסות הרומאים ובנה את המרכז ביבנה, ובכללו את חידוש הסנהדרין והנשיאות, בבחינת מריונטה רומית מזה וחיזוק מעמדו האישי מזה. נכון שעד היום מבקשים להציג את פעלו כמציל החברה היהודית לאחר המרד הגדול, אך נכבדי, הבה לא ניתמם נוכח הישגיו/רווחיו הפוליטיים והכלכליים, וזאת "ידע" הוא להוריש ליורשיו.

הנה איפוא סוגרים אנו מעגל של מתח דינמי בין ההיבטים החברתיים לבין אלה הממוניים-אישיים, וקשה לשפוט מה התעלה על מה, ובכל מקרה פעל כאן כבמטה קסם הגל של win-win, ובלשון חז"ל – "זה נהנה וזה אינו חסר". ועם זאת פעלה הנשיאות ובעיקר בימי רבי יהודה הנשיא ואילך, כשהיא מגובה, במישרין ובעקיפין, על ידי השלטון הרומי האימפריאלי, לטובת רווחיה הכלכליים.

תופעה זו העצימה והגיעה לממדים חסרי תקדים, ודי מדאיגים, בין השנים 280-235 לספ', תקופה שידועה בהיסטוריה הרומית בשם עידן האנארכיה. נשיאי הסנהדרין, צאצאיו של רבי יהודה הנשיא, החלו אט-אט לעשות במשרת הנשיאות כבתוך הדומינה הפרטית שלהם, ועד למידה כזו שהמושג הון-שלטון הפך למטבע נפוץ בחברה.

3 תגובות ל “המצב הכלכלי בארץ ישראל מהמאה השנייה לספירה ואילך – פרק שני – חקלאות: הון ושלטון”

  1. יוסף

    אכן הרבנים אחרי חורבן מרד בר כוכבא היו בחלקם עשירים דוגמת רבי יהודה הנשיא, והחברים שלהם היו בעיקר בעלי הון. חלקם האחר רבי מאיר בעל הנס לא היו עשירים נקראו קנטרנים ונאסר עליהם להיכנס בכתלי בתי המדרש של הנשיאות. ולא ניתן להם פתחון פה. על רבי מאיר בעל הנס או רשב"י נאמר לא ירדנו לסוף דעתו והלכה לא כרבי.

  2. יוסף

    הסידרה חכמים של הרב ד"ר בינימין לאו. חושפת צוהר לחילונים לעולם יפה שלא היו רואים אחרת. לאחרונה קראתי ספר שלו על ישעיהו. קצת סולידי ולא כולל ביקורת המקרא חילונית של הגויים. אסכולת וולהייזן

  3. יוסף

    עם המאמר הנוכחי גם חובשי כיפה יתקשו להתווכח. אומנם אני מרבה לחלוק עליך (אינני חובש כיפה) אבל אני אוהב את ההתרסה שלך. אלא אם הנחו אותך להיות "סולידי" לא להסס לעצבן. זה כופה חשיבה נוספת על הקוראים בניגוד לדיעות שהתקבעו אצלהם. המאמר יפה ודומה לכתוב לדוגמא בכרך ג בסידרה חכמים בין מישנה לתלמוד

הוספת תגובה

  • (will not be published)