המצב הכלכלי בארץ ישראל מהמאה ה-2 ואילך – הזכוכית ובית הנשיאות

פרק שישי בסדרה: הזכוכית נחשבה למצרך נדיר ויקר מאוד, ומטעמים ושיקולים כלכליים ברורים ראתה הקיסרות הרומית כחובה לעצמה לעודד את הפקתה באזורי חוף, כמו צור-צידון ומצרים ובין-לבין אף בארץ ישראל, במקום שקיים חומר הגלם, קרי חול.

כלי זכוכית רומי עתיק, צילום: Carole Raddato.
כלי זכוכית רומי עתיק, צילום: Carole Raddato.
ראו פרקים קודמים בסדרה:

היכן הזגוגית?

אפתח בתמיהה, שאין לה הסבר כלשהו משכנע – הכיצד, הגם שנושא הפקת הזכוכית הינו קדום ביותר ונמשך לאורך ההיסטוריה בהתפתחויות שונות, מעולם, עד העידן היותר מודרני, לא חשב אף אחד להפוך את הפקת הזכוכית לזיגוג חלונות. זיגוגם של כלים שונים, כלי בית ונוי, הגיע בעידן הקדום לרמות ביצוע מדהימות, עם זאת לא נוצר פתח רעיוני לזיגוג חלונות. מדהים. עם זאת יכול להיות וברמיזה כי היו "מלבנים של חלונות שיש בהם אספקלריא" (תוספתא עירובין יא 17 ותלמוד ירושלמי שבת פרק יב, יג עמ' ב). עם זאת, כפי שנראה בהמשך לא ברורה דיה משמעותה של ה"אספקלריא".

קיימת טענה כי אכן נוצרו פה ושם כלי זכוכית בעלי שקיפות רבה, ובלשון חז"ל נקראו "זכוכית לבנה", וכלי של זכוכית לבנה היה יקר המציאות ונאמד בסכום אסטרונומי של 400 זוז לדברי חז"ל ואם נשווה את האמור בהגדה "דזבין אבא בתרי (שלושה) זוזי, חד גדיא (גדי אחד) חד גדיא", הרי ערכה של כוס שקופה היה כמאה ושלושים ושלושה גדיים.

ולהלן כמה נקודות תשתית חשובות להפקת כלי זכוכית בארץ ישראל הקדומה:

  • הזכוכית נחשבה למצרך נדיר ויקר מאוד. ומטעמים ושיקולים כלכליים ברורים ראתה הקיסרות הרומית כחובה לעצמה לעודד את הפקתה באזורי חוף, כמו צור-צידון ומצרים ובין-לבין אף בארץ ישראל, במקום שקיים חומר הגלם, קרי חול. כמו כן שאפה האימפריה לפקח על הפקתו ושיווקו של מצרך כה נדיר זה. ענף הזכוכית התפתח בלוגונדום במאה הראשונה לספ' ודחק את כלי הזכוכית של קפואה (דרום המגף), עד שנאלצה זו האחרונה להפסיק את שווקיה. אזור הריינוס שמילא תפקיד טבעי כאחד מעורקי התחבורה הדומיננטיים של אירופה דאז והגיע לשיא במחצית המאה השניה לספ' הטיל מורא כלכלי על רומא, שביקשה להעמיד מול כוחו הכלכלי מוקד כלכלי מתחרה וליטול בכך את עוקצו, גמלה בלבה החלטה לטפח אינטנסיבית את האזור האידיאלי לייצור זכוכית והוא החלק המזרחי של הים התיכון, וכל זאת בד בבד עם פיתוח אינטנסיבי של הפקת הקראמיקה.
  • הפקת הזכוכית היתה קשורה לאותם מרכזים בהם נמצא חומר הגלם המתאים והפקתה היתה כרוכה בהוצאות כספיות גדולות. שתי עובדות אלה התמקדו בשטחי האדמות הקיסריות כגון בית שערים, או באזורים בהם שררה השפעה רומית ברורה כגון טבריה ואזור עמק עכו.
  • נמצא קשר הדוק בין בית הנשיאות היהודי לבין ענף רווחי זה, מה שמתקשר לפרקים הקודמים שבהם נידון הקשר בין הון ושלטון.
  • אומני הפקת הזכוכית התארגנו במסגרת של אגודה מקצועית, שהיתה משפחתית ביסודה, כשתהליך הפקתה כמעט הצריך בוודאות עסק משפחתי.
  • התוצרת השתפרה והשתכללה כשהופיעה טכניקה חדשה של ייצור והיא הנפיחה בדפוס, מה שמלמד על הקשר בין הפקת כלי זכוכית וקראמיקה. ותעיד על כך גם העובדה שמקורות חז"ל מבחינים בין אומן היוצר כלי זכוכית לבין ההדיוט.
  •   התגברות היישוב היהודי בגליל, בעיקר מלאחר מרד בן כוסבה (135 לספ') ובחלקו במערבי, כלומר במפרץ עכו.

תעשיית הזכוכית לא נפלה בחשיבותה מהתעשיה הקראמית, ועל כך נלמד מן המקורות: "כלי זכוכית, מאי טעמא (מה החשיבות בכך) ? גזור (גזרו) בהן רבנן טומאה (משל עצמם), הואיל ותחילת ברייתן (הפקתם) מן החול, שוינהו (השוו אותם) רבנן ככלי חרס" (תלמוד בבלי שבת טו עמ' ב)   ובכל מקרה יכולים להיטהר בתהליך טבילה.

טומאה מקבלים כלים שימושיים מחומרים נאים וכן כלי זכוכית וקראמיקה שנשברו ועברו מיחזור. בכל מקרה יש בכך מין רמיזה למידת שקיפותם, כלומר לאיכות התוצרת.

מרכזי ייצור הזכוכית

בית שערים

אזור זה היה חלק אינטגרלי מהאדמות הקיסריות, ואין זה פלא, בהקשר הכלכלי הנידון שהרומאים יפתחו את תשתיותיו הכלכליות. הרומאים, מתוך שיקולים ברורים כפי שראינו בפרקים הקודמים, הן פוליטיים, הן כלכליים והן אישיים, החכירו באזור שטחי קרקע רבים לרבי יהודה הנשיא (הון ושלטון). ולא ייפלא איפוא להיות מדווחים על הופעת תעשיית כלי הזכוכית במקום, כזו שהיתה כרוכה מן הסתם בהשפעה רומית ובפיקוח עליה.

לאור העדויות והמימצאים הארכיאולוגיים, התקיימה במקום תעשית כלי זכוכית רצינית בעלת היקף רחב ואיכות תפוקתית (מ. מייזלר, ידיעות ט' עמ' 17-14), כגון הימצאות כבשן מיוחד שהפיק רמת חום של 1050 מעלות וכן הימצאותה של טבלת זכוכית ענקית שממדיה היו: 110 ס"מ רוחבה, 340 ס"מ גובהה, 50 ס"מ עוביה ומשקלה 8.8 טון וזו הותכה במשך כ-5 עד 10 ימים. את הלוח הכבד הזה היו שוברים ליחידות קטנות שנשלחו לבתי מלאכה מקומיים שבסביבה, אותן ניתן היה להתיך בטמפרטורה נמוכה יותר. יש להודות כי מימצא זה מתוארך למאה הרביעית לספ', ללמדנו על המשך הפקה גם בתקופות מאוחרות יותר.

ואולי ניתן בעדות הבאה למצוא תנא דמסייע לעצם איזכור שבירת הלוח הנ"ל, וכך נאמר במקור הקדום: "היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות, מתיר את החבלים והשקין נופלין, ואף על פי שמשתברין התם (שם) בכולסא  (נראה למטה)…" ( תלמוד בבלי שבת קנד עמ' ב).

יש רגליים לסברה, כי אומני בית שערים קבלו את החול להכנת הזכוכית מעמק עכו הסמוך (תרגום יונתן לספר דברים לג, יח-יט) ועל כן משמעותית היא העובדה שהצגנו לעיל על שטחים שברשות בית הנשיאות בעמק עכו. חול זה נחשב לחול משובח ביותר למטרה זו ואולי אף השתמשו האומנים בגיר מקומי להכנת כלי הזכוכית.

קשה להתעלם שוב ושוב מן העובדה על הקשר ההדוק בין בית הנשיאות לבין המפעלים הכלכליים והקשרים עם הרומאים, בבחינת הון ושלטון.

אינני בא להתיפיף ולהציג טענה אתית בעידן שהיה רחוק היטב, ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, מן הדמוקרטיה, שהרי גם בקו זה נקט השלטון היווני הקדום (המעין דמוקרטי) וכן הסנאט הרומי. עם זאת בל נשכח את עצם ההשפעה שהיתה על הציבור היהודי בתקופה הנידונה דרך הוראות הסנהדרין, הרבה יותר ומגוון ומפורט יותר מאשר החלטות הסנאט לשם משל. והרי לכם הון ושלטון שדרו בכפיפה אחת.

טבריה

בין ישובי הגליל עשתה לה טבריה מוניטין רב ונפוץ כמקום נוסף להפקת כלי זכוכית, ואשר על כן זכתה זו לתואר "אילסיס" בספרות חז"ל, שמשמעה בית תעשיית זכוכית (ש. ליברמן, תיקוני הירושלמי, ג' 4) ומדרש תהלים עג ב'). דמות מרכזית שהיתה קשורה להפקה זו היה רבי חייא רובא (=הגדול), שהיה, איך לא, מקורב לבית הנשיאות של רבי יהודה הנשיא. דמות סנהדראית זו הצטיינה בעושרה המופלג, פרי עסקי מסחר במשי ובפשתן בין השאר. ונאמר ב"סוד" כי הפקת הזכוכית דרשה השקעת הון רב יחסית. ובאיזשהו מקור חז"לי נמסר כי רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא מסרו מרגלית יקרה מאוד ל"מורנו", היינו לנשיא רבי יהודה וכך גם ארטבן המלך הפרסי. ושוב הוכחה לקשר בין הון לשלטון ואז כידוע לא נחקק "חוק המתנות". ובהרבה עדויות בהן נזכרת ה"איילסיס" הטבריאנית ניתן לקשור בין החכמים המתדיינים בכך לבין בית הנשיאות. וזאת הוכחה כי הנשיאות היתה מעורבת, כמסתבר, בייצור הזכוכית. ומה שמחבר בין כל יתר העדויות לגבי ה"אילסיס" לבין בית הנשיאות (בראשית רבה לד וקוהלת רבה ג ט), ואשר לאור מדיניות פיתוח הייצור האימפריאלית המכוונת מן הקיסרות הרומית והקשר בין הנשיאות לבינה, או אז תובן לנו אותה פעילות רבגונית של רבי יהודה הנשיא.

השם או המונח "אילסיס" או "אילוסיס" כרוך פונטית עם המונח התלמודי "בית חולסאות" (י. בראנד, סיני טז עמ' רצח), כגון : "תנו רבנן – המוכר את החצר מכר בתים החיצוניים … ובית החולסאות. חנויות פתוחות לתוכה נמכרות עימה … והא דתני (ששנה, שהורה) רבי חייא (שנזכר לעיל): אין נמכרות עימה" (בבא בתרא סז עמ' א; ערכין לב עמ' א). לפנינו עדות מעניינת למבנה גדול ומורכב של מרכז להפקת זכוכית, כנראה בטבריה בשל איזכורו של רבי חייא, ובסמוך לו – מרכז מסחרי לשיווק התוצרת. הדים ושרידים לתעשיה זו טמונים בחפירות הארכיאולוגיות במקום (קובץ החברה לזכר מזיא, עמ' 196). עם זאת יתכן שחומרי הגלם הובאו ממקומות אחרים כגון צור/צידון או אזור עכו (תרגום יונתן לספר דברים לג, 19-18).

תעשיית הזכוכית של טבריה צברה מוניטין בעיקר בכוסותיה ובגביעיה כדברי חז"ל: "תניא – (הכלי) השרוני נידון ככרמלי – חי ולא מזוג, חדש ולא ישן. אמר רב יצחק בר אבודימי – וכולן אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא פשוט. מאי טעמא? (מדוע? מהו הטעם לכך?) אמר אביי: כל העולה כולו מחזיק לוג (מידה לנוזלים – 345.6 מיליליטר/סמ"ק). עושין אותו ממנה שני לוגין, עושין אותו ממאתיים כוס טבריא פשוט, אפילו מחזיק שני לוגין עושין אותו ממנה …" (בבלי נידה כא עמ' א). והמסקנות העולות מקטע זה: ראשית- היתה זו תוצרת משובחת ביותר ועד כדי כך שבחנו על פיה את צבעם ואיכותם של יינות ונוזלים אחרים; שנית – גודלו וקיבולו הקבוע והמדוייק מוכיחים את הפקתו בסטנדרד אחיד, וזה מעיד בכלל על הטכניקה המעולה שבייצורו ועל תפוצתו הרחבה בבחינת מודל קבוע; שלישית – תפוצתו של הכלי המודולרי הגיעה עד בבל, שהרי אביי הבבלי מעיד כאן, ובהכירנו כי בבל שמשה תחנה מסחרית חשובה לסחורות אשר יצאו לכיוון המזרח הקרוב והרחוק, אזי העדות על הקשר הנ"ל בין הנשיא רבי יהודה הנשיא לבין ארטבן המלך הפרסי (שליט בבל) מקבלת כאן משמעות מיוחדת; רביעית – תעשיית הזכוכית שמשה גם כתעשיית לוואי להפקת היין ולשימורו, לפחות באופן זמני, ועל כן ניסו מפקיה לעדן ולשפר את איכותה כדי להתאימה לתנאי איחסונם של הנוזלים.

טבריה נודעה גם ב"פיילין" שלה (ירושלמי נידה פרק ב' נ' עמ' ב), היינו בקערות שלה, שהיו כה משובחות עד שציינו לגביהן, כי "אינן עושות צל לכתליה". וזו רמיזה מעניינת על מידת השקיפות של הכלי.

בשל שורת הנימוקים שצוינו עד כה ובהתאם למדיניות האימפריאלית של הגברת הייצור ועידוד כוחות הייצור מטעם הקיסרות הרומית, תבעה הפקת הזכוכית מאליה יתר םיקוח עצמי שהוביל לשיבוח התוצרת. ולהוכחה ייאמר כי יהודים  אומנים זכו בעידודה להגר ליתר חלקי האימפריה הרומית כדי לפתח שם את מלאכת הפקת הזכוכית (c.i.l. 5, 8118; 14, 24, 10). נודע כי את הזכוכית האמנותית שנוצרה ברומא הפיקו אומנים יהודים וסורים ומתוך כך נודעו נופחי זכוכית יהודים בקונסטנטינופול שבאסיה בקטנה (evargarius, historia ecclesiastica, 4. 36) וכן בצור (ירושלמי עבודה זרה ב' ד), בדמשק (ירושלמי פסחים, ג' ב) באמסה.  הופעת הקנקנים, הצלוחיות, כדי השמן ומוטיב הענבים בדקורציית התבליט של הזכוכית בסוריה היתה בהשפעת אומנים יהודים. ושמא אותה תחנה של יהודי טבריה ברומא (vita simeonis Sali, 8), היתה כרוכה בהגירה מעין זו. שם ברומא נמצאו עדויות בקטקומבות (מחילות הקבורה) על יוסטוס ואליפיס מטבריה, שהיו קשורים, כך דומה, ל"אילופוסא" הטבריאנית הכרוכה בתעשיית הזכוכית הטבריאנית (פריי מס' 502) ובדיוק לשוני מן היוונית – צורף המתיך זכוכית. כך נמצאו בהקשר זה יהודים אומנים בספרטה, איליריה, אפריקה (כלומר קרתא חדתא הצפון אפריקאית ועוד (i.g. 5,1 פריי) וכפי שהראינו קודם הרי נוצר מרכז לייצור זכוכית וכלי זכוכית די גדול בעמק עכו ובמפרץ חיפה (תרגום יונתן לסםר דברים, לג, 19-18) בהשפעה עקיפה רומית וכתוצאה מהתיישבות יהודית מסיבית יחסית באזור ואת זאת מאשרים המקורות הארכיאולוגיים שמעידים כי גם באזור נהריה היה מרכז חשוב לייצור זכוכית (חדשות ארכיאולוגיות תש"ל, לא-לב, 6-5) ואף באזור ג'למה, שם התגלה בית מלאכה לייצור כלי זכוכית  הכרוך במתקני עזר שונים (הנ"ל, כא, 14-13 ). בסמוך לג'למה, וכן באזור כפר יאסיף שם נמצאו עדויות ל"חול זכוכית" (טקיטוס 5, 7). להלן מקומות נוספים בהם התגלו עדויות למפעלי זכוכית: קיסריה, אל מפג'אר, סוסיתא, נהריה, רשפון ואף בגרש (ובכלל, ויינברג, מפעלי זכוכית רומיים בגליל התחתון, מוזיאון הארץ , 10, 46-45).

הפקת הזכוכית

המקורות מבחינים, ממש כמו במוצרים אחרים בין אומן לבין הדיוט, כהוכחה להתפתחות רבה בהפקת הזכוכית ויצירת כליה המגוונים ואף על ייצור בקנה מידה רחב. ההבחנה הנ"ל בין אומן להדיוט בהלכות הסנהדריות השונות בתקופה כל כך קדומה לפני מכוני התקנים למיניהם מצביעה על התייחסות רצינית לענף הנידון ולקביעת מידת האחריות מזה וההבחנה בין-לבין בעניין איכות העבודה מזה.

כלי זכוכית עתיקים מהתקופה הרומית המאוחרת, שנמצאו בחורבת קסטרא. צילום: Hanay, Wikimedia.
כלי זכוכית עתיקים מהתקופה הרומית המאוחרת, שנמצאו בחורבת קסטרא. צילום: Hanay, Wikimedia Commons.

אנו מבחינים בהופעת כבשני זכוכית בעיקר בבית שערים ובעכו, ועימם חומרי הבערה השונים, כמו צמחים מיוחדים וקליפות עץ מיוחדות לשיבוח ההפקה. המשנה למשל מבחינה בין "כבשן של זגגין" (כלים ח 9) לבין "בור/או כוך של עושי זכוכית". הראשון שימש לחיתוך חמרי הגלם והפיכתם לזכוכית והשני לצריפת הכלים לאחר הפקתם (תוספתא בבא בתרא א 10). יודגש כי המונח "כבשנית" המצויין בתוספתא אינו מחופיע כלל במשנה, וזאת ללמדנו על התפתחות ותפוצה.

רבי יוסי הגלילי מעיד על התארגנות מפיקי הזכוכית (ירושלמי עבודה זרה פרק ב' מ' עמ' ג. במקור זה נזכר המיקום "גירו" כשבפרגמנטציה של הגניזה נמצא המקום "עכו" תחת "גירו") כביטוי להתמקצעות הענף, כנראה באגודה מקצועית האוצרת בתוכה, משפחתית, את סודות הענף.

בהפקת הזכוכית אנו מבחינים בין שתי תקופות, שלהן התייחדות הצורות לכל תקופה. הראשונה – זו הנמשכת ממחצית המאה השניה לספ' לערך, ובה יצרו כלי זכוכית בדפוס, במודל, שהיתה בעייתית בהפקה. מדובר בכלים כגון צלחות וקערות, שבחלקן הובאו מחוץ לארץ ישראל ובעיקר מאלכסנדריה (ידין, מימצאים ממערת האגרות, 113-104).

יצויין כי מתוך המיגוון העצום בצורות הכלים שנחשפו בח'רבת אל-מפג'אר ניתן ללמוד על טכניקת הנפיחה בדפוס ובמיוחד על השתדרגות טכנולוגית נאה ביצירת לולאות הזכוכית. מן המימצאים רואים היטב את הופעת הסממן האופייני לתקופה הנידונה, קרי מאות ב' וד' לספ', כשזו כרוכה בסיבובים מורכבים שבפיתוח הידיות של הכלים וחיבור מדוייק ביניהן לבין דפנות הכלי. ניתן גם ללמוד על מידת תפוצת כלים אלה הן בהיבט ההמוני והן בהיבט המרחב הגיאוגרפי.

יצויינו הכוסות הצידוניים החתוכים (תוספתא כלים בבא בתרא ז' 10) שעל אף איכותן, קרי בסגנון צידוני, הם זוכים לביקורת הלכתית מצד חכמי הסנהדרין. "כוסות חתוכין" משמעם מעטה הזכוכית שמסביב לעטרת המדומה אשר נחתך באמצעו של הכלי הכפול ומתוך כך נוצרו שתי כוסות בעת ובעונה אחת. אותן כוסות "צידוניות" נעלמות במקורותינו לקראת המחצית השניה של המאה השניה לספ', כשהגליל מתאכלס היטב לאחר כשלון מרד בן כוסבה, ואת מקומן תופסות כוסות טבריאניות, ובל נשכח שטבריה, כאחת מצמד בירות הגליל (מול ציפורי) היתה מושב הנשיאות. ונתרשם מן העובדה שחכמי סנהדרין מובהקים כגון רבי חייא וריש לקיש, שהגיעו לצור ולצידון לרגל מסחרם שם נמנעו מלקנות כלי זכוכית צוריים וצידונים כפי שהיה פעם נהוג, אלא ביכרו את התוצרת הגלילית הלא-פחות-משובחת.

בתקופה זו, היינו במחצית השניה של המאה השניה לספ' ואילך, נוצרו כלי זכוכית גם בדרך הנפיחה הפתוחה, או בדרך הנפיחה לתוך דפוס. הכלי נופח לדפוס קראמי ובשימוש חדשני של גלגל יוצרים ובכדי להקל על החיתוך, ההשחזה והליטוש החלו להשתמש באבני צור מיוחדות. וכך בפעם הראשונה התאפשר ייצור המוני ובעל היקפי תפוצה נרחבים וכן כלי זכוכית מקושטים וססגוניים, שקופים יותר, בעלי פונקציות מגוונות יותר וכמובן יותר עמידים. יצויין כי שיטה זו איפשרה ליותר ויותר אומנים ליטול חלק בתהליך ההפקה. ומכאן, אגב, ריבוי העדויות על כלי הזכוכית במקורות הארצישראלים הקדומים.

הוכחה נוספת למצב הנ"ל טמונה בהבדל בין המשנה בדברה על ל"ט אבות המלאכה (שבת ז' 2) המזכירה את ה"בונה", ובין התלמוד הירושלמי המוסר "רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: הנופח כלי זכוכית, חייב משום בונה (כלומר על פי שיטת הניפוח בדפוס). רבנן דקיסרין בשם רבי שמעון בן לקיש: יש דברים קרובים ורחוקים – הגודל כלי צורה והנופח כלי זכוכית … כולהון משום בונה" (ירושלמי שבת פרק ז' י' עמ' ד).

כתוצאה מהטמעת טכניקת הנפיחה בדפוס, התאפשר בפעם הראשונה ייצור כלי זכוכית בקנה מידה רחב ביותר, מכיוון שהזכוכית נופחה לדפוס חרס חלול המחולק לכמה תאים ומדורים, וכך נוצרו בעת ובעונה אחת כמה וכמה כלים, וניתן היה להשתמש במודל החרס כמה וכמה פעמים. כך גם התאפשר לשם משל ייצור קנקנים בעלי צד שטוח, וכיוצא באלה הכלים, שעד כה היה קשה מאוד לייצרם.

התאקלמות שיטה זו מסמנת במקורותינו את ההבדל בין האומן ובעל הבית (ההדיוט) היוצר את כלי הזכוכית בביתו. התוסםתא מספרת על "זפת שבכוס ושבצלוחית מתוכן חוצצת, ומאחוריו אינה חוצצת. במה דברים אמורים? מבית אומן, אבל מבית בעל הבית, בין מתוכן, בין מאחוריו, הרי זה חוצצת …" (תוספתא מקוואות ו' 15). לכאורה הלכה סתמית, אלא שערכה היה בכך שנידונה בסנהדרין וקבלה גושפנקה שעניינה העדפת האומן מסיבות ברורות. מדובר כאן כמו במקרים רבים אחרים של מעין רגולציה של "מכון התקנים" המדומיין, או אם תרצו – מדריך "המקצוענים". מסתבר שעל כתפיו של האומן, בין כחלק אינטגרלי מאגודה מקצועית ובין אם כפעיל בבית מלאכה מוסדר, היתה אחריות רבה הן בתחום הייצור, השיווק, פיתוח המלאכה בכלל ואפילו לגבי זכויות עובדים דאז וחובותיהם.

הטמעת השיטה הנ"ל גרמה בין השאר לשיפור ושכלול הכלים עצמם. מדובר על קבוצת כלים, שהמיוחד בהם הוא שבתוך כלי גדול, על קרקעיתו, הונח כלי נוסף. הכלי הוכן בנפרד והוכנס לכלי הגדול, בעוד הזכוכית חמה, ולפני שחלקו העליון של הכלי הגדול עוצב בצורתו הסופית. פעולה מורכבת זו חייבה כושר טכני גבוה בניפוח הזכוכית.

למרות כל זאת המשיכו ליצור צלחות מקושטות, כפי שנמצאו למשל בבית שערים והמעידות על טכניקה משובחת בייצור ( דן בר"ג, בית שערים, ג' עמ' 164-149).

בין כלי הזכוכית המנופחים נמצא "הפך הגלילי" בעל תפוצת ייצור רחבה, קערות, "זכוכית מזולפת" (כלומר בקבוקים בגדלים שונים למטרות רחיצה, סיכה ואיחסון בשמים. הללו הכילו שני חלקים שנוצרו בנפרד זה מזה וחוברו/אוחו אחר כך, ובהם נחשפת עדות על שכלול הייצור), קנקנים המעוטרים ב"חוטים דמויי נחש" ועוד. בין יתר המוצרים נמצא את ה"איספקלריא" (כגון בכלל מימצאי מערת האגרות נחשפו שתי מראות של נחושת, מצופות בדיל, שידיותיהן היו נתונות בנרתיק של עץ. המראות היו קבועות בחלקו האחד של הנרתיק בשלושה מסמרים שנתקעו בקצות הדיסקוס. יגאל ידין היה סבור ששיטה זו של חיבור נזכרת בתוספתא כלים ז' 7: "ועשאו אספקלריא, שמא עד שיקבענה במסמר". מורי ורבי פרופ' שמואל ספראי הניח כי מדובר באבן שקופה או זכוכית, שדרכה ניתן היה לראות בבהירות או במעומעם, אך אין מדובר כאן במראה ורומז על שימושה כפקק למאור כרמיזת ההלכה המתירה לפתוח בשבת מלבנים של חלונות, שיש בהם אספקלריא, כשם שמותר לפתוח תריסין של חלונות).

כלים נוספים היו הטבלה, הפיילי, הסילון, המשפך, הפנס, הצלוחית ועוד. יצויין כי הצלוחית נוצרה מ"בולס", כלומר גוש עפר של זכוכית מותכת. הצלוחית מהזכוכית דקת הדפנות נוצרה על ידי נפיחה, ואילו "כלי זכוכית של צורה" (בעלי צורות שונות) נוצרו על ידי "גידול", כלומר על ידי הקפה של חוטי זכוכית או רצועות חמר מסביב לדפוס ידוע בעל אותן צורות, או על ידי יציקת הזכוכית אל החמר, כשהיא במצב נוזלי לתוך דפוסים ידועים, ומתוך כך נמצא בירושלמי טקסט כגון: "הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה … הגודל כלי צורה והנופח כלי זכוכית, העושה כלי בדפוס, כולהון משום בונה" (ירושלמי עבודה זרה פרק ז' י' עמ' ד). יתכן שהאומנים לא יצרו תמיד את הזכוכית בעצמם, אלא קנו אותה כשהיא כבר מוכנה בצורת "בולס" על ידי מפיק הזכוכית והסוחרים העבירו אותה ממקום למקום ןמכרוה במשקל, על פי מאזניים מיוחדים.

במקורות חז"ל ישנן עדויות על מכשירי הניפוח כגון "שפופרת של זגגין" ושל "עושי זכוכית" וכן אבחנה ברורה בין זכוכית לבנה שהיא יקרה מפז ובין זכוכית צבעונית הזולה יותר.

ונסיים בשתי הערות: האחת – אנו מוצאים אנלוגיות ומקבילות רבות לתוצרת הזכוכית של ארץ ישראל במערב אירופה של המאות שלישית-רביעית לספ', כגון תוצרת בתי היוצר של גרש, כגון הקנקנים המעוטרים בחוטים דמויי נחשים ועוד. והאנלוגיות שלהם באזור הריינוס, וזאת ביודענו כי באזור זה היתהב תעשיית זכוכית לא קטנה. הדבר מלמד, כך דומה, על יוצרי זכוכית ארצישראלים שהגרו לפרובינקיות המערביות של האימפריה הרומית להקמת בתי יותר לזכוכית ו/או לשכלולם. כמו כן אולי מוצרי הזכוכית הארצישראלים יוצאו למערב אירופה ולמרכזה, וזאת הוכחה נוספת לטיב התוצרת הישראלית. ואולי, כפי שהראינו בפרק על הקראמיקה, עודדו השלטונות הרומיים בארץ דווקא לפתח אותה שיטת הפקה שהתאפיינה במערב אירופה בהתייחס ליצירת כלי זכוכית מסויימים על עיטוריהם וקישוטיהם השונים.  ויתכן שזה מתקשר עם מציאות בתי יוצר לזכוכית רומיים בגליל.

שנית – תעשיית כלי הזכוכית שימשה תעשיית לוואי לתוצרת מגוונת כגון שמן, יין, בשמים, תבלינים ועוד ולהיפך. מצב זה הגביר כמובן את השכלול בטכניקת הייצור של עשיית הכלים ורבגוניותם.

תופעה זו מעידה על מגמה בולטת של נטיה לניצול מירבי – אינטנסיבי של פוטנציאליות החומר הגולמי ומשאביו. ואשר על כן נאתר בקלות מקומות יישוב שבהם הפיקו מוצרים רבים ומגוונים כגון טבריה, בית שערים, עכו, בית שאן, גרש ועוד.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. ועוד נקודה. כמה מאות שנים נדרשו לאנושות על מנת להפיק חלונות זכוכית כאשר טכנולוגיה זו לייצור כלים הייתה זמינה, וכמה זולה היום הפקת כוס בסין לעומת מחירה אז.

  2. כתבה מרתקת. ראוייה בגרסה מותאמת גם לעיתון מדעי עם impact factor. לא עיתון ראוי יותר אלא מדעי ולא מדעי פופולרי.
    הקישור הגיאוגרפי בין מוקדי ההגמוניה של הנשיאות לבין תעשיות נשמע נכון ולא מקרי.
    ההגמוניה הנשיאותית התורני ייסדה בתי ספר שכללו חינוך דיפלומטי לגידול דור של נציגים אל מול השלטון הרומאי. מן הצד השני גידול ענף תורני שפוסק הלכות כמו רבי יוסי בן חלפתא. לא רק רבי יהודה הנשיא.
    הקישור לעיסוק במקורות הכנסה שמקנים עושר מצד אחד ומצריכים משאבים ראשוניים מצד שני שרק עשירים יכלו לפתח, מעניין ונראה לי נכון. אם אין קמח אין תורה.

  3. בספר מלכים א'. פרק ו' פסוק ד' כתוב " ויעש לבית חלוני שקופים אטומים". מדובר על בנית מקדש שלמה.
    נראה מפסוק זה שכבר בימי שלמה המלך ידעו ועשו חלונות זכוכית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן