ידענים: היסטוריה של עם ישראל | חברה והיסטוריה

מאת 1 באוקטובר 2017 אין תגובות

סדרה בנושא הכלכלה בארץ ישראל מן המאה השנייה לספ' ואילך. פרק זה כורך בתוכו את תמצית שני הפרקים הקודמים, קרי וילות כפריות והון ושלטון ונכרך בהם.

שריד היישוב העתיק ציפורי. התנאים התשתיתיים של הגליל קדמו יותר צמיחת משקים אינטנסיביים ובכללם ה"עיר", הלוא היא הווילה רוסטיקה בסגנון הרומי. צילום: Liorca, Wikimedia.

שריד היישוב העתיק ציפורי. התנאים התשתיתיים של הגליל קדמו יותר צמיחת משקים אינטנסיביים. צילום: Liorca, Wikimedia.

ממעוף הציפור מחד ומתוך העמקה במקורות מאידך, מסתבר כי ההנהגה הארצישראלית, כחפצת חיים וכמקדמת את מעמדה הפוליטי והכלכלי-אישי, נהגה לשתף פעולה עם הרומאים וההנהגה העירונית היוונית-הלניסטית מחד ועם גורמים בעלי זרוע מאידך כגון ה"מציקים", כשהרווח האישי והכלכלי כתוצאה מכך היה ברור.

בפרק זה נראה כיצד הנהגת חז"ל, הסנהדראית, "שיתפה פעולה" עם תוצאות המציאות, והוציאה מקרבה חוקים ותקנות, שהיטיבו, איך לא, עם ההנהגה הנשיאותית הארצישראלית, ובעיקר בתקופת רבי יהודה הנשיא, מי שרקם קשרים הדוקים עם השלטונות הרומיים והיטיב עם סלתה ושמנה של האוכלוסיה.

כל זאת קידם ומינף את המעבר המשמעותי ממשק אקסטנסיבי לאינטנסיבי, ונפתח כאן בדוגמה עקיפה, אם כי מאלפת לכשעצמה.

מאמר חז"ל (מדרש ויקרא רבה כה, 5) שוטח בפנינו תמונה מעניינת על אודות הקיסרות הרומית המעודדת את הנטיעה בארץ ישראל ושם עולה עניין ה"אוצר": "רבי (יהודה הנשיא) ורבי יוסי ברבי יהודה היו מהלכן בדרך. ראו עכו"ם אחד בא לקראתן. אמרין (אומרים) תלת (שלוש) מילין (מלים ובהשאלה – שאלות) הוא שאיל לן (שאל אותם): מה אתון? (מי אתם)ומה אומנותכון? ולאן אתן אזלין (הולכים)? מה אתון?  – יהודאין, מה אומנותכון? – פרגמטטוטין (סוחרים), ולאתן אתון אזלין? – למזבן חיטים מן אוצרה דיוונאי (לקנות חיטה מהמאגר המלכותי היווני-רומי, ואולי מהעיר יבנה שנשלטה בידי הרומאים), כמופיע אצל הסופר הרומי טקיטוס, כשנאלצת האוכלוסיה לקנות תבואה מהממגורות הרומיות כמעין מס.

טקסט זה מעיד על התרחבות המיסוי הרומי והעמקתו בארץ ישראל בעיקר לאחר מרידות ומהומות. אחת מדרכי ההתמודדות עם הבעיה הפיסקאלית היתה המעבר ממשק חקלאי אקסטנסיבי לאינטנסיבי, שהוא יותר רנטבילי.

כבר בפרק הראשון ובשני דברנו על השיטה האינטנסיבית בחקלאות הארצישראלית, כגון (בבא מציעא ט, א): "השוכר שדה מחברו והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זיתים למסוק …". ויפה הבחין התלמוד הבבלי בין המשק הגדול של "דורות ראשונים" למול המשק האינטנסיבי יותר של "דורות אחרונים" – דורו של רבי יהודה המתוארך משנת 135 לספ' ואילך, ובמשנה מצאנו את "מלבנות התבואה שבין הזיתים", ממש כהמלצת הסופר החקלאי הרומי (אגריקולה יט, 4). את הפשתן למשל זרעו בצפיפות ובנוסח זה הורה רבי אלעזר ברבי שמעון – "הרוצה לעשות שדהו שורות של תבואה ושורות של מינין הרבה …"  (תוספתא כלאים ב' 1), ובמשנה – "ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים זורעים בתוכה חמישה זרעונים – ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע … רבי יהודה אומר: ששה באמצע" (כלאים ג' 1)

 

מהו משק אינטנסיבי? השיטה פותחה בזמן הקדום מאוד בתרבות החקלאית השומרית, שעיקרה עיבוד אינטנסיבי של שטחים נרחבים, פיתוח מערכת השקיה ושימוש בכוח אדם מקצועי ומיומן לפעולות חקלאיות ספציפיות. שיטה זו אומצה והשתכללה במשק הרומי וממנו הגיעה לארץ ישראל. חקלאות זו התאפיינה ביבול גדול ליחידת שטח על פי רוב בעזרת מערכות של השקיה. שיטה זו התאפיינה בשילוב בין חקלאות ומשק חי למלאכה ולתעשיה.

מדוע הפך המשק ליותר ויותר אינטנסיבי מלאחר חורבן הבית השני?

ראשית – משום עזיבה מדורגת של יהודים ביהודה לאחר חורבן הבית השני ובעקבותיו. הללו פנו לגליל ובעיקר לאחר היוודע תוצאות מרד בן כוסבה.

שנית – התנאים התשתיתיים של הגליל קדמו יותר צמיחת משקים אינטנסיביים ובכללם ה"עיר", הלוא היא הווילה רוסטיקה בסגנון הרומי.

שלישית – תופעת המשקים החקלאיים הקטנים הלכה והתמעטה נוכח תפיסת אדמות על ידי בעלי זרוע מלאחר סיום המרד הגדול, וזו ממש "דרשה" שינוי בתפיסה החקלאית המהותית, דהיינו ממשק אקסטנסיבי לזה האינטנסיבי.

רביעית – כובד המיסים שהלך והקשה על החקלאות האקסטנסיבית דרש שינוי דרסטי שהתבטא במיצוי יותר רציונלי של כוחות הקרקע והתוצרת בכלל.

חמישית – השפעה ישירה ועקיפה של המשק החקלאי הרומי האינטנסיבי.

ששית – התרחקות גיאוגרפית מהמרכז הדתי-פולחני, קרי בית המקדש הביאה את הציבור שביקש למצוא מפלט ומקלט מאזורי הלחימה של המרידות לאזורים שלווים יותר וכאלה שגרמו לשינוי כלשהו בתפיסת עולמם, היינו ליותר ריאליסטים ומתוך כך לחשוב יותר בכיוון רווחים אישיים. הללו מצאו את מבוקשם בשיטה האינטנסיבית.

שביעית – בבחינת "הביצה והתרנגולת" – שיפור מערכות ההשקיה, כלי העבודה וההתיימנות המקצועית של פועלי החקלאות אפשרו מעבר יחסית קל מהשיטה האקסטנסיבית לזו האינטנסיבית.

 

אחת הבעיות שהתעוררה ביחס לשיטה זו היתה הצורך בהוצאת כספים מיידיים, כגון לאספקה סדירה של עובדים, חמרים, זרעים, כלי עבודה ועוד ומתוך התפתחה ההלוואה בריבית. רבי יהודה נחלץ לטובת החקלאי ואפשר לו להיות צד בעסקת הריבית והנשיא רבן שמעון בן גמליאל החרה החזיק אחריו באומרו: "מפרין על שדהו, ואין חושש משום ריבית" (תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה' י' עמ' א-עמ' ב).

לתוך קלחת זו של עדויות המשקפות מציאות רווחת, השתלבה סוגיית השביעית על בעיותיה והשלכותיה, ושלה ייחד מורי ורבי, הפרופ' שמואל ספראי, מחקר מפורט (מצוות שביעית במציאות שלאחר חורבן בית שני, תרביץ לה, תשכ"ו, עמ' 304 ואילך), וטענתו מקופלת בקביעה כי מצוות שביעית, כלומר מתן מנוחה לשדה אחת לשבע שנים, היא מהמצוות הקשות ביותר לקיימן מבחינה כלכלית לציבור שברובו חי מעבודתו בשדה. ושמלבד האיסורים על זריעה וקציר בשדה וזמירה באילן הנמנים בתורה, נוספו על פי המסורת התנאית עוד איסורים נוספים כגון איסור אכילת ספיחים (כלומר איסור ללקט ולאכול ספיחי תבואה וירקות שגדלו בשביעית כספיחי קציר ואסיף של השנה הששית) ואיסור עבודת אדמה בשנה הששית שאינה מיועדת לצרכי אותה שנה, אלא יש בה מן ההכנה לשנה השביעית.

הגזירות על השמיטה כוונו בעיקר לדרישה לתשלום המסים בשנת השמיטה, ומתוך כך נתרופפה מצוות השביעית (ספראי שם, עמ' 321), והופיעו גורמים שהתכנו "אוספי שביעית" ו"סוחרי שביעית" והמשנה מעידה על עיר שלמה של אוכלי שביעית מלאחר מרד בן כוסבה.

מסיבה זו שהלכה והתעצמה מלאחר המרד הגדול, והיא שהביאה למינוף שיטת העיבוד האינטנסיבי. השיטה האינטנסיבית לא צמחה איפוא ביום אחד אלא מדובר בתהליך היסטורי מאד מעניין לטעמי ועיקרו שילוב אינטגראלי של סיבה ומסובב, דהיינו – התמודדות עם מצב כלכלי בעייתי שהחמיר נוכח המיסוי הרומי; סיוע בעקיפין מבחינת השפעת המשק החקלאי הרומי; דיונים נרחבים בסנהדרין שהביאו לפסיקות בנושא ולהתערבות הלכתית תומכת ובפרט שיפור הדרגתי במעמד המשק החקלאי שהפך עם הזמן לרנטבילי.

הזכרנו את מידת מעורבותם של חברי הסנהדרין ובעיקר בתקופת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא (עד שנת 225 לספ' לערך), גם ממניעים כלכליים אישיים, והרי לנו דוגמה לכך בהקשר להלכות שביעית ו"שיפורן", דההינו – בדורו של רבי יהודה הנשיא חלו שינויים במעמד השביעית, בין כתוצאה מתקנותיו ובין כתוצאה מהוראתו ושיטתו בתפיסת מקומה של השביעית בהלכה, וכך, מקו תקנתי זה פטר רבי יהודה הנשיא ערים שלמות מן המעשרות כגון אשקלון, בית שאן, קיסרין, בית גוברין ועוד. הנשיא המדובר אף ניסה להתיר בכלל את השמיטה.

כוונת ההיתרים היתה לעודד התיישבות יהודית חקלאית במקומות שונים ולחזק את ידי אלה שכבר ישבו שם. התקנות המחודשות לגבי השביעית שקפו שינויים וחידושים טכנולוגיים בכל הכרוך בעבודת האדמה כגון חריש, זריעה, הברכה והרכבה, השקיה ועוד.

בהמשך לנ"ל יודגש כי בעקבות אותם חידושים נודעה תופעה מעניינת של גודל התוצרת, טיבה ואופיה. העדויות ספוגות במידה לא מעטה של הפגה ודימיון, כגון "אנשי יריחו … מרכיבין דקלים כל היום" (ירושלמי דמאי, פרק ג' כג עמ' ב) ועל כך מוסיף התלמוד הירושלמי בפליאה לכאורה – "מרכיבין דקלים כל היום? וברצון חכמים היו עושין (זאת) …" (ירושלמי פסחים פרק ד' לא עמ' ב).  קטע תלמודי זה אוצר בתוכו הוכחה מפליגה ומעניינת כיצד חברי סנהדרין התערבו, ולא במסגרת של חקיקה תיאורטית, מהותית, אלא בחרו להתערב ממש בעניין פעולות הרכבה חקלאית על מנת לטייב את איכות הפירות. וזאת לדעת כי באזור יריחו נודעו שטחים של עיבוד אינטנסיבי וכי המעורבות הרומית באזור זה היתה רבה.

על עין גדי מספרים כי כרם היה נותן תנובה בין ארבע לחמש פעמים בשנה. על צוען היו מספרים כי "בית סאה עושה חמשת ריבוא כורין" (כתובות קיב עמ' ב) ורבי יהודה הנשיא מעיד על חזרת שגדלה בסביבותיו והיו לה ששים אלף עלי קליפה וכי "שרשי החיטה בוקעין בארץ ג' אמה (ו)שרשי תאנה בוקעים בצור (אבן קשה ביותר)(בראשית רבה יג 19). רבי חייא מספר כי הגפנים גודלם כעיזים ו"חד בר נש הוה זרע חקלא לפת והוה מקטע ומזבין (הוריד ומכר). מעשה בשועל שבא וקינן בראשה של לפת" (ירושלמי פאה פרק ז' כ עמ' ב). רבי שמעון בן חלפתא מעיד כי "קלח של כרוב הניח (הוריש) לנו אבא, והיינו עולים ויורדים הו בסולם" (כתובות קיא עמ' ב) ונסיים בעדותו של רבי יעקב בן דוסתאי, בן דורו של רבי יהודה הנשיא: "מלוד לאונו שלושה מילין (כארבעה וחצי ק"מ). פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים" (שם).

הפלגות דימיוניות אלה מקורן מחד בהצלחת המשק האינטנסיבי, שהביא בחובו לטיוב התוצרת, ובעידן הקדום כמו שלנו, לא פלא שהתופעה הנ"ל קבלה ממדי צמיחה פלאית תרתי משמע, ומאידך "סיפורי מעשיות" אלה נועדו להגביר את השיטה האינטנסיבית.

גת, מוצג במוזיאון ימי התנ"ך, עין כרם. צילום: י.ש., ויקיפדיה.

גת, מוצג במוזיאון ימי התנ"ך, עין כרם. צילום: י.ש., ויקיפדיה.

נעבור בקצרה על הפעולות החקלאיות, כשרובן יוחדו למשק האינטנסיבי:

חריש – כיוון החריש היה בעיקר על פי קווי גובה. את השדות חילקו לחלקות מרובעות, כשכל אחת נקראה "בית הפרס". אורך השדה היה 50 אמה, כלומר כ-28 מ' ושטחו – בית סאה שמשמעו כ-2500 אמות ריבועיות. יש המזכירים שדות שאורכן כ-10.5 אמות.

חקלאי ארץ ישראל הכירו שמונה סוגי חריש: ניור וטיוב, חריש פתיח, תלמי רביעה, חריש הכנה לזריעה, חריש לחיפוי הזרעים, חריש בגידולי קיץ, חריש במטעים וחריש במדרגות (כהוכחה לאינטנסיביות, כפי שהתאשרה במימצאים ארכיאולוגיים.

הגידולים העיקריים היו תבואות החורף ממשפחת הדגניים ונוספה עליהם הפשתה. רישומם של גידולי קיץ היה מצומצם. גידול במקשאות ובמדלעות התפתח לקראת מחצית המאה השניה לספ'. החריש בבקר משקף את אינטנסיביות המשקים.

זיבול – היה מאד מקובל ומפותח בחקלאות האינטנסיבית ובשל אופיו של משק  זה נהגו להשתמש בחומרים רבים, אורגניים וכימיים. המשנה קבעה כי "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות (לפיזור על פני השדות)? משיפסקו עוברי עבירה (ובנוסח אחר – "עובדי עבודה") דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: משייבש המתוק. רבי יוסי אומר: משיקשור" (שביעית ג 1). כלומר נהגו להוציא את הזבל לשדה בעונת הגשמים לגידולי החורף, או בראשית האביב – לגידולי הקיץ, וכבר ראינו את שיעור הזבל הארצישראלי הקרוב לזה הרומי (שביעית ג 2 ותלמוד ירושלמי, מועד קטן), ואת הדיור בסהרים (שביעית ג 4; צוספתא שביעית ב' 20-15) ואת הגידולים הרבים בתקופה המדוברת של צמחי מספוא כגון תורמוס, בקיה, תלתן, פול ועוד.

זריעה – המשנה מוסרת כדלקמן: "במה דברים אמורים? תבואה בתבואה וקטנית בקטנית. תבואה בקטנית וקטנית בתבואה, באמת אמרו: זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה. רבי שמעון אומר: כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל. הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה" (כלאים ב 2; תוספתא כלאים א 16). ובזיקה לשיעורי הזריעה ב"בית סאה" מעמידה הברייתא את משנתנו ב"דברים הנופלים שלושה וארבעה קבין לבית סאה" (שם) ויש בכך כדי להעיד על עיבוד אינטנסיבי בגידולי שדה, שהביאו להתפתחות בריאה של הגידולים ולהסתעפותם, ומאידך מצוי כאן הסבר למאמרים של שלושים, ארבעים, ששים ואף מאה שערים. כלומר, המשק היווה יחידה שפוצלה לגידולים שונים, שעובדו באופן אינטנסיבי, ללא שטחים בלתי מנוצלים, ולניצול יעיל של חלקתו השתדל החקלאי לגדל בה מינים רבים ככל האפשר ובמיוחד גידולי ביניים.

אותן חלקות בתוך השדה התכנו במונחים שונים: ראשי שורות, מלבנות, ראשי תור, משר ושורות וקרחת.

בכדי להפיק תוצרת בריאה נהגו החקלאים בטכניקות שונות כגון שריית הזרעים במים לפני הזריעה. את האורז נהגו לזרוע תחילה במשתלה ואחר כך דאגו להעתיקו לשדה המוצף במים. כמו כן נהגו לגדל זרעי תבואה בחלקות מיוחדות לניסיון על מנת לבחון תוצאות לשיבוח התוצרת. וכן היו זורעים "לזרע" כלשון המקורות אף כאן לשיבוח הזן המסויים. ובהקשר זה נזכיר את עדותו של רבי יהודה בדבר תופעת מיסחור בזרעים.

עם הזמן התפתחה שיטת גידול פירות וירקות בעציצים כפי שהיה מקובל אצל הרומאים.

החקלאים עשו מאמצים מיוחדים לגדל צמחים וגידולים שונים שלא בעונתם ולהעלות באופן זה את מחירם. ניתן לראות בניסיונות אלה גם פועל יוצא מגידול בדרישה הרומית, עקב הנוכחות של הפקידות, הצבא ותושבים רומיים בכלל. מדובר על מינים כגון צנון, חזרת, קישוא ועוד, שפותחו הן בעונת החמה ובזו הגשומה במשקיו של רבי יהודה הנשיא. בהקשר זה ניתן להבין את האמירה כי "רבי (יהודה הנשיא) היה לוקח קישואין בכורות למלכות" (ירושלמי מעשר שני פרק ד נד עמ' ד). בתלמוד הירושלמי מסופר כי בין ראש השנה ליום הכיפורים גדלו קלחי צנון גדולים ועל סמך עובדה זו התיר רבי יהודה הנשיא ליטול ירק במוצאי שביעית "מיד". ובמקום אחר ראינו כי הקפלוטות, שהן ירקות חורף והיו גדלים בבקעת בית שאן שהיא אזור חם במיוחד, רק בחודשי החורף, מחנוכה ועד שבועות, ובחודשי הקיף גידלו אותם באזורי הארץ האחרים ומשם הביאום לבית שאן.

קציר – כתוצאה מחידושים טכניים ואחרים בטיפול ובגידול אנו מוצאים מקרים בהם מסופר על שדה הזרוע בשעורים שהתירו לקצור אותם בחול המועד ובשל אופיו האינטנסיבי של המשקים, כשהבשלת הגידולים אינה אחידה, ולכן יש ובעל השדה "מנמר לקליות" (בראשית רבה סוף פב), וכפי שראינו היה זה מה שמכונה "מנהג המדינה", היינו שכיח לחלוטין. ואומרים חז"ל: "מקום שנהגו לקצור, יקצור, לעקור, יעקור" (תוספתא עבודה זרה ו' 8), ובמקרה זה, כמו גם בנושאים אחרים, מעידים על כך במפורש המקורות הרומיים.

אסיף – סימן לברכה מרובה בתקופתו של רבי מאיר, היינו משנות השלושים של המאה השניה לספ' ואילך, היה כרוך בהובלת התבואה בעגלה אל הגורן, ועל השימוש בבהמה לדיש מצווה התורה "לא תחסום שור בדישו" (דברים כח, 4) למדו חז"ל את פעולת החסימה לבהמה הדשה, בבחינת פרשנות מנרמלת. כמו כן נזכרו במקורות כלי דיש מפותחים כגון דוקרן וכלי הזרייה כגון המזרה.

השקיה –  פעולת ההשקיה היתה אינדיקטור מצויין למעבר המשקים לשיטה האינטנסיבית ולולי פיתוח טכניקת ההשקיה ובפרט כשמדובר באקלים המזרח-ים-תיכוני.

שלא כחכמי הסנהדרין שהתירו להשקות בימי מועד ובשביעית רק "שדה בית השלחין" (בבא מציעא ו 8), או "שדה בית השלחין (כשלדעת מקורות אחרים זוהי משנת רבי יהודה) שחרבה", מתיר רבי מאיר להשקות במועד שדה בית הבעל, בתנאי שהמים נובעים "ממעין שיצא בתחילה" (תוספתא מועד קטן א 1), ולדעת התלמוד הירושלמי המשתמש במונח "מודיות" (הנמשך מן המידה הרומית) ביחס להשקיה, ניתן לבחון את מידת ההשפעה הרומית על נושא זה.

בבית השלחין גידלו גידולים אינטנסיביים מהירים ובעיקר ירקןת ואילנות, ומסיבה זו היה היבול מבורך. כאן השקיעו, כפי שהראינו למעלה, עבודת כפיים מרובה בעידור, זיבול ו/או טיפול באמות המים שפעילותן משתבשת מעת לעת. כאן נדרש מטבע הדברים ארגון העבודות בתיקון ובהשמשת אמת המים המשותפת והסדר חלוקת המים לעונות" (שם 2) יצויין כי המקורות מבחינים בין כמה וכמה סוגי חלקות ביחס לנושא כגון "גן", "בית אילן" ועוד.

שיטות ההשקייה, ביניהן בולטת טכניקת ההרבצה, דהיינו – הכוונת המים דרך תעלות חפורות, השקיה בגרביטציה ושלא בגרביטציה, כגון שאיבה על ידי גלגל שהתפתח ל"בית גלגל" (תוספתא בבא בתרא ב' 16)

 

יודגש כי כל הפרטים שנמסרו כאן, כמו גם לגבי הפרקים האחרים, מקורם באיסוף שיטתי של שנים רבות כפועל יוצא של "חיטוט ושיטוט" במקורות חז"ל, שרק מעט מזעיר הובאו כאן לידיעת הקוראים.

"ביצה שנולדה ביום טוב"

הוספת תגובה

  • (will not be published)