המצב הכלכלי בארץ ישראל מהמאה השנייה לספירה ואילך – פרק רביעי – אריסות מלכותית תרתי משמע

גם הפרק הזה כקודמו מהווה לא רק המשך הגיוני לקודמיו, אלא מאגד בתוכו את הקשר בין האינטנסיביות הקרקעית לבין הון ושלטון.

שחזור של בושם האפרסמון המקראי, מתוך התערוכה "Jerusalem: A Medical Diagnosis Exhibition", 2014. לנשיא היו שטחי אדמה גדולים כגון באזור עין גדי, שם הפיקו את בושם האפרסמון הכל-כך יקר, ובהקשר זה מסרו המקורות כי "אין מברכין – 'בורא עצי בשמים' – אלא על אפרסמון של בית רבי (יהודה הנשיא), ועל אפרסמון של בית קיסר" (ברכות כג עמ' א) ללמדנו על עושרו של בית הנשיאות, על קשריו ההדוקים עם השלטון הרומי וכאלה שהצמיחו קדימות כלכלית מעניינת של הפקת בושם האפרסמון, ושכידוע נחשב לסוד מקצועי שמור ביותר, כזה שעבר מדור לדור (עד למאה השביעית לספ' לפחות), ברשות פועלי הפקה יהודים. צילום: Deror avi / Wikimedia.
שחזור של בושם האפרסמון המקראי. לרבי יהודה הנשיא היו שטחי אדמה גדולים כגון באזור עין גדי, שם הפיקו את בושם האפרסמון הכל-כך יקר, ובהקשר זה מסרו המקורות כי "אין מברכין – 'בורא עצי בשמים' – אלא על אפרסמון של בית רבי (יהודה הנשיא), ועל אפרסמון של בית קיסר" (ברכות כג עמ' א) ללמדנו על עושרו של בית הנשיאות, על קשריו ההדוקים עם השלטון הרומי וכאלה שהצמיחו קדימות כלכלית מעניינת של הפקת בושם האפרסמון, ושכידוע נחשב לסוד מקצועי שמור ביותר, כזה שעבר מדור לדור (עד למאה השביעית לספ' לפחות), ברשות פועלי הפקה יהודים. צילום: Deror avi / Wikimedia.

ראו פרקים קודמים בסדרה:

תופעה זו מתעצמת במיוחד בתקופת נשיאותו של רבי יהודה, שהיטיב לנצל הרבה יותר מקודמיו את עושר משפחתו, עושר קרקעי-חקלאי ותעשייתי עצום של כרמים, מטעים ומרכזי ייצור עוד מימי הלל אבי המשפחה. וכפי שהמקורות מציינים על אודות "תרין (זוג או זוגות) אלפין דשנין" כאריסויותיו. רבי יהודה היטיב להשביח את עושרו גם על רקע נישואיו למשפחה אמידה ביותר הלוא היא משפחת אלעשה ואף נודע כמי שרקם קשרים אמיצים עם השלטונות הרומיים ומתוך כך התעשר בממדים חסרי תקדים ובאחוזותיו התנהלה היטב שיטת העיבוד האינטנסיבי. ובל נשכח כי דמות זו שעמדה איתן בראש הסנהדרין היתה מחוזרת על ידי השלטונות הרומיים בבחינת הפרד ומשול מחד ומימוש האמירה כי צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים מאידך.

צר לי שהנני חובט הגון במיתוס האישי שהצטבר על אודות נשיא זה, אלא שהאמת ניתנת וחייבת להאמר.

וזאת לציין כי רבי יהודה הנשיא מצטייר לטעמי כדמות אסרטיבית, מלכותית ואפילו משיחית משהו ובכלל יוצאת דופן מכל בני שושלת הנשיאות עוד מימי אבי השושלת, הלוא הוא הלל בכבודו ובעצמו. ולא אחטא כך דומה אם אומר כי עושרו המצטבר והמתפתח התיר לו לנהוג כפי שנהג. צניעות בכל מקרה לא התאפיינה כאחת מתכונותיו האישיות ולא בכדי, בשונה מקודמיו לנשיאות (למעט התואר המרדני-אוזורפטורי של בן כוסבה שקרא לעצמו "נשיא") לא קרא לעצמו בתואר "רבן" אך הוא הראשון שצרף לשמו את התואר "נשיא"; שנית, יותר מקודמיו פיתח קשרים מיוחדים והדוקים עם השלטונות הרומיים; שלישית, רקם מאידך קשרים חשאיים ומסוכנים עם מלכות פרס, מי שהיתה אוייבתה המושבעת והמרה של רומא; רביעית, נטל צד כמעט פעיל בהתמודדות הקשה בין הקיסר ספטימיוס סוורוס לבין הטוען לכתר והמתחרה לקיסרות פסקניוס ניגר, מה שעלול היה לעלות לו בכתרו הנשיאותי ו"הסתפק רק" באבדן שטחים חקלאיים רבים באזור לוד; חמישית, היה מעורב, וכנראה לא רק בעקיפין, בחיסולם של בעלי תפקידים בכירים ברומא, כאלה שהקיפו את הקיסר; ששית, דאג שהעיר טבריה תשתחרר מעול המסים לרומאים וגרף מץןך כך רווחים עצומים בשל נכסיו באזור; שביעית, מה שיראה מוזר על פניו אך לא כך לטענתי, כל מפעל חתימת המשנה בחותמתו האישית, נועדה בין השאר להנציח את מפעלותיו, כמי ש"מככב" היטב בסוגיות שנידונו בסנהדרין. ולא אתפלא אם שרתו הללו את מטרותיו הכלכליות והציבוריות-הפוליטיות שלו.

לא בכדי התפרסמה בהקשר זה המימרה המועצמת כדלקמן: "מימות משה ועד רבי (יהודה הנשיא) לא מצינו (מצאנו) תורה וגדולה במקום אחד" (תלמוד בבלי גיטין נט עמ' א). כלומר מתקיימת פה השוואה חסרת תקדים בין התורה למשנה מחד ובין משה לרבי יהודה הנשיא מאידך. אין אולי מתאים יותר ממימרה זו כדי להציג את מלכותיותו האוטוריטרית והמקודשת של רבי יהודה הנשיא. זאת ועוד, לא סתם הוקדשו פרקים ארוכים ומפורטים במשנה על אודות המקדש השני, אביזריו, כוהניו, סדרי עבודתו ועוד. הדבר מרמז על שאיפתו הכמוסה של הנשיא הנ"ל לקומם את המקדש ולעמוד בראשו ממש כמו שדויד ושלמה תכננו לגבי המקדש הראשון.

אדמות יהודה הופקעו בידי הקיסרים ווספסיאנוס ובנו טיטוס בגמר המרד הגדול (73-70 לספ') והפכו ל- Praedium Caesaris,  , היינו לרכוש קיסרי, כחלק בלתי נפרד גם מן המאבקים הפנימיים ברומא בין הקיסרות לסנאט, שעיקרם היה פוליטי וכלכלי, וכבר הזכרנו למעלה, באחד מפרקי הסדרה הנוכחית, את תופעת ה"מציקים", שקבלו באדמות אלה לשעבר חלקות בקניין מוחלט – Optimo Iure  –  שנרכשו אחר כך בידי יהודים, וכן הצבענו על אופי האדמות הקיסריות ברחבי האימפריום הרומי, דרך התקופה האנטונינית לזו הסוורית, היינו עד 235 לספ'. אלה היו איפוא האחוזות הקיסריות שניתנו באריסות והפכו לאריסויות מלכותיות כהתנסחות ספרות חז"ל והעובדים בהן נקראו "אריסי מלכות".

לאחר שוך מרד בן כוסבה (135 לספ'), נותרו עוד אדמות שהוחכרו לאותם אריסי-משנה, כגון "החוכר שדה מן הכותי (שומרוני) מעשר (ממלא חובת מעשרות) ונותן לו, ושוקל לאוצר (הקיסרי או העירוני), שוקל לקיטרון (שמא שיבוש מקנטוריון – מפקד צבא בכיר), מעשר ונותן לו" (תוספתא דמאי ו' 3). כלומר חייבוהו לעשר כדי שידחוק עצמו ויפדה אותה מן הנכרי.

רבי יהודה התייחס לך באומרו: "המקבל שדה אבותיו (בירושה רבת שנים)  מן (המציק) הנוכרי מעשר ונותן לו" (דמאי ו' 2).

עם זאת, נותרו קרקעות, שהיו שייכות ערב המרד לרכוש הקיסרות הרומית ועל חלק מהן קיבל הנשיא, רבי יהודה הנשיא, זכויות של קבלן בכיר, והוא נהג לספק ירקות ופירות לשלטון הרומי, מה שמכונה בשם Usus Fructus, כלומר זכות הנאה מפירות, מה שהיה מקובל לאחר החרמת קרקעות בעקבות מרידות.

בהקשר לכך, כך דומה, נהג הנשיא להיפגש עם דמות רומית בכירה, שכינויה במקורות היה "אנטונינוס". אולי הקיסר ואולי אישיות רמת דרג, ובעקבות זאת היה מספק צנון, קישואים וחזרת לאותה אישיות, ובמקום אחר קראנו על אספקת "בכורות למלכות" (ירושלמי מעשר שני פרק ד' נד עמ' ד) לאותו אנטונינוס.

לרשותו עמדה, לא פחות ולא יותר, מעין כוח שיטורי שסייע לו אישית באכיפה ובהוצאה לפועל של גזרי הדין שגזר על אלה שהובאו להישפט בפניו. אנשי זה כוח זה נקראו בפי חז"ל בשם הנורא "קצוצי" והמבין יבין. הללו על פי הוראתו היו חובטים באלה שהוגדרו כסרבני המשפט, כלומר שלא הגיעו לדין. כוח שיטורי זה ניתן לו על ידי השלטונות הרומיים. פרט לכך עמדה לרשותו של הנשיא פלוגת שומרי ראש, אולי לאור מוצאם הגרמני התכנו בשם "גותים", ומי שהעליב את הנשיא ודיבר עליו סרה זכה לנחת זרועם של אותם "שלוחי חוק". בעטיים נאלץ אחד מגדולי האמוראים שבטבריה, הלוא הוא ריש לקיש, נאלץ להימלט מאותם ביריונים למגדל הסמוכה או לכפר חיטים.

זאת ועוד, לנשיא היו שטחי אדמה גדולים כגון באזור עין גדי, שם הפיקו את בושם האפרסמון הכל-כך יקר, ובהקשר זה מסרו המקורות כי "אין מברכין – 'בורא עצי בשמים' – אלא על אפרסמון של בית רבי (יהודה הנשיא), ועל אפרסמון של בית קיסר" (ברכות כג עמ' א) ללמדנו על עושרו של בית הנשיאות, על קשריו ההדוקים עם השלטון הרומי וכאלה שהצמיחו קדימות כלכלית מעניינת של הפקת בושם האפרסמון, ושכידוע נחשב לסוד מקצועי שמור ביותר, כזה שעבר מדור לדור (עד למאה השביעית לספ' לפחות), ברשות פועלי הפקה יהודים. יתירה מזו, ביודענו כי הרומאים הקפידו על כך שכל הכרוך בהפקת בושם האפרסמון יוותר ברשותם כנכס קיסרי, הרי המהלך הנ"ל אוצר בחובו משמעות כלכלית וציבורית ראשונה במעלה.

יצויין כי לנשיא היו אחוזות נוספות בבית גוברין, בבית שערים, בקנת (קנותה) שבחורן, בלוד, באזור טבריה ובבני ברק, אותן היה פוקד לפרקים למטרת פיקוח וביקורת. המקורות מספרים על "כ"ד קריות" של הנשיא. כנראה מדובר על אחוזות או על וילות חקלאיות.

אותם שטחי אריסויות של הנשיא היו סמוכות לקולוניות רומיות, חלקן צבאיות, מה שמלמד על ממדי פיקוח שהפעילו השלטונות הרומיים בארץ ובאותה מידה נקשרה סמיכות זו במחויבות לספק צרכיהן של הקולוניות.

על מנת להסדיר את זכויותיהם וחובותיהם של האריסים המלכותיים דאגו השלטונות הרומיים לקבוע חקיקה בהתאם. בשל הכבדת המיסים והתמעטות האוכלוסיה, שגרמו לשמיטת קרקעות ולנטישתן, השתדלו השלטונות הרומיים להשפיע על התושבים לחדש את עיבוד האדמה על ידי פרישת תנאי אריסות וחכירה נוחים, שלמעשה כמותם כבעלות על הקרקע. מצב זה הביא להתפשטות שיטות אריסות הלניסטיות, שדרשו בתמורה מן האריס לעבד את הקרקע לפחות במשך חמש שנים.

מדיניות זו הצמיחה מושג חקלאי-משפטי בשם "אריסות עולם". היינו אריסות העוברת בירושה על כל זכויותיה וחובותיה. בשל כך קבלו כל דיני החזקה שנשנו בתקופתנו משמעות מיוחדת על רקע תנאי האריסות בנוסח ההלניסטי-רומי.

בתעודות הרומיות מופיעים מונחים כגון Agri Deserti או Agri Captivi, היינו אדמות נטושות ואדמות שבויות. מונחים אלה מוצלבים בקורלציה מעניינת בין מונחים חז"ליים כגון "נכסי שבויים", "נכסי נטושין" ו"נכסי רטושין" (להפנות למאמרי בנידון), המאופיינים במקורות לגבי שטחי יהודה לאחר דיכוי מרד בן כוסבה (135 לספ'), ומעניין שהנשיא רבן שמעון בן גמליאל מתייחס לסוגיה זו כ"אפקעתא דמלכא", היינו החרמה קיסרית (בבא מציעא לח עמ' ב, לט עמ' א), ואין להוציא מכלל אפשרות שחלק מאחוזות רבי יהודה הנשיא נכללו בקטגוריה הזו, מה שמצטייר כחרפה מוסרית חברתית מבחינת בית הנשיאות.

התלמוד הירושלמי מספר על רבי סימון שהיו לו שדות בהר המלך (אדמה קיסרית), או "נוטעי כרמים" (ירושלמי עבודה זרה פרק א' מ' עמ' ב), שכנראה היה מעין קונדוקטור, היינו קבלן, ושהשטחים היו בבעלותו, הכל בהתאם לאותה חקיקה הלניסטית-רומית.

בהקשר זה מעידים מקורות חז"ל על המונח "אריסי בתי אבות", או "חכורי בתי אבות", כשמדובר על אריסים שהועידו את זכות האריסות לבניהם אחריהם. הללו היו תחילה בעלי קרקע שמכרו מפני הדוחק את שדותיהם לאחרים על מנת שיושיבו בהם אריסים, הם ובניהם אחריהם, או ששדותיהם הופקעו על ידי הרומאים ונקנו בידי הבעלים שלא היו חקלאים.

כותרת הפרק – "אריסות מלכותית תרתי משמע" – משמעה האחד – שטחי אריסות שניתנו לרבי יהודה הנשיא באריסות מן השלטונות הרומיים, ומן הצד האחר – שטחי קרקע בבעלות בית הנשיאות שהעומד בראשה התנהג כמלך לכל דבר.

האריסים למיניהם

אריס הוא זה המקבל קרקע מן הבעלים על מנת שיעבדה ויתן לבעלים שיעור יחסי מן היבול השנתי, מה שנקרא בטרמינולוגיה הרומית Colonus Partiarius. צורה זו של עיבוד המשק היתה שכיחה ביותר בתקופה הנידונה ובעיקר בשל האופי האטינטנסיבי של המשק, ואותן שתי תופעות: השתלבות יוונים ורומים במשק החקלאי ומדיניות עידוד כוחות הייצור מטעם הקיסרות הרומית תרמו לנוכחותה הרחבה של האריסות.

לעיגון תופעת האריסות מוסרים כך המקורות: "המקבל שדה מישראל, מן הנכרי ומן הכותי (לעבדו באריסות, שנותן לבעלים מחצה, שליש או רביע מן התבואה) יחלוק לפניהם  (יחלק את התבואה בגורן ויניח לפני בעלי השדה את חלקם ואינו חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, שאין התבואה שנותן להם, שלו (היא)" (דמאי ו' א), וכמה מעניין להבליט את ההיתר הסנהדראי על מנת להקל על עצם קיומו של האריס.

במהלך התקופה התגבש חוזה האריסות/שכירות בין הבעלים והאריס ובכללו חובת הראשון כלפי הבעלים (מחצית, שליש או רביע מהיבול), שאלת חובת המעשרות שעולה למשל בתעודות ים המלח של בן כוסבה, עניין הרכוש החקלאי הכרוך בעבודת האריס – מה לבעלים ומה לאריס ועוד.

בתקופה זו הוסדרו והותקנו טפסים שונים של חוזי אריסות, ועל כן הדגישו מקורות חז"ל את ו"אין משנין ממנהג המדינה (היינו העיר והאזור)" (תוספתא בבא מציעא ט' 11 ואילך), ובכלל העיד רבי יהודה כי "אין כותבין שטרי ארסיות (אריסויות) וקבלות (עבודות קבלניות) במועד. רבי יהודה מתיר, שמא יקדמנו אחר" (תוספתא בבא מציעא ד' 4 ותוספתא מועד קטן ב' 3). כלומר לטובת המשך גידול התוצרת והגברת התעסוקה, ואולי גם הכוונה להגברת ייהוד התעסוקה. ובכלל כוונת המחוקק היתה בהקשר לפעילות האיטנסיבית הקרקעית.

רבי יהודה הנשיא, זה שבאדמותיו הרבות עבדו אריסים, מצא עצמו מתייחס לפיסקה הנ"ל כגורס שזכויותיו של בעל הקרקע לגבי האריס, היו עוברות באופן אוטומטי לידי הבעלים החדשים במקרה של מכירת קרקע, ממש כמו במשפט הרומי (המאבק על הקרקע עמ' 32).

יצויין כי כדי להקל על חיי האריסים ובהתאם לאופיו האינטנסיבי של המשק הקל הנשיא רבן שמעון בן גמליאל על האריסים בהלוואות למעשה בריבית. ורבי יהודה הנשיא עשה צעד נוסף נועז בכיוון זה והתקין תקנה המבטלת את מלקוח הריבית דה פקטו.

נשיא זה חתר לביטול מצוות השמיטה למרות שזו היתה מצווה מדאורייתא, מן התורה, ובכך התאים אותה לשיטה האינטנסיבית בכלל ובאחוזותיו בפרט.

חוכר היה זה שקיבל קרקע מהבעלים על מנת לעבדה ולהעלות מידה קצובה של תבואה ופירות מן היבול לבעלים. במשנה שנינו כי "החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו (תורם תרומה מן התבואה שהיא של החוכר, אבל להעשרה לא חייבוהו חכמי הסנהדרין, משום שבקשו להקל על החוכר ואמרו שבעל השדה יעשר מה שמתקבל, אבל בנושא התרומה לא הקלו" (דמאי ו' 1). התלמוד הירושלמי מתייחס למשנה זו  בטענתו כי "החוכר שדה מן הגוי תורם ונותן לו. אומר רבן שמעון בן גמליאל: מה אם ירצה הגוי הזה שלא לתרום פירותיו, אינו רשאי, אלא חולק ומניח לפניו" (ירושלמי דמאי פרק ו' כה עמ' א) כלומר מקלים על חייו של החוכר.

במקום אחר שונה המשנה: "החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. רבי יהודה אומר: אף המקבל שדה אבותיו (שפעם היתה שלו או של משפחתו) מן הנכרי מעשר ונותן לו" (דמאי ו' 2) וכך גם לגבי החכירה מן הצבא הרומי, כשברור שמדובר באדמות מוחרמות על ידי הצבא בזמנו. חיוב ההפרשה למעשרות נועדה להבטיח, ולו תיאורטית, את התחושה של השבה עתידית לבעלים.

דמות אחרת במשק החקלאי האריסותי היה השוכר. מדובר במי שנוטל קרקע מן הבעלים בתשלום ממון לשנה (location בטרמינולוגיה הלטינית). מעניין שהן המקורות הלטיניים והן מקורות חז"ל מתריעים מפני תופעה זו, שאינה בריאה לשני הצדדים.

דמות אחרת, נפוצה יותר, הוא השכיר, כשהמציאות הנפוצה היתה שכירות לשלוש שנים. תופעה זו היתה פועל יוצא למצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר המרד הגדול מזה ומרד בן כוסבה מזה. המציאות הרגילה היתה שכירות לשלוש שנים, אך לפי אופיו של המשק האינטנסיבי נצפה, ובצדק רב, לראות את "שכירי שעה", כאלה שנשכרו לעבודות העונתיות במשק, כגון בכרם הענבים ובמטע הזיתים. ובשל העובדה שפועלים כאלה נצרכו למשק האינטנסיבי נטו חכמי הסנהדרין להקל במעמדם בהתייחס למשל לחוזה השכירות שנחתם בין הפועל העונתי לבין הבעלים ושהתנסח על פי "מינהג המדינה" כפי שמבליטים המקורות.

מקורות חז"ל חושפים סוגים שונים של שכירים בדרך כלל על בסיס הזמניות כגון: "שכיר שבת", "שכיר שבוע","שכיר חודש", "שכיר שנה".

דמות נוספת המופיעה במקורות הינה ה"איכר" כמי שהיה כפוף לבעל הבית, ועל שום מקצועיותו הוא נקרא לעיתים "איכר אומן", אולי כזה הקשור לאגודה מקצועית כלשהי.

כמו כן נזכרו "שתלים" שהתמחו בנטיעה ולעיתים אף ממש בתבואה.

 

אז "מה היה לנו?" חיבור אמיץ של הון ושלטון ולא פחות אמיץ החיבור בין פוסק הלכה גדול בדורו לבין עסקיו הפרטיים, ומדובר כמובן על גדול התנאים וגדול הנשיאים, על רבי יהודה הנשיא. אז מה אמרנו? – אין חדש תחת השמש.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן