מחקר בהובלת ד״ר נוחם וולפה מאוניברסיטת תל אביב מצא כי משוב, ציפייה מוקדמת ורמת המוטיבציה משפיעים על האופן שבו אנשים חווים מאמץ גופני. הממצאים עשויים לסייע בהבנת חוסר מוטיבציה ואפתיה בדיכאון, בסכיזופרניה ובמצבים נוירולוגיים
התנועות והפעולות שלנו אינן מושפעות רק ממצב השרירים או מהכוח שהגוף מסוגל להפעיל. גם המצב הנפשי קובע אם פעולה מסוימת תיתפס כקלה ואפשרית או כמשימה כבדה שכמעט אין טעם להתחיל בה.
כאשר אדם עצוב, מדוכא או חסר מוטיבציה, תנועותיו עשויות להיות אטיות וכבדות יותר. הוא עלול לדחות מטלות, להימנע מפעילות חברתית ובמקרים קיצוניים להתקשות אפילו לקום מהמיטה. הקשר שבין מחשבות, רגשות ופעולה עשוי לספק מידע חשוב על תהליכים נפשיים ועל הפרעות שבהן נפגעת היכולת לפעול למען מטרה.
ד״ר נוחם וולפה, פסיכיאטר וחוקר בחוג לפיזיותרפיה בבית הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב, חוקר את המנגנונים הקובעים כיצד בני אדם חווים מאמץ ומה גורם להם להיות מוכנים להשקיע בו.
מחלות והפרעות כגון דיכאון, סכיזופרניה, פרקינסון ודמנציה עלולות להיות מלוות באפתיה – ירידה במוטיבציה ובנכונות ליזום תנועה, פעילות או התנהגות מכוונת מטרה. לדברי ד״ר וולפה, תסמינים כאלה מופיעים אצל חלק ניכר מהמתמודדים עם המצבים הללו, אך לא תמיד ברור מדוע הם מתפתחים.
אחת האפשרויות היא פגיעה בפעילותה של מערכת התגמול במוח.
מה השאלה?
מהם הגורמים המשפיעים על מוטיבציה ועל חוויית המאמץ?
כיצד המוח מחליט ששווה להתאמץ?
מערכת התגמול והחיזוק במוח מסייעת לנו ללמוד אילו פעולות הובילו לתוצאה רצויה וכדאי לחזור עליהן. היא ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב ההתנהגות, בלמידה, בציפייה לתגמול ובנכונות להשקיע מאמץ כדי להשיג מטרה.
אחד המוליכים העצביים המרכזיים במערכת זו הוא דופמין. בניגוד לתיאור הפשוט שלו כ“חומר של הנאה”, הדופמין מעורב בין השאר בציפייה לתגמול, בלמידה מהצלחות ומכישלונות ובהערכת הכדאיות של השקעת מאמץ.
בעת פעולה שמובילה לתוצאה רצויה, המוח לומד לקשר בין ההתנהגות לבין התגמול. כך גדל הסיכוי שנחזור על אותה פעולה בעתיד.
כאשר מערכת זו נפגעת, עלולה להיחלש הנכונות להתאמץ גם כאשר הפעולה אפשרית מבחינה גופנית.
“הפגיעה במערכת התגמול המוחית מפחיתה את הרצון להתאמץ ומגבירה את ההסתפקות בקיים”, אומר ד״ר וולפה. “במקרי קיצון אנשים לא יוצאים מהמיטה. כל פעולה נראית להם בלתי אפשרית, לא מושגת ולא ראויה למאמץ. הם חשים שאין להם בשביל מה לטרוח”.
לדבריו, המצב ממחיש את הקשר הישיר בין קוגניציה – מחשבות ורגשות – לבין תנועה ופעולה.
לא רק אצל מי שסובלים מהפרעה
במעבדתו בוחנים ד״ר וולפה וצוותו אוכלוסיות מגוונות, ובהן צעירים, קשישים, אנשים בריאים ואנשים המתמודדים עם דיכאון, סכיזופרניה ומצבים נוספים.
חוסר מוטיבציה אינו מוגבל למי שאובחנה אצלם הפרעה נפשית. כמעט כל אדם מכיר ימים שבהם אין לו חשק לנוע, להשלים מטלה או לצאת לפגישה. הסיבה עשויה להיות עייפות, מצב רוח, אכזבה, חוסר ודאות או תחושה שהמאמץ לא יוביל לתוצאה רצויה.
“כולנו נמצאים על איזשהו ספקטרום”, מסביר ד״ר וולפה. “יש ימים שבהם אין לנו חשק לנוע ולפעול, אם זה מעייפות או מסיבה אחרת. לכן אנחנו מודדים תסמינים של חוסר מוטיבציה גם אצל אנשים בריאים, כדי לנסות להבין מתי זה קורה ומדוע”.
ללחוץ, לקבל משוב ולדרג את המאמץ
במחקר שנתמך בידי הקרן הלאומית למדע ביקשו החוקרים לגלות מה משפיע על החוויה הרגשית והגופנית של מאמץ, מה מניע אנשים לפעול ומה עלול לפגוע במוטיבציה שלהם.
במחקר השתתפו 100 נבדקים בריאים בני 18 עד 40. תחילה הם מילאו שאלונים שנועדו להעריך את רמת המוטיבציה שלהם בחיי היום־יום. בין השאר נשאלו על מפגשים חברתיים, השלמת מטלות ונכונות ליזום פעולות.
לאחר מכן ביצעו המשתתפים מטלה בעזרת מד כוח. הם נדרשו ללחוץ בידם על ידית המכשיר, שמדדה את עוצמת הלחיצה. על המסך הוצג מלבן שהתמלא בהתאם לכוח שהפעילו.
מטרתם הייתה להביא את המילוי אל אזור מסומן ולהחזיק אותו שם במשך שלוש שניות. לאחר כל ניסיון קיבלו המשתתפים משוב אם הצליחו במשימה, ולאחר מכן דירגו את מידת המאמץ שחוו בסולם שבין אפס ל־100.
כל נבדק ביצע 40 חזרות – 20 בכל יד. כל חזרה כללה הפעלת כוח, קבלת משוב, דירוג של המאמץ ומנוחה קצרה.
אותה מטלה, חוויה שונה
החוקרים גילו הבדלים גדולים בין הנבדקים. חלקם היו רגישים מאוד למשוב שקיבלו. הצלחה במשימה חיזקה אותם וגרמה להם לתפוס את הפעולה כאפשרית וקלה יותר. כישלון פעל בכיוון ההפוך וגרם להם לחוות את המאמץ ככבד יותר.
אצל משתתפים אחרים הייתה למשוב השפעה חלשה יותר.
לדברי ד״ר וולפה, הבדלים אלה עשויים ללמד על הרגישות האישית לתגמול ולהצלחה. החוקרים מבקשים לברר אם אדישות יחסית למשוב עשויה להיות קשורה לסיכון מוגבר למצבים כגון דיכאון.
משוב אינו משנה את הכוח שהאדם כבר הפעיל, אך הוא עשוי לשנות את המשמעות שהוא מייחס לפעולה ואת הערכתו אם יהיה מוכן לחזור עליה.
הציפייה משפיעה על החוויה
החוקרים גילו גם כי הציפייה המוקדמת למאמץ השפיעה על האופן שבו המשתתפים חוו אותו.
משתתפים שציפו למאמץ רב והפעילו כוח גדול מהנדרש נטו לעיתים לתפוס את הפעולה כקלה יותר. לעומתם, כאשר הפעולה הייתה קשה מהצפוי או דרשה התאמה בלתי צפויה, היא עלולה הייתה להיתפס כמאומצת יותר.
מבחינה קלינית יש לכך חשיבות מיוחדת. אדם הסובל מדיכאון עשוי לצפות מראש שכל פעולה תהיה קשה מאוד. הציפייה עצמה עלולה לתרום להימנעות, עוד לפני שהאדם ניסה לבצע את הפעולה ולבדוק עד כמה היא באמת מאומצת.
כך עלול להיווצר מעגל: האדם מצפה לקושי, נמנע מהפעולה, אינו חווה הצלחה או תגמול, והמוטיבציה שלו נחלשת עוד יותר.
בעלי מוטיבציה גבוהה הסתגלו למאמץ
החוקרים השוו גם בין עוצמת הכוח שהפעילו הנבדקים, דירוג המאמץ שלהם ורמת המוטיבציה שעליה דיווחו בשאלונים.
נבדקים בעלי מוטיבציה גבוהה נטו להפעיל את הכוח שנדרש מהם כדי להישאר באזור המטרה, גם כאשר הדרישה הלכה והתגברה. הם הסתגלו לשינויים בכוח הנדרש ולעיתים דירגו את הפעולה כקלה יחסית.
לעומתם, אצל נבדקים בעלי מוטיבציה נמוכה, שינויים ברמת הכוח הנדרש גרמו לעלייה חדה יותר בחוויית המאמץ. גם שינוי קטן בדרישה עלול היה לגרום להם לתפוס את הפעולה כקשה מאוד.
הממצא מחזק את האפשרות שחוויית מאמץ אינה רק תוצאה של הדרישה הגופנית האובייקטיבית. היא נוצרת משילוב של כוח, ציפייה, מצב רגשי, מוטיבציה, הצלחות קודמות והמשוב שמקבל האדם.
האם אפשר לכייל מחדש את מערכת המאמץ?
לדברי ד״ר וולפה, עדיין אין טיפול ייעודי שמכוון במדויק למנגנונים הגורמים לאפתיה ולחוסר מוטיבציה. במקרים מסוימים נעשה שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ובשיטות פסיכולוגיות.
אחת מהן היא הפעלה התנהגותית, Behavioral Activation, הנכללת בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי. בשיטה זו מסייעים לאדם לתכנן פעולות מוגדרות ולבצע אותן בהדרגה, גם כאשר המוטיבציה הראשונית נמוכה.
הפעולה עשויה ליצור הזדמנויות להצלחה, לתגמול ולשינוי הציפייה מהמטלה הבאה. במובן זה היא עשויה לסייע ב“כיול מחדש” של הקשר בין פעולה, מאמץ ותגמול.
החוקרים מדגישים כי משוב וציפייה הם רק חלק מן הגורמים המעצבים את חוויית המאמץ. מחקרים עתידיים יידרשו לבחון גם השפעות של מצב רוח, עייפות, גיל, מצב בריאותי, ניסיון קודם והבדלים בפעילות מערכת התגמול.
“קיימים גורמים רבים נוספים שמשפיעים על חוויית המאמץ ומשתנים מאדם לאדם, ובמחקרים הבאים אנחנו מתכננים לבחון גם אותם”, מסכם ד״ר וולפה.
לדבריו, הבנה טובה יותר של הגורמים האלה עשויה לסייע בעתיד בפיתוח טיפולים לאנשים הסובלים מהפרעות שבהן כל פעולה – אפילו קימה מהמיטה בבוקר – נתפסת כקשה מאוד.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
עוד בנושא באתר הידען
- שימוש בסרטוני אנימציה משפר את המוטיבציה ללמוד מדע
- כשהלבלב מאותת על וירוס שלא קיים: מחקר חדש בוחן מסלול אפשרי להתפתחות סוכרת מסוג 1
- ברוכים הבאים למשפחה – עושים סדר בעץ האבולוציה של משפחת האדם / ברנרד ווּד
- נקודות חמות של פשיעה: האם הרחוב שבו אנו גרים משנה הורמונים שקשורים לתוקפנות וחרדה?
- למספר יש משמעות: ככל שמספר הנבחנים גדול יותר, הציון הממוצע נמוך יותר
