הכהונה כפי שלא הכרתם – כ"ד: קונספירציה כוהנית?!

הרשימה הקודמת "תקעה" אותנו בשאלת חידוש המקדש והפשרת היחסים בין הנשיאות לבין הכהונה והנוכחית תבחן את המשך ההתנהלות בהתאם למדיניותו ולמעמדו של רבן גמליאל.

חמשת הקיסרים הנאורים - טריאנוס באמצע השורה העליונה
חמשת הקיסרים הנאורים - טריאנוס באמצע השורה העליונה
ומה באשר למהלכי הכהונה. ובכן מיד לאחר החורבן נתאפיינה זו בתחושת אובדן קשה, שהולידה מן הסתם תיסכול עמוק – תוצאה הגיונית של השבר. מצב גרוע זה איפיין כנראה יותר את משפחות הכהונה שגרו בירושלים או בסמוך לה ופחות ביישובי הכהונה בגליל. הכהונה מתעשתת עם הזמן וחדורה בתחושה כי העדר המקדש הינו שאלה של זמן, כמה – בלתי ידוע, עד אשר תשוב עטרת ליושנה ובכל מקרה על הכהונה להתכונן להתנהלות המצב החדש, המשברי.
וכיצד?

ראשית – היא מנהלת את ספרי היחס-היוחסין של משפחותיה ובעיקר של משמרותיה.
שנית – היא ממשיכה לנהוג על פי אותם מינהגים שאיפיינו אותה עד החורבן כמו דיני קידושין מיוחדים, נשיאת כפיים בברכה ועוד.

שלישית – היא ממשיכה לדרוש בתוקף את מילוי החובות של החברה היהודית כלפיה, כאילו שהמקדש לא חרב, ובעיקר את גביית התרומה. התרומה, שעל-פי המקרא אין לה שיעור ומידה, הינה מקודשת ורשאים לאוכלה רק כוהנים טהורים ובני ביתם. עם זאת במשנה נמנתה מידת התרומה, כשהיא שנויה במלוקת בין בית שמאי (הטוען לכמות רבה יחסית) לבין בית הלל (המקטין את הכמות). המשנה גם יודעת לספר על כוהנים שהגיעו לגרנות ושם הופרשה התרומה ונחלקה להם. התרומה הופרשה מהתבואה היבשה, מקטניות ומשאר פירות וגם מן היין והשמן.

זאת ועוד, כוהנים לאחר החורבן המשיכו לנהוג על פי דיני קידושין מיוחדים, המשיכו לשאת כפיהם בברכה, יכלו לגבות תרומה, חלה, בכורות בהמה ופידיון הבן, ראשית הגז.

אלא … הללו לא לקחו בחשבון כי מולם עומד נשיא חזק בעל פרטנזיות שלטוניות חזקות שרואה בכהונה ובמשאלותיה סכנה המאיימת על מעמדו, ואכן תוך כדי התעצמות כוחו של הנשיא רבן גמליאל הוא מסתבך עם קבוצת חברי סנהדרין בנושאים שונים וביניהם מעמד הכהונה והכוהנים ולמשל בזיקה לכוהן חבר מול כוהן עם הארץ. בעניין זה מרחיב התלמוד הבבלי את היריעה במסכת בכורות ומפתח את הנושא בהקשר לויכוחים האין-סופיים, שעניינם לא מעט מאבקי כוח בין הנשיא לבין רבי יהושע. ובכן לדעת רבי יהושע קיים הבדל בין כוהן חבר לבין כוהן עם הארץ ואילו לנשיא היתה עמדה הפוכה מזו. משנודעה עמדתו זו של רבי יהושע החליט רבן גמליאל לטמון לו מלכודת ולבזותו בפומבי. זו נרקמה בסנהדרין, כבית מדרש, כשרבן גמליאל טורח להעלות את העניין המחלוקתי הנ"ל לדיון. רבי יהושע הבין כי הוא עומד על סף מלכודת והצהיר, בדומה לעמדת הנשיא, כי אין הבדל בין כוהן חבר לכוהן עם הארץ. הנשיא התעקש והציג את רבי יהושע כשקרן, הלבין פניו ברבים ואף הענישו בעונש גופני ומשפיל – לעמוד בעוד ששאר החברים ישובים על מושבם.

פרשה זו חזרה על עצמה וביתר שאת גם במחלוקת סביב השאלה: האם תפילת ערבית הינה רשות או חובה. רבן גמליאל התכוון לחזור גם הפעם על עמדתו המשפילה והמענישה כלפי רבי יהושע, אלא שהפעם עמדו חכמי הסנהדרין על רגליהם, תרתי-משמע, והחליטו למרוד בנשיא ולהדיחו.

טרם נסביר את עניין המרידה נציין כי המתיחות בין רבי יהושע לבין הנשיא שיקפה כנראה גם ממד פוליטי. לרבי יהושע היו קשרים עם השלטונות הרומיים ובכלל הוא נחשב ל"אסכולסטיקא דאורייתא", היינו הפילוסוף של התורה כלשון חז"ל. ובמקורות מאוחרים נזכר רבי יהושע כמי שהתרועע עם הקיסר הדריאנוס ואף ניהל עימו ויכוחים לוגיים ומיתולוגיים. מעמדו של רבי יהושע וקשריו עם השלטונות היו לרועץ בעיני הנשיא, שאולי חש קצת מאויים, מ"גבו", ועל כן ניצל כל הזדמנות על מנת לבוא חשבון עם האופוזיציונר רבי יהושע.

ובחזרה לעימות. חברי הסנהדרין החליטו ללמד לקח את הנשיא ובעטו במעמדו ובעמדתו. בעניין זה חלוקים ביניהם החוקרים השונים האם סולק הנשיא מכל סמכויותיו, ובכל מקרה, לתקופה קצובה, או שמא איבד רק חלק מסמכויותיו. כך או כך הצעד שנעשה היה נועז וחסר תקדים והשאלה שהתעוררה אז היתה – מי יעמוד במקום הנשיא. ראשון המועמדים היה רבי יהושע, אך מועמדותו נפסלה משום היותו "בעל מעשה", כלומר צד בסכסוך ובויכוח, ועלול הצעד הנ"ל להתפרש על פניו כקונספירציה. גם מועמודות רבי עקיבא נדחתה והשלישי בתור היה רבי אלעזר בן עזריה שהוצע על שום חוכמתו, עושרו, קשריו עם השלטונות ובעיקר על שום היותו כוהן, וכל הפרשה, להזכיר, התפוצצה בגלל השאלה הכרוכה בכהונה.

רעידת אדמה זו – הדחת נשיא מכהן בבחינת אירוע חסר תקדים בכל מידה – השפיעה בוודאי על התפוצות היהודיות, ואכן אנו שומעים על ניסיון מסויים לפתח איזושהי תשתית ברומא העיר על ידי הנהגת הקהילה היהודית במקום ובראשה מתיא איש רומא לחדש, לא פחות ולא יותר, את בניין המקדש, והיכן? בעיר רומא. בהיוודע זאת נשלחו מיד לרומא נציגים מיהודה, לא על ידי הנשיא אלא ביוזמת הנהגת חברי הסנהדרין, שהרי הלה הודח בינתיים, ואיימו על ה"ברנש", כי הוא עלול למצוא עצמו מנודה ומוחרם כליל.

איננו יודעים מתי שב הנשיא לכהונתו. בכל מקרה הוא נפטר במהלכו של המרד היהודי כנגד העולם ההלניסטי והרומי, מה שנודע בשם "מרד התפוצות כנגד הקיסר טריאנוס" (117-114 לספ'). היה זה מרד שהחל כמעט בו זמנית במצרים ובקיריני וגלש מעט מערבה, התנהל גם בקפריסין ובמסופוטמיה ואולי גם ביהודה, שם זכה לכינוי "פולמוס של קיטוס".

במהלך המרד, כאמור, נפטר רבן גמליאל ואת מקומו ירש רבי טרפון שהיה כוהן וזכה לכינוי "רבן של כל ישראל", או "אביהן של כל ישראל" (התואר "רבן", יצויין, היה תוארו של הנשיא).

במצרים ובקיריני לבש המרד ממדים דתיים-פולחניים מאוד חזקים, כשמקדשים הלניסטיים ורומיים חרבו ונשרפו על ידי המורדים. האם היה קשר כלשהו בין סילוקו של הנשיא מכס כהונתו לבין ניסיונות פולחניים, ואולי קדם-מקדשיים, שנקשרו במרידה (ובל נשכח שמאחורי המרידה עמדו גורמים קנאיים, משיחיים, שנמלטו בזמנו מיהודה בתקופת המרד הגדול), אין לדעת בוודאות, אם כי אין הדבר רחוק ממסקנה לוגית. בכל מקרה תצויין הידיעה כי המרד במצרים מסתיים עם חורבנו הטראגי של בית הכנסת באלכסנדריה, שדמה, איך לא, לבית מקדש, "כמין בסילקי גדולה … ושבעים קתדראות של זהב הו שם …" (תלמוד ירושלמי סוכה, פרק ה' נח עמ' ב') ומתוך כך היה באירוע זה כדי להעצים, תיאורטית בלבד, את עקרון האופציה של כינון המקדש בירושלים לימים.

תוך כדי המרידה מספרים מקורות חז"ל על שני אחים, פפוס ולוליאנוס, שנתפסו בלודקיה (לאודיקיאה דאז,היא לטקייה של היום) והומתו על ידי טריאנוס (כנראה בפקודתו). נשמע מרדני? בוודאי, אך על איזה רקע? המקורות מרמזים ומדמים את השניים לרעיו האגדיים של דניאל.
כדי לשפוך אור על הפרשה נעיין במקור נוסף – במדרש בראשית רבה וכך הוא נפתח: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש". איזכור שמו של רבי יהושע מביא אותנו כרונולוגית אל תקופת המרד, אך מה עושה פה בית המקדש ועוד באישור מלכותי, קרי רומי? ההמשך מסיר כמה צללים בנידון: "הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין (דוכנים להמרת כספים) מעכו ועד אנטוכיא (אנטיוכיה) והיו מספיקים (מספקים) לעולי גולה". שני האחים איפוא יזמו מפעל אדיר של עליה לרגל ושיגור תרומות למקדש שהלך ונבנה. אז מדוע הומתו האחים? נמשיך ונקרא.
מיד בהמשך מזכיר המקור את מפעל בניית המקדש השני על ידי שבי ציון בעקבות הצהרת כורש וכיצד ניסו הכותים (השומרונים) לשבש את בניין המקדש, וזאת כדי לאחד בין שני הסיפורים.

על פניו נראה הפירוש לאירוע המורכב כדלקמן: התנהלה יוזמה חסרת תקדים, ואולי על רקע ניסיונות מחוץ ליהודה, לשקם את המקדש, מה שבמקורות נתפס כאישור רומי (כבדומה להצהרת כורש), כשמאחורי המבצע עמד כנראה הנשיא רבן גמליאל, או אולי יורשו לאחר ההדחה, הכוהן רבי אלעזר בן עזריה, שייזכר בזיקה לתוכנית שיקום המקדש על ידי בן כוסבה (בר כוכבא) שנים אחר-כך. מהלך זה נראה ללא ספק כצעד מרדני על ידי הרומאים, שהרי חורבנו סימל את ניצחונו של יופיטר על יהוה. ההתנגדות הרומית עוררה בקרב הציבור היהודי אכזבה מרה, ובעקבותיה נעשה ניסיון פיזי ליזום מרד, ומי ששילם את המחיר היו, כנזכר לעיל, פפוס ולוליאנוס.
על היוזמה מספר אותו מקור כדלקמן – "הוון קהלייא מצמתין בהדא בקעתא דבית רימון. כיוון דאתו כתביא שרון בכיין. בעיין לממרד על מלכותא". כלומר התכנסו קהלים בבקעת בית רימון (כנראה בין העמק לגליל התחתון), ובשעה שהגיעו בלדרי רומא (ובידיהם האיסור לבנות את המקדש) פרץ הציבור בבכי וביקש למרוד במלכות (בקיסרות הרומית). אלא שהציבור נתקף כנראה בספיקות ובלבטים ועל כן נשמע הקול: "יעול חד בר-נש חכים וישדך ציבורא. אמרין: ייעול רבי יהושע בן חנניה, דהוא אסכולסטיקא דאורייתא". היינו – (יתכבד) (ו)יבוא אדם אחד חכם שירגיע את הציבור. ונשמע הקול: יעלה ויבוא רבי יהושע בן חנניה, מכיוון שהוא הפילוסוף של התורה. נשא רבי יהושע בפני הציבור את המשל האיזופוסי הידוע על האריה שטרף טרף ונתקעה עצם בגרונו, ולא יכול היה לבולעה או להקיאה. הזדמן במקום עוף בעל מקור ארוך (נאמר חסידה או עגור) ושלף את העצם מגרונו של מלך החיות. ביקש העוף את הגמול המגיע לו. או-אז ענה לו האריה: לך וספר לכולם כי נכנסת ללוע הארי בשלום ויצאת ממנו בשלום, וזהו שכרך האמיתי! "… כך דיינו" – מסיים המקור בפי רבי יהושע – "שנכנסנו לאומה זו (רומא) בשלום, ויצאנו (ממנה) בשלום!" (בראשית רבה, סד, ח'). כלומר, ניצבתם על סף מרידה ולא הסתבכתם בצעד אחד נוסף, הרסני, קטסטרופלי, או אולי – פעם מרדתם ונכוויתם קשות אך נסלח לכם. הפסיקו כל עוד ניתן ואפשר!

אז מה היה לנו? ניסיון לבנות את המקדש (אולי ביוזמת רבן גמליאל או הקבוצה שהדיחה אותו) ולעורר עליה רבתי לרגל והזרמת כספים למקדש הצפוי, וכל זאת במהלך מרד התפוצות נגד טריאנוס. התעורר רבי יהושע, האופוזיציונר של הנשיא, הבין את הסכנות הכרוכות במרידה ברומאים והרגיע את הציבור.

מעבר לסכנת התגובה הקשה שהיתה צפויה מידי הרומאים, רבי יהושע מייצג כאן את העמדה הפרושית החדשה שלאחר החורבן – להתפשר עם הרומאים על בסיס פרגמטי ולא לשקוע בחלומות משיחיים על שיקום המקדש ועימו חידוש מעמד הכהונה, הזוטרה והבכירה גם יחד. זו היתה עמדה אנטגוניסטית לגורמים קיצוניים, הזויים משהו כגון רבי עקיבא. ומדוע עמדה פרושית חדשה? מכיוון שעד לחורבן הצטיירה הפרושיות דווקא כניצית, אנטי-רומית. עמדה זו ניזונה גם מהמשך העימות המיתולוגי עם כת הצדוקים, הכוהניים, שלא הפסיקה לחלום על כינון המקדש והחזרת תפארתו, שבכללה – העצמת מעמדם.

המקור האחרון שנידון למעלה, שהוא בעייתי לכל הדעות, יביא אותנו לעיון בפרק השיא של כל הסדרה הנוכחית והוא – התוכנית לחידוש המקדש והכהונה כחלק אינטגרלי ממרד בן כוסבה ועל כך בהמשך.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. חברים יקרים

    אין למחקרים החסטוריים מסרים כלשהם, מאחר שכל אירוע, התרחשות, התגלגלות נסיבתית ועוד, הינם בסופו-של-דבר ייחודיים לתקופה מסויימת ולאתר מסויים. מחקרים היסטוריים מבקשים להסיר כמה שיותר צללים מתבניות התרחשותיות היסטוריות עלומות לגמרי או באופן חלקי.
    מקובלת עלי מאוד האמירה כי ההיסטוריה מלמדת שאין ללמוד מההיסטוריה ואף מסוכן לעשות כן.
    כמו כן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז האירועים הנידונים לגבי תקופת בית שני, נשארנו כמעט כפי שהיינו, על שלל מעלותינו, מגרעותינו, חוזקינו וחולשותינו, טריקינו ושטיקינו, או כפי שנאמר אדם הוא אדם הוא אדם.
    בסדרה זו של מאמרי על הכהונה הגדולה ניתן לחלץ אמירה מסכמת אחת – גם בקדושה (על אף שהורגלנו והוטמענו כי במופלא ממך אל תחקור), ואולי בעיקר בה, בשל מנהיגותה וזיקתה להון/שלטון, נתגלעו נגעים נוראים, ובשעה שזו היתה פושטת, לכאורה בלבד, את כתריה, מדיה וקישוטיה, היתה מתגלית במלוא כיעורה, ואולי מוטב לומר – במלוא טבעיותה של הנהגה.
    תגידו – המצאת את הגלגל מחדש! לא ולא – הזיקה בין הון ושלטון חולפת לאורך אלפי שנות היסטוריה, קל-וחומר כשמדובר על הנהגה דתית-פולחנית, שהרי הזיקה הסקראלית מעניקה, ובעיקר בעידן הקדום, חיסיון מושלם לכל העושים במלאכה, ובמידה מסויימת גם בימינו אנו.
    השלטון עלול להעביר אדם על דעתו, קל-וחומר כשמדובר על הנהגה דתית מלאה, שהרי בראשית ברא האדם את אלוהים בצלמו ובדמותו.

  2. גם אני לא יודע מה.
    .אבל כאשר מדובר בענייני הנפש ,מטארייאליסטים שכלתניים ורוח..ניים חוזרים לאותה נקודה היסטרית(הסטורית) כאשר דורכים להם על הזנב..
    ובכל זאת ישנן תורות לוחמה ,כהונה ושליטה נלמדות בדרגות משתנות ומשונות.
    הטכנולוגיה בסה"כ איפשרה לאותן אגרסיות קהליות ואישיות להשתדרג לפח מיחזור עולמי..
    היהודי לפחות נוהג להאשים את עצמו.ליתר דיוק, לאבד עצמו עד בלי דעת:)מה רע לגויים?
    ד"ר שורק:
    מכל הכתבות הרבות שלך ישנה איזו תמצית מסר שאתה מנסה להעביר שלא הבינונו?

  3. לא יודע מה ..אבל נראה לי שמכל המידע מה הלך שמה באמת תכלס…אני רואה יותר ויותר איך ההבדלים בין אז להיום זה רק טכנולוגיה…
    שבאמת אנשים זה אנשים וההיסטוריה תמיד חוזרת (לפחות עם העם היהודי) ..זה אכן דבר נכון…

  4. לדעתן

    העמדה הפרושית מראשיתה היתה ליברלית יותר, יותר מן העמדה הצדוקית, אלא שלקראת המרידה התגבשה בקרב הפרושים עמדה ניצית יותר. ריב"ז לא הוברח על מנת לעשות שלום, אלא להיכנע לרומאים בתנאים נוחים.
    עמדתו היתה פרגמטית כמו גם רוב הנשיאים בתקופה שלאחר החורבן. הללו הבינו כי כל עימות עם הרומאים יצמיח צלקת נוספת ואולי ממארת בגופה של החברה היהודאית.

  5. פרט מעניין בסיפור זה , שמראה שבתקופה זו, לא היה גירוש לגולה, כמו שמקובל בתרבות שלנו. אלא דווקא הקמה מקבילה של קהילות יהודיות רבות בתפוצות (אלכסנדריה קפריסין, וכו) חזקות עשירות מספיק די לגייס כספים להקמת מקדש חדש, וכדי למרוד ברומא!! עם קשר חזק ליהדות ולסנדרין בישראל.. שרבים בה מתגיירים רבים (בעלי שמות הלנסטיים) וזאת הרבה שנים אחרי החורבן…

  6. מאמר מבולבל מאוד
    אז מה הייתה העמדה הפרושית ניצית או כעמדת רבי יוחנן בן זכאי שהוברח מחוץ למצור על מנת לעשות שלום?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן