פרק מתוך ספר קובילניק שראה אור ב־1967 חושף כיצד צעירי העיירה הקימו את סניף “החלוץ”, למדו עברית, התכוננו לעבודה יצרנית וחלמו על עלייה לארץ, עד שהשואה קטעה את מסלולם.
עם כניסת יום השואה, ראוי לעצור לא רק מול סיפור ההשמדה, אלא גם מול סיפור החיים שקדמו לה. אחד הטקסטים המרגשים בכיוון הזה מופיע בספר קובילניק, שיצא לאור בידי ועד יוצאי קובילניק בישראל בשנת 1967. בפרק "החלוץ בקובילניק", שכתב יצחק גורדון, מתואר כיצד בעיירה יהודית קטנה צמחה בשנות העשרים תנועת נוער שלא הסתפקה בסיסמאות, אלא ניסתה לעצב דרך חיים של ממש. גורדון בעצמו הצליח לעלות לארץ לפני השואה בזכות ההכשרה שקיבל.
אמי, ציפורה בליזובסקי, אז פייגה בלינדר, היתה צעירה מדי להכשרות אלה, והיא והוריה עברו את השואה. ביום הכיפורים של 1942 אספו הנאצים את כל היהודים שנותרו בעיירה, הרגו 120 מהם ואת השאר שלחו לגטו בעיירה הסמוכה מיאדל. למזלם, העיירה הזו שוחררה על ידי פרטיזנים יהודים כחמישה שבועות מאוחר יותר, והם הסתתרו ביער עם הפרטיזנים. ייתכן שהאווירה החלוצית ששררה בעיירה הביאה אותם למטרה אחת – לעלות לארץ, וכך עשו אחרי הרבה תלאות וגירוש חוזר כשנסעו באוניה אקסודוס.
הפרק נפתח בתחושת שבר שלאחר מלחמת העולם הראשונה. העולם הישן נסדק, אירופה סערה, והנוער היהודי חיפש תשובה חדשה. בקובילניק, עיירה קטנה ודלה יחסית, ללא אפשרויות כלכליות רבות, קיבלה השאלה הזאת ממד מעשי מאוד. צעירים רבים הבינו כי העתיד לא ייבנה רק במסחר זעיר ובעבודות הדחק של העיירה. הם חיפשו אפיק אחר, לאומי וחברתי גם יחד, ובתוך החיפוש הזה קם סניף "החלוץ".
סניף החלוץ בקובילניק נוסד בשנת 1923. הוא צמח מתוך יוזמה של צעירים מקומיים, שביקשו להפוך את הכמיהה לארץ ישראל למסגרת מסודרת של הכשרה, עבודה ולימוד. לא מדובר רק בהתאגדות רעיונית. "החלוץ" בקובילניק היה ניסיון לבנות אדם חדש. צעיר יהודי שיידע לעבוד את האדמה, לרכוש מקצוע, לדבר עברית, ולחיות לא רק למען עצמו אלא כחלק ממפעל לאומי.
מסוחרים לחקלאים
כאן טמון אחד הממדים החשובים ביותר של הסיפור. בקובילניק, כמו בעיירות רבות במזרח אירופה, חלק גדול מן היהודים עסקו במסחר זעיר, ברוכלות או במלאכות מסורתיות. המעבר לרעיון של עבודה חקלאית, בנייה, נגרות או סנדלרות לא היה מובן מאליו. להפך. מבחינה תרבותית וחברתית היה זה כמעט מהפך. הספר מתאר כיצד חברי "החלוץ" יצאו להכשרות, למדו עבודת אדמה, ביקשו לרכוש מקצועות יצרניים והאמינו כי שינוי כזה הוא תנאי הכרחי לעלייה לארץ ולבניין חיים חדשים בה.
הדגש על "עבודה פרודוקטיבית" חזר שוב ושוב. זו לא הייתה רק סיסמה אידאולוגית, אלא תשובה למצוקה ממשית. בני הנוער הבינו כי בלי עבודה של ממש לא יהיה להם עתיד, לא בקובילניק ולא בארץ ישראל. לכן הם ניסו לפרוץ את המסגרת הישנה של חיי העיירה, ולעבור מן הדלפק ומן החנות אל הסדנה, השדה והמשק. הספר מתאר כיצד צעירים העדיפו ללמוד נגרות, סנדלרות, בנייה וחקלאות, גם כאשר הדבר לא תאם את ההרגלים הישנים של המשפחה והסביבה.
לצד ההכשרה המקצועית בולט בפרק גם מרכיב תרבותי וחינוכי. "החלוץ" לא ביקש רק לשלוח צעירים לארץ, אלא גם לעצב תודעה. החברים למדו עברית, קראו, שמעו הרצאות, אספו תרומות לקרן הקיימת ולמוסדות ציוניים, והפכו את הרעיון הציוני לנוכחות חיה בתוך קצב החיים המקומי. השם "ארץ ישראל העובדת" לא היה בעיניהם נוסחה רחוקה, אלא יעד מעשי. כך נוצר בקובילניק חיבור ייחודי בין עיירה קטנה בפולין לבין חזון לאומי רחב.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בפרק הוא תיאור עלייתו של ברוך אקסלרוד, שנזכר כאחד מראשוני העולים מן העיירה. יום עלייתו, בשנת 1925, תואר כיום שלא נשכח מלב בני המקום. לפי העדות, אנשים ליוו אותו לתחנת הרכבת, ודמעות, התרגשות ואהבה לארץ התמזגו לאירוע קהילתי שלם. העלייה לא נתפסה כמעשה פרטי בלבד. היא הייתה שליחות של קהילה שלמה, כמעט הוכחה לכך שגם מעיירה קטנה ונידחת אפשר להגיע אל המפעל הציוני בארץ ישראל.
נחשפו לשליחים ומבקרים מארץ ישראל
בהמשך מתאר הספר כיצד הלך הקשר עם הארץ והתחזק. חברים מקובילניק יצאו להכשרות במקומות שונים, השתתפו בפעולות, נחשפו לשליחים ולמבקרים מארץ ישראל, ושאבו השראה מדמויות מרכזיות בתנועה הציונית ובתנועת העבודה. העיירה לא חדלה להיות עיירה, אך בתודעתם של בני הנוער היא כבר הייתה קשורה למשהו גדול ממנה בהרבה. "החלוץ" נתן להם שפה, זהות, ותחושה שהם שייכים לסיפור יהודי חדש.
אבל הפרק איננו רק סיפור על צמיחה. הוא גם סיפור על חסימה. בשנות השלושים הלכו התנאים והחמירו. אפשרויות העלייה הצטמצמו, שערי הארץ נסגרו יותר ויותר, והדרך שנראתה לדור הצעיר פתוחה יחסית בתחילת הדרך נעשתה קשה וכואבת. הספר מתאר כיצד צעירים שהתכוננו לעלות נתקלו בקשיים גוברים, כיצד חברים יצאו להכשרה אך לא תמיד הצליחו להגיע לארץ, וכיצד המתח בין התקווה לבין המציאות הלך וגבר.
גם בתוך המציאות הזאת נמשכה הפעילות. חברי "החלוץ" ניסו לשמור על המסגרת, להמשיך בהכשרות, לחזק את הנוער, ולשמר את האמונה שעוד תבוא שעתם. דווקא משום כך הפרק נקרא היום בעוצמה מיוחדת. הוא איננו מתאר רק קהילה שנכחדה, אלא קהילה שפעלה, למדה, התארגנה, חלמה ונאבקה על עתידה עד הרגע האחרון כמעט.
הסיום של הפרק מכאיב במיוחד דווקא מפני שהוא מאופק. לאחר מלחמת העולם השנייה, כותב גורדון, נותרו רק מעטים. אחדים מאלה שהשתתפו ב"החלוץ" וב"החלוץ הצעיר" מצאו לבסוף דרך לעלות לארץ או להגר למדינות אחרות. אחרים הגיעו לבריטניה, לאוסטרליה ולמקומות נוספים. אך רבים מאוד לא זכו לכך. מאחורי השורות עומד האובדן העצום של קהילה שלמה, ושל דור צעיר שביקש לבנות חיים חדשים ולא הספיק.
לקראת יום השואה, זה אולי אחד הלקחים החשובים שעולה מן הטקסט הזה. זיכרון השואה איננו רק זיכרון המוות. הוא גם זיכרון הרצון לחיות, לעבוד, ללמוד, לדבר עברית, לעלות לארץ, ולהיות חלק מעתיד יהודי אחר. "החלוץ" בקובילניק היה הרבה יותר מתנועת נוער. הוא היה בית ספר לכבוד עצמי, לאחריות, ולתקווה. דווקא משום כך, כאשר קוראים היום את הסיפור הזה, ברור שהטרגדיה איננה רק בכך שנגדעו חיים, אלא גם בכך שנגדעו אפשרויות, חלומות ועתידים שלמים.
ספרי יזכור כמו ספר קובילניק נכתבו כדי להציל מן השכחה שמות, מקומות, מוסדות ורגעים. אבל לפעמים הם עושים דבר מה גדול עוד יותר. הם מחזירים לדמויות מן העבר את קולם. ובערב יום השואה, קולו של "החלוץ" בקובילניק מזכיר לנו שהזיכרון הראוי ביותר לקהילה שנכחדה הוא לא רק לומר כיצד נספתה, אלא גם לזכור כיצד ביקשה לחיות.
עוד בנושא באתר הידען:
