בעקבות ביקור ביער שבו הסתתרה אמי: איך בכלל חיו היהודים לפני השואה ובמהלכה?

בספטמבר 1942 נערכו מעשי טבח בעיירות באיזור צפון באלרוס – קובילניק, מיאדל, קורניץ. בספטמבר 2012 הייתי שם ביחד עם אחייניתי כדי לנסות לראות כיצד בלתה אמי את ילדותה עד השואה ובמהלכה, בשתי נקודות: אגם נארוץ’ והיער הסמוך בו הסתתרה עם משפחתה בסיוע הפרטיזנים

המסע התקיים בספטמבר 2012, הכתבה התפרסמה לראשונה ב-7 באפריל 2013

לפני הכל תודה רבה לכל מי שעזר לי לארגן את הנסיעה: אסנת סבירסקי (בתו של מאיר סבירסקי ז”ל), יהשוע סבירסקי, אריה גסקין (יו”ר ועד יוצאי מיאדל), וסלאבה וסבטלנה סוחנסקי ממיאדל (אנשים מאוד נחמדים ומשכילים העוזרים לניצולים לתחזק את האתרים) על האירוח, ההסעה והליווי בכל האתרים והתושב היהודי האחרון של מיאדל מונק גורדון על עזרתו בתרגום ובתאום.

בספטמבר השנה ערכתי רגלית צעדה של כקילומטר בתוך יער. נשמע כמו סתם טיול שבת ביערות הכרמל, אלא שהיער שבו מדובר הוא יער מיוחד במינו – היער שבו הסתתרה אמי במשך שנה וחצי לאחר שניצלה ממוות כמה פעמים בעיירת הולדתה ובגטו בעיר המחוז.

היער בו צעדתי ביחד עם אחייניתי יסמין שיר-רז ועם  סלאבה סוחנסקי, נמצא בבלארוס בין העיירות קובילניק (היום נארוץ’ על שמו של האגם שעל שפתו היא שוכנת) ומיאדל – עיר המחוז. היינו בבלארוס במשך 48 שעות בלבד, אך זה הספיק כדי להבין כיצד פעלה מכונת ההשמדה הנאצית. חשבתי על היעילות הנוראית הזו בכל האתרים בהם ביקרנו, כמו גם נסיון להבין כיצד חיה אמי כילדה. אמנם היא מדברת על כך באופן חופשי אבל עד שלא מגיעים לאתרים עצמם, קשה להבין את העלילה בלי הרקע המתאים.

ב-21 בספטמבר 1942, שבעים שנה לפני הביקור הזה, ניתן להגדיר כרגע החשוב ביותר בחיי, למרות שעוד יחלפו 19 שנה עד שאוולד. זה היום שבו ריכזו הנאצים את שארית יהודי קובילניק – אלו ששרדו את הרדיפות במשך שנה וחצי מאז כניסת הנאצים לאיזור והניסו את הסובייטים.

לפי העדות של סבי, יוסף בלינדר, בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות, כל פעם הוצאו להורג בני משפחות של אנשים שהנאצים טענו כי עשו מעשה שאסור להם כמו הסתרת יהודים מעיירות אחרות, אבל ביום הכיפורים של 1942 עלתה חמתם של הנאצים על בריחתם של מספר גברים מהעיירה ליער, והם החליטו לחסל את כל תושבי העיירה. התושבים הובאו למרכז התרבות, ושם נעשתה להם סלקציה – אלו שיש חשיבות בהשארתם בחיים בשל ידע מקצועי, הועברו לגטו בעיר המחוז הסמוכה מיאדל, והאחרים – 120 במספר – גברים ובעיקר נשים וטף הועמדו בפתחו של בור עצום שנכרה בכניסה לעיירה ונורו למוות. בין ההרוגים דודתה של אמי קיילה קרביצקי ושני ילדיה בנימין ויצחק – ילדים בני 4 ו-6 שלא ברור מה עשו לנאצים שהטילו עליהם גזר דין מוות.

כל שאר היהודים ובהם סבי, סבתי עטל אמי צפורה ואחותה פנינה הועברו ברגל (הילדים הועלו על עגלה) מרחק של כ-17 קילומטרים ביער ועל גדת אגם למיאדל, ושם הם הצטרפו לפליטי טבח דומה שנערך שם באותו היום.

שבועות אחדים לאחר מכן, פרצה לעיירה קבוצת פרטיזנים שקיבלו הוראה מהרוסים להטריד את הגרמנים ולכבוש מהם יישוב, אחד ממפקדי המחלקות היה יהודי, משה שגלצ’יק ולפני שנסוג הוא הצליח לשחרר את הגטו ושבעים התושבים ששרדו בו ברחו ליער, שם סבלו ממצודים של הגרמנים, טיפוס ורעב, עד לשחרור בידי הצבא הסובייטי ביולי 1944.

היום היער נראה מטופח יחסית. אמנם היינו שוב בספטמבר אבל קשה היה לי להבין כיצד אפשר להסתתר ביער כזה, כשהמרחק בין עץ לעץ הוא מספר מטרים, אבל נראה שעשרות קמ”ר של יער עשו את שלהם, ובכל זאת ניתן להסתתר שם. במעבה היער גם נשמר מחנה קטן של הפרטיזנים ובו שלוש מחפורות (זימלנקות) – בתים העשויים מבולי עצים מחוברים זה לזה, ופרט לגג הם נמצאים למעשה בתוך חפירה גדולה.

כשהגענו לקובילניק עצרנו רגע ליד האגם, למרות הקור והגשם ששררו באותו היום (15 בספטמבר 2012). הרעיון היה שלפני שאנחנו מגיעים לקבר האחים, כדאי לנו לנסות להבין כיצד חיו היהודים את חיי היום יום שלהם לפני שהעיירה הפכה למקום עויין עבורם, במיוחד את סיפוריה של אמי על האגם היפה. ואכן האגם, שלפי הנתונים היבשים הוא הגדול בבלארוס נראה כמו מקום פסטורלי, לא כזירת רצח עם פוטנציאלית. באוויר חגו להם מצנחי רחיפה, ובכניסה לאחד הכפרים יש ליד שלט עם שם היישוב ושנת הקמתו בימי הביניים, מעין פסל שמשתלשל מתוך השלט בצורת רשת ובתוכה כמה דגים גדולים.

עקבות סערה שהיתה במקום כמה ימים קודם לכן הותירה עצים רבים שנפלו על שכניהם. סוחנסקי אמר שעץ כזה גם פגע בקבר האחים והוא ומשפחתו הגיעו למקום וניקו אותו, כפי שהם עושים תמיד במקרים כאלה עבור עמותת יוצאי קובילניק.

ואז הגעתי למצבה, שאותה ראיתי פעמים רבות באזכרות השנתיות שערכו ניצולי העיירה, ביוזמתם של יצחק גורדון ומאיר סבירסקי ז”ל. אבל זה אחרת להבין שלא מדובר רק בשלט קטן אלא בבמה עצומה באורך של כ-15 מטרים וברוחב של כ-3 מטרים שלוקח זמן להקיף אותה. ככל הנראה הבור שמתחתיה לא היה קטן אף הוא.

לא אלאה אתכם בסיפור על המצבות הרבות שראיתי שכולן הכילו קברי אחים – כמובן קבר האחים במיאדל, ומספר קברי אחים ‘קטנים’ יותר בקובילניק ובמיאדל שנכרו לנפגעי אירועי פוגרומים קטנים יותר בשנים 1941-1942, כשעוד היה מי שיכין להם את הקברים בזמן אמת.

אבל ההלם הגדול ביותר היה מעט לפני עזיבתנו את בלארוס, בדרך לתחנת הרכבת במלדצ’נה עצרנו בעיירה קטנה שגם שמה מוכר לי מילדות – קורניץ. מסתבר שההלם היה כל כך גדול שגם השלטונות המקומיים הפכו את המקום לאתר הנצחה, והיו שם אפילו שרידים של פרחים ונרות שהושמו שם במלאת 70 שנה לטבח שם – שהתרחש ב-8 בספטמבר 1942, כשבועיים לפני הטבח בקובילניק ובמיאדל. משפחת שניצר – הנמנית על הניצולים היא זו שהקימה שם את המצבה לזכרם של לא פחות מ-1,040 יהודים שנהרגו שם ביום אחד.

קשיש מקומי ראה אותנו שם מסיירים ומצלמים בא והציג את עצמו כעד ראיה בשם אוסיף טרביש, כיום בן 84, ובעת הטבח היה בן 14. באמצעות הידע המשותף (המועט) בשפה הגרמנית של סלאבה סוחנסקי ושלי, וקצת תנועות ידיים הצלחתי להבין מה התרחש. ראשית המקום שימש כבית הקברות היהודי העתיק של העיירה, ולקראת הטבח הגרמנים פינו את המצבות והשתמשו בהם כחומרי בניה, חפרו בור, גררו אליו כל פעם קבוצה של יהודים, ירו בהם ושרפו את גופותיהם כדי לפנות מקום לעוד ולסיים את המלאכה השטנית שלהם ביום אחד.

ועוד לקח שאני למדתי (לא כל בני משפחתי חושבים כמוני), הלקח הידוע לשאלה איפה אלוהים היה בשואה. מי שקורא את טורי הדעות באתר יודע מה דעתי בעניין זה. אני העדפתי להתרכז בביקור בשאלה כיצד אמי וחבריה חיו את חיי היום יום שלהם במקום הולדתם, ואיך בכלל הם שרדו ביערות. את זה הצלחתי (ואני מבין שגם יסמין) לחוות ב-48 שעות של סיורים בעקבות ילדותה של אמי.