סיקור מקיף

דעות/גלגולי השואה

ד"ר יחיעם שורק

https://www.hayadan.org.il/soreq190404.html

מעניין מאוד לבחון את גילגולי ההתייחסות לשואה, ובעיקר את ההתייחסות ליום השואה במחוזותינו.

כשפקדו ניצולי השואה ופליטיה את מדינת ישראל הצעירה, שזה עתה קמה, התקיים בין שני הצדדים, הניצולים והישראלים, מין קשר מוסכם של שתיקה (תרצו, תקראו לזה מעין "הכחשת השואה"). הראשונים שתקו כי חששו שלא יאמינו להם, כי בעצמם סרבו לעכל את תמצית הזוועה, כי יטענו כנגדם שהלכו "כצאן לטבח", כי יטיחו בפניהם משפטים כגון: "אמרנו לכם!", "מדוע התמהמתם לעלות", "התאהבתם בסיר הבשר?!", כי מול החיספוס הצברי, מול שיזפון עור הנעורים, מול המבצעים והמלחמה, מה יספרו הם, הגלותיים, המנוכרים ועוד. האחרונים שתקו כי לא האמינו, כי לא רצו להאמין, כי חששו מן הטענה ההפוכה: "ואתם, בני היישוב בארץ, מה עשיתם למעננו" ועוד. תופעת השתקה ("הכחשה") ממין זו שיקפה, אגב, את העיתונות הארצישראלית בימי המלחמה העולמית, בתקופת השואה ממש. נוצר מין שיתוף פעולה, יישור קו בין העיתונות של היישוב לבין עמדת המימסד (לא רוצים לדעת/לא כל כך רוצים/יכולים לפעול). מידע על השואה נדחק לשולי העמודים הפנימיים בעיתונות ועבר סדרה מכוונת של ריכוך אינפורמטיבי.
משפט אייכמן (1960-1962) סדק את סכר השתיקה הכפולה ופרץ אדיר, נחשולי, של מידע אודות השואה שטף את החברה הישראלית בפרט, ואת העולם בכלל. המימסד הישראלי החליט אז, "בדלית ברירה", לנכס את השואה ואת מרכיביה עד כדי הלאמה מעיקה כדי לשרת את מטרותיו הלאומיות, מה שבלט בתחום החינוך והטקסיות בכלל. יום השואה קיבל אז ממדים מועצמים, ומתוכו הופרצו (במכוון) מסרים סימבוליים של חובת ההתאחדות, ההתרכזות סביב מדורת השבט, אחרת יהיה סופנו רע ומר. פרשת תולדות השואה על פרטיה האינסופיים הפכה לחטוטרת על גב המדינה, שהרי ההליכה "כצאן לטבח" סתרה את סלע קיומו הכוחני של העם ומימסדו.
כתוצאה מכך הוסיפו לתיבה "יום השואה" ביטוי חדש, מעין צברי-כוחני, ושמו "הגבורה", וביחד: "יום השואה והגבורה". החברה והמימסד לא חיפשו כל-כך את גבורתו של היהודי, שניהל מלחמת הישרדות נוראה, יום-יום, שעה-שעה, בבחינת "קידוש החיים" בגטו למשל. המימסד חיפש את ה"אקשן" – את המרידה, את ההתנגדות, מה ששרת, ללא ספק, את הסינדרום הביטחוניסטי במדינה. התוצאה היתה יצירת מיתוס של מרדנות כללית יהודית כמעט בכל גטו, בכל מחנה ריכוז והשמדה, ועד כדי התנסחות בסגנון של "מרד הגטאות", וזאת למרות שהמרד היחיד אשר התחולל בשואה היה בגטו ורשה. זאת ועוד הלאמת השואה וניכוסה על-ידי המימסד הביאו לכך שהומעטה במתכוון פעילותם של אישים לא ציוניים בפעילות המחתרית והובלטה זו של הפעילים הציונים, הכל במסגרת ניכוס השואה למטרות לאומיות, ממלכתיות ופוליטיות. מגמה לאומית-לאומנית זו בולטת בהעצמת הטענה כי לו קמה המדינה טרם זמנה היתה השואה נמנעת; בהימנעות מהגדרת "שואה" לטרגדיה של העם הארמני; בגרירתם, הכמעט מאולצת, של אישים זרים רמי-מעלה המבקרים בארץ, לביקור ב"יד ושם"; במסעות ריטואליסטיים של בני-נוער, תיכוניסטים, לאתרי השמדה בפולין ואף ברתימת השואה לטובת המאבק בעם הפלשתינאי ובשאיפתו להקים לו מדינה ריבונית, לצד מדינת ישראל (היזכרו בהתבטאות הנוראה, המצמררת, של "גבולות אאושביץ" בתגובה לתוכנית הסכמי אוסלו ועוד). הניחו לשואה ולמיפרט זוועותיה לחלחל אל עורקי תודעתנו ואל תנכסו אותה מחד ותמסחרו בה מאידך.

ד"ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן