מצב חקר ולימודי השואה בישראל מתדרדר

כך עולה מדוח שפרסמה האקדמיה למדעים פרסמה הסוקר את מצב תחום לימודי השואה באוניברסיטאות המחקר ובמכללות בישראל * בעקבות פרשת “זיכוי הפולנים” מקווים באקדמיה למדעים שחוקרים לא יתנו יד לשינוי ההסטוריה מצד ממשלות שונות

לימודי השואה הוא תחום מחקר חשוב וכפי שראינו בשנה האחרונה גם תחום נפיץ. מסתבר שרמת לימודי השואה אינה בסדר עדיפיות גבוה, כמו כל מדעי החברה והרוח, אולם ספציפית תחום זה נגוע בפוליטיזציה, בעיקר בהשפעה של ממשלות זרות, כפי שראינו במקרה של וועדה אנונימית שזיכתה את הפולנים מחלקם בשואה בטענה שהיו כבושים על ידי הגרמנים בעצמם, כאשר יש מספר עצום של עדויות שמוכיח שפולנים השתתפו באופן פעיל ברצח העם.

וועדה מיוחדת מטעם האקדמיה הלאומית למדעים ערכה בשנה האחרונה בדיקה של מצב לימודי השואה והמחקר בתחום באוניברסיטאות ובמכללות.

“בדיקת תחום חקר השואה והוראתה מעלה כי מדובר בנושא מרכזי המופיע במישרין ובעקיפין במגוון מסגרות ובתחומי פעילות שונים של מוסדות אקדמיים בישראל. המנעד הרחב – הן של העשייה האקדמית והן של הנושאים השונים העומדים במרכזה – דורש הגדרה ברורה של התחום ומיפוי מרחבי הפעילות הנכללים בו. השואה הייתה אירוע חסר תקדים, שבמהלכו ניסו גרמניה הנאצית ושותפיה להשמיד את העם היהודי ולחסל את מטעניו הרוחניים ואת עולם ערכיו. מעשים אלו נבעו מהאידאולוגיה האנטישמית הנאצית שראתה ביהודים סכנה קיומית לגרמניה ואיום ממשי על אירופה ועל האנושות כולה, אך הם גם היו נטועים בהיסטוריה האירופית ובמציאות הקיום של מדינות הלאום במאה העשרים.”

הוועדה מיפתה את הפעילויות במוסדות המחקר וההוראה על פי המידע שנאסף בשלושה מישורים: א. חקר השואה – חקר רדיפת היהודים ורציחתם על ידי גרמניה הנאצית ושותפיה בשנים 1933–1945, וכן הפעילות האינטנסיבית באותן שנים לעקירת נכסי הרוח היהודיים ולביטול השפעותיה של התרבות היהודית על החברות הסובבות; ב. הקשרים היסטוריים ואידאולוגיים שהכרתם והבנתם חיוניות לקיום חקר השואה: נאציזם, גזענות, אנטישמיות, אירופה במאה העשרים, מלחמת העולם השנייה, רציחות עם, אירועים רלוונטיים טרם השואה ולאחר סיומה; ג. עיצוב זיכרון השואה – פעולות הנצחה ועשייה חינוכית הנוגעות לדרך עיבודם של אירועים אלו לאחר השואה וכן חקר דרך ייצוגם של אירועי השואה, הקשריה ודרכי הנצחתה במדיה ובתחומים שונים ומגוונים.

מחלק מהחומרים שהוגשו לוועדה עולה מחלוקת יסודית בקהילת החוקרים הישראלית – בין אלה שסבורים שיש לחקור את השואה כתחום דעת העומד בפני עצמו לבין אלה הסבורים שיש לשלב את מחקר השואה בהכרח בלימודי הג’נוסייד (רצח עם). עמדות אלו נושקות לוויכוח הניטש בין החוקרים בתחום בשאלה אם השואה היא בעלת היבטים ייחודיים וחסרי תקדים או אירוע שהוא חלק מרצף של רציחות עם. הוועדה בחנה את השאלה כיצד (אם בכלל) משתקפים במחקר ובהוראה הוויכוח המחקרי בין הדגש הציוני-לאומי לבין זה האוניברסלי-כללי וכן הוויכוח בין הטענה בדבר חוסר תקדימיותה של השואה לבין ראייתה כאירוע שהוא חלק מרצף של רציחות עם. הבחינה העלתה כי מיפוי הקורסים שנלמדו בשנת 2018 בארץ אינו מאפשר לקבוע בוודאות כיצד משתקפים הוויכוחים בין החוקרים בהוראה האקדמית. לכאורה אפשר לומר שבאוניברסיטה העברית בירושלים ההוראה שואפת לעסוק בשואה במסגרת רציחות עם ואלימות המונית אף שגם במוסד זה רוב הקורסים עוסקים בפועל בשואה; במוסדות האחרים אין ניסיון להציב את השואה בהקשר זה, והרוב המכריע של הקורסים בנושא השואה הנלמדים בהם מצביע על התמקדות בהיבטים היהודיים. אולם יש להדגיש כי כותרות הקורסים אינן מלמדות על תוכניהם. ייתכן שהשיעורים מגוונים יותר ונעים בין שתי השיטות.

הוועדה מצאה כי האקדמיה הישראלית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בחקר השואה ובהוראתה. עם זאת הדוח עומד על נטייתם של חוקרים מן הדור הצעיר לעסוק בשאלות של זיכרון והנצחה יותר מבנושאי ליבה של חקר השואה. כמו כן חקר ההקשרים ההיסטוריים הוא ספורדי בלבד. הפעילות המחקרית במכונים השונים, אם זה באוניברסיטאות ואם מחוצה להן, מאזנת במשהו את הנטייה הזו. מן המידע שנבדק העלתה הוועדה כי רוב החוקרים בתחום, הן אלה העוסקים בזיכרון והן אלה החוקרים בליבת נושא השואה, מתמקדים בנושאים מוגבלים וקונוונציונליים למדי. הם מתרחקים משאלות מקיפות או מנושאים בעלי מצע תאורטי או מתודולוגי חדשני. ההתמקדות המחקרית ביהודים אומנם מובנת, אך שאלות אחרות, הקשורות במבצעים למשל או בקורבנות שואה מקבוצות אוכלוסייה שונות, נדחקות לשוליים.

הפעילות המחקרית הנרחבת בתחום איננה, כאמור קודם, מאוזנת ואיננה מעמיקה. הוועדה מביעה חשש כי חוסר האיזון הזה מעמיד בספק את המשך קיומה של קהילה אקדמית תוססת בעלת מעמד אקדמי בין-לאומי מוביל. במשך שנים עמדה האקדמיה הישראלית בחזית מחקר השואה, אך בשנים האחרונות ניכרת נסיגה של ממש בתרומת חוקרים ישראלים לשיח האקדמי הבין-לאומי בתחום. הסיבות לכך נעוצות בין השאר בפיחות הכללי שחל במדעי הרוח באוניברסיטאות הישראליות ובאתגרים הייחודיים שחקר השואה מציב בפני תלמידי מחקר ישראלים, ובהם לימוד שפות, ניתוח מקורות ארכיוניים, היעדר חשיפה למגוון דעות וחוסר הכרת הקשרים רחבים. כמו כן יש לציין את השפעותיה של מגמה רווחת במחקר העכשווי – להעדיף עיסוק בהיבטי הייצוג של אירועים היסטוריים במקום דיון ב”מה שהיה באמת”. מגמה זו קבעה את דרך רכישת כלי המחקר ושינתה את דרכי הכנת התשתית המתודולוגית. בעקבות זאת הגיע המחקר למצב שתואר בסעיף הקודם: מחד התמקדות פחותה בנושא הליבה ובהקשריו ההיסטוריים והאידאולוגיים, הדורשים שליטה בשפות ועיון במסמכים ארכיוניים, ומאידך פנייה רבה יותר להיבטים שונים של הנצחת השואה וייצוגיה. תופעה זו הפוכה למגמות המחקריות ברחבי העולם: השואה – בעיקר האירועים עצמם – עומדת במרכז הפעילות האקדמית והמחקרית הבין-לאומית. חוקרים בחו”ל עוסקים היום, יותר מבעבר, בחקר חייהם הפנימיים של יהודים. האקדמיה הישראלית איבדה את הבכורה אפילו בעיסוק המרכזי הזה בחקר תולדות השואה.

מספר הקורסים האקדמיים בנושא השואה שפרטיהם נמסרו לוועדה גדול מ-250, ומתוכם 218 היו רלוונטיים למנדט שנמסר לוועדה. 218 הקורסים הללו נלמדים ב-19 מוסדות. מיפוי הוראת השואה על פי נושאים מלמד כי 53 קורסים מוקדשים לשואה, 40 קורסים עוסקים בהקשרים ההיסטוריים של תקופה זו, ו-125 דנים בשאלות של הנצחה וייצוג. הוועדה מצאה אפוא כי הוראת נושאי הליבה אינה עומדת במרכז ביחס להוראת ייצוגי השואה והקשריה. הקורסים הכלולים בחומר שבחנה הוועדה מתחלקים לכאלה שנועדו לתלמידי התואר הראשון, התואר השני והדוקטורט ולקורסים המשותפים לכולם. על אף הקושי לקבוע עד כמה הקורסים הללו מציעים המשכיות מתוכננת ועקיבה בין לימודי תואר אחד למשנהו בתוך כל מוסד (מדובר באוניברסיטאות בלבד, שכן המכללות מעניקות רק תואר ראשון), ברור כי מנעד הנושאים הנלמדים במוסדות הישראליים אינו מספק לחוקר העתידי בחינה שיטתית ומקיפה של השואה ואינו מקנה לתלמידים תמונה רחבה ומקיפה של התחום. ההוראה מתמקדת רק בכמה מוקדים: תוכניים, גאוגרפיים וכרונולוגיים. לכן כמעט אין הוראת רצף היסטורי וגאוגרפי שלם העוסק בתקופה זו. משמעות הדבר היא שאין אף מוסד אקדמי אחד בישראל שבו ניתן להתמחות ביסודיות ולעומק בחקר השואה.

על אף העיסוק הניכר בהנצחת השואה ובייצוגיה בבדיקת הוועדה לא נמצאו הוראה נוכחית או מחקר עכשווי בעלי משמעות המנסים, במפורש, לבחון את השפעת השואה על החברה הישראלית. הנושא אינו משתקף בתוכניות המחקר המתוארות בחומר שנבדק אלא חלקית בלבד, למשל השפעתה על המשפט הישראלי. עם זאת קיימת ביבליוגרפיה שלמה של ספרים ומאמרים שפורסמו בארץ ובחו”ל, שעניינם השפעת השואה על החברה הישראלית. אין לוועדה הסבר לפער בין מה שעולה מן הבדיקה לבין ריבוי הפרסומים המחקריים בנושא. שאלה שנשאלת היא אם קיימים בארץ חוקרים אקדמיים היכולים ללמד ולהדריך מחקר בנושא השפעת השואה על החברה הישראלית. בחומר הביבליוגרפי מצויים שמות של כמה סוציולוגים, אנשי משפט, מומחים לאומנות הקשורה לשואה ואפילו מוסיקה. נראה כי חוקרים אלו עשויים לתת מענה, ולו חלקי, לחסר זה במצב הקיים.

יש לעשות לתיקון כמה חולשות במחקר השואה ובהוראתה במוסדות האקדמיים בארץ, שעליהן הצביעה הוועדה. אנו ממליצים על פעולות העשויות להבטיח את המשכו של מחקר מדעי ברמה גבוהה הן מבחינת התכנים והן מבחינת המתודולוגיה, ולקדם הוראה אקדמית מעמיקה של התחום:

א. הקניית הכישורים, הכלים והמתודות – דיסציפלינריים, לשוניים, התמחות רגיונלית וכו’ – הנחוצים לחוקרי השואה בעתיד כדי להתמודד עם האתגרים המורכבים של הנושא ברמה המחקרית הגבוהה ביותר; חיזוק תשתית המחקר וההוראה בתחומים חיוניים לחקר השואה;
ב. הקמת מערכת ייעוץ לתלמידים המתעתדים לחקור בנושאי שואה שתציע תוכנית מובנית להתמחות (קורסים מתאימים בחוגים שונים, הכשרה לשונית בארץ ובחו”ל וכו’) והקצאת המשאבים הדרושים;
ג. הקמת תוכנית הוראה בין-אוניברסיטאית אשר תאפשר לתלמידי מחקר ליהנות מנקודות החוזק השונות (התוכניות, המתודולוגיות והגאוגרפיות) של המוסדות השונים; ייסוד פורום ארצי לתלמידי מחקר (מקום ראוי: האקדמיה למדעים);
ד. הוספת והשלמת תקנים באוניברסיטאות המחקר שבהן אין תקנים לחוקרים בתחום השואה, או שפחתו בהן התקנים במהלך שלושת העשורים האחרונים;
ה. שימוש בהסכמים בין האקדמיה למדעים לבין אקדמיות בעולם לחילופי סטודנטים, חוקרים ומרצים בתחום; גיוס מכוני מחקר, ובראשם מכון המחקר ביד ושם (בכפוף לשימור עצמאותו האקדמית המלאה), המארחים חוקרים מובילים מחו”ל לצורך חשיפת הקהילה האקדמית למגוון דעות ושיטות מחקר עדכניות;
ו. תמיכה בפעולות המחקר של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, בשימור מלא של עצמאותו האקדמית והמקצועית, וחיזוק שיתוף הפעולה המדעי שלו עם האוניברסיטאות;
ז. הוועדה מביעה תקווה כי חוקרים ישראלים ומכוני מחקר בארץ יקפידו שלא לתת ידם לסילופי היסטוריה מגמתיים שמאחוריהם עומדים ממשלות, גופים ממשלתיים וכעין-ממשלתיים בעולם והמביאים להפחתה במידת חלקם הישיר או העקיף של מדינות או עמים באחריות לשואה.

להורדת דוח מצב תחום לימודי השואה באוניברסיטאות המחקר ובמכללות בישראל 2020

עוד בנושא באתר הידען:

• נשים אימצו טקטיקות הישרדות שונות מגברים באושוויץ
• בעקבות ביקור ביער שבו הסתתרה אמי: איך בכלל חיו היהודים לפני השואה ובמהלכה?
• שואה בחלל