סיקור מקיף

שואה בחלל

לקיים הבטחה, מאת תמי ליימן-וילציג. אייר: וולף בולבה. הוצאת ספרית פועלים, 30 עמ', 49 שקלים

מאת: יעל דר

אילן רמון זל מציג את ספר התורה הזעיר של יוסף יהויכין במסיבת העיתונאים ששידר מהמעבורת למשרד ראש הממשלה
אילן רמון זל מציג את ספר התורה הזעיר של יוסף יהויכין במסיבת העיתונאים ששידר מהמעבורת למשרד ראש הממשלה

לקראת יום השואה 2004 מיתוסף אל מדף ספרי השואה ספר שמיועד לילדים קטנים יחסית – לילדי הכיתות הנמוכות ואפילו לילדי הגן. בגלל מיעוט הטקסטים הספרותיים בנושא השואה לבני הגילים הללו אפשר להניח שגננות ומורים ואפילו הורים ישמחו מאוד לקראתו, אך קריאת הספר עצמו מעוררת תהיות באשר למסריו ואף באשר להנחות היסוד שלו.

הספר מגולל את סיפורו של ספר התורה הקטן, שהאסטרונאוט הישראלי אילן רמון לקח עמו לחלל בחודש ינואר 2003, כסמל להישרדותו של העם היהודי בשואה ולתקומתו בישראל. באחד בפברואר התפוצצה כידוע החללית "קולומביה" בדרכה חזרה לכדור הארץ, ורמון נספה יחד עם שאר חברי הצוות שאייש את החללית. "ספר התורה לא נמצא", מספרים לנו בשורה האחרונה של הספר החדש הזה.

בעניין תולדותיו של ספר התורה שאבד בחלל: הוא היה שייך למדען החלל יואכים יוסף, אשר קיבל אותו, בעודו ילד, מידיו של הרב שמעון דסברג מהולנד בטקס בר-המצווה שלו שנחגג בהיחבא במחנה ההשמדה ברגן בלזן. בתום הטקס ביקש הרב מן הילד לשמור על הספר, ואם יינצל – ל"ספר את הסיפור". יואכים יוסף אכן ניצל, ועלה עם משפחתו לישראל. הרב דסברג מת במחנה כמה חודשים לפני השחרור.

בחירתו של אילן רמון, לקחת את ספר התורה הזה אל החלל, סימלה כמובן את הרחבת גבולותיו של סיפור הישרדותו של העם היהודי, מסיפור לאומי לסיפור עולמי. מספר הסיפור – האסטרונאוט הישראלי הראשון ששוגר לחלל – הדגיש את רעיון התקומה בעצם שיגורו לחלל כנציג הקידמה האנושית.

כבר שמו של הספר, "לקיים הבטחה", מרמז על הציווי הראשוני שהתלווה לספר התורה המסוים הזה בברגן בלזן: לספר את מה שקרה בשואה גם לדורות הבאים. אך למעשה הוא מכוון לסיפור הלקח הלאומי שמגולל דווקא הסיפור שמאחורי הסיפור: סיפורו של האסטרונאוט אילן רמון, שבחר לספר את הסיפור ומת בעצמו מוות טרגי-הירואי.

הצו "לספר את הסיפור", כפי שהוא נוסח בספר, קיבל צורות וביטויים שונים ברצף השנים בספרות, בקולנוע ובשאר צינורות הביטוי האמנותיים, כולל גם בספרות הילדים. כידוע, נהוג לחלק את השיח האמנותי על השואה על פי הדורות המספרים: סיפורי דור ראשון, סיפורם של הניצולים והשרידים שהגיעו לחוף מבטחים וסיפורו של הלקח הלאומי שהופק מהשואה; סיפורי הדור השני – סיפוריהם של בניהם ובני משפחתם של הניצולים, שעל ילדותם ריחף כצל סיפור שואה שהושתק או שסופר רק בחלקו; וסיפור הדור השלישי, הדור המדובב, המודע לכך שבקרוב לא יישארו עוד עדים לספר את הסיפור האישי. קדם ההנחה של בני הדור השלישי היא שסיפור הלקח מן השואה, שתחילתו שואה והמשכו תקומה לאומית בישראל, סופר ומוצה עד תום. עתה יש לשמוע ולהשמיע את הסיפור האישי, סיפורם של מי שהיו שם ומי שהשואה היא חלק מחייהם באמצעות הדור הקודם.

לדאבון הלב בחרה המחברת, תמי ליימן-וילציג, באופציה הישנה, שאיפיינה בין היתר גם את סיפור השואה לילדים בעשורים הראשונים של המדינה: כלומר, היא דבקה בסיפור הלקח הלאומי ה"מחזק" ו"המרגש". הסיפור הזה התאים מאוד לתפקידו הייצוגי של האסטרונאוט רמון, ולכיסוי העיתונאי הנלהב שלווה לו. אולם ברוח הזמן, ובמעבר לספר ילדים, כדאי היה להשתחרר מן הקיטש הלאומי ולהחזיר לסיפור את הקשרו הפרטי, החד-פעמי.

דמותו של הרב והמחויבות שלו כלפי הילד הבודד שהגיע לגיל המצווה, כמו גם דמותם של יתר דיירי הצריף במחנה שהתגייסו לסייע, וכמובן דמותו של הילד עצמו, הם בעלי פוטנציאל ספרותי רב ביותר, שהיה בו כדי לפרוס עבור הקוראים הצעירים סיפור שואה מרגש ומחכים. אלא שליימן-וילציג בחרה להדגיש דווקא את הסיפור הלאומי-ייצוגי, ואף הוסיפה לו הילה קוסמית לחיזוק. וכך היא בחרה לסיים את הסיפור: "במסעו סביב כדור הארץ הרים אילן רמון את ספר התורה והציג אותו אל מול העולם כולו. כשסיפר את הסיפור השתחרר הספר מידו ושט במרחב בתנאים של חוסר כוח משיכה. 'ספר תורה זה (…) הוא הוכחה לכוח העמידה וההישרדות של העם היהודי, אפילו בזמנים האפלים ביותר. אנו חייבים לצפות לעתיד בתקווה ובאמונה'".

מותו הטרגי של רמון הוסיף לסיפור השואה הזה הילה של הירואיות לאומית, אשר התלוותה לעתים קרובות לסיפור השואה בעשורים הראשונים למדינה. בכך שליימן-וילציג מדגישה את דמותו של רמון – הן בהקדשה לספר והן בסיפור המסגרת – כמי ששומע את הסיפור ומגולל אותו באוזני היקום כולו – היא בעצם מקטינה את הסיפור עצמו, שהתרחש בברגן בלזן לפני יותר מ-50 שנה. יתר על כן, דומה שהמחברת ואף ההוצאה סברו שעצם נוכחותו הגדולה של האסטרונאוט הנערץ בסיפורו של ספר התורה תגדיל את נכונותם של הילדים לשמוע סיפור שואה, ותהפוך את סיפור השואה ל"רלוונטי" יותר בעולמם.

ואולם, הנחה זו מוטעית כמובן. נכונותם של ילדים היום לשמוע על השואה תגדל ככל שירבו סיפורים שעיקרם הוא האנושי והפרטי – סיפורים שמנצלים את הפוטנציאל של מורכבות הסיפור הספרותי, סיפורים שאי אפשר למצותם בפסקה אחת או שתיים בעיתון.

תגובה אחת

  1. למה אין ספרים מךאים על השואה זה לא הוגן צריך לשים ספרים על השואה כך יוכלו ליקרוא יותר ולהעמיק ידע בנושא השואה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן