סיפורו של סבי, יוסף בלינדר ז”ל, כפי שעלה מעדות שנתן לנציגי הסוכנות היהודית במחנה עקורים בגרמניה בדרך לארץ ישראל (פעמיים, פעם באוניה אקזודוס, ושוב באוניה שהעלתה את אלו מנוסעי אקזודוס שקיבלו לאחר מכן רשיון עליה
מתוך אוסף ישראל קפלן, קיבוץ לוחמי הגטאות
יוסף בלינדר: עדותו אודות אירועים וגורלם של היהודים בעירו קובילניק בפלך וילנה. , כעת נרוץ’ השייכת לחבל מינסק בבלארוס. העדות נלקחה על ידי יוסף טייטלמן במחנה העקורים בנשיין, והיא כוללת 14 עמודים בכתב יד ביידיש.
בשנת 1939 היו בעיירה קובילניק כ-350 יהודים. עם הפלישה הגרמנית (2 ביולי 1941), מיליציה פולנית אנטישמית התיישבה באיזור. הקורבנות הראשונים שלה היו יהושוע ולסקר מדובניליביץ’, המורה שלמה, שהיה במקור מורשה, חיה ריבה גורדון מקובילניק ושמעון קופנס, במקור מוילנה. בלינדר נטל חלק בקבורתם. ב-4 ביולי 1941 אנשי המיליציה בפיקדו של ולדיסלב ז’יקובסקי, פולני, פרצו לתוך בית הכנסת והיכו יהודים בעת התפילה. בלינדר היה ביניהם. יומיים מאוחר יותר יהודים בגילאי 16 עד 55 קיבלו הוראה להתייצב בממשלה. הם נעצרו אך שוחררו מאוחר יותר. בשבת שלאחר מכן, היהודים נדרשו בפקודת המיליציה הפולני לשרוף ספרי תורה בכיכר השוק. הרב צבי מקובסקי סירב, הוא נגרר למטה המשטרה והוכה קשות.
בערב חג סוכות, 5 באוקטובר, 65 יהודים – גברים נשים וילדים נחטפו בעיירה, ובהם הרב מקובסקי. לפני מותו, שלמה ינוביץ’ קרא לנקמה. חפירת הקבר וכיסויו בוצעו בידי 15 יהודים, בלינדר היה ביניהם. אחד החפרים יעקב בייניש גרינברג לא הצליח לעמוד בקצב עם האחרים בשל חרדה נורה למוות. הרצח של קבוצות יהודים נוספות חזר על עצמו כמה פעמים.
לאור חיסול הקהילות היהודיות באיזור, היהודים בקובילניק ובמיאדל החדשה ארגנו תוכנית הימלטות ליערות ב-20 בספטמבר 1942, ערב יום כיפור. בלינדר לא היה בין 100 הראשונים שברחו בשל היותו בעל משפחה (נשוי ואב לשתי בנות בגילאי שבע וחמש -האמת לא מדויק, אמי היתה אז בת תשע ולא שבע, אחותה אכן היתה בת חמש א.ב.). התגובה של הגרמנים לבריחה לא איחרה לבוא. ביום כיפור כל היהודים נאספו בכיכר השוק ונכלאו במרתף. בערב מפקד הז’נדרמריה קייל שחרר את אלו שהמקצועות שלהם היו ברשימה, ובהם בלינדר ומשפחתו. כל האחרים, כ-200 בני אדם נורו למוות בחצות.
הניצול היחיד מהטבח היה אחיו של המורה שלמה. 55 בעלי המקצוע שאושרו ובני משפחותיהם הועברו לגטו מיאדל. שלושה שבועות לאחר מכן כ-30 אנשים נשלחו לוילייקה ונרצחו שם. כעת נותרו 70 יהודים בגטו. כמה מהם מהסביבה. ב-5 בנובמבר 1942, פרטיזנים מחטיבת Narodniye Mstiteli (הנוקמים הלאומיים בתרגום חופשי) תקפו את הז’נדרמרי במטרה לשחרר את היהודים. על המתקפה פיקד הפרטיזן היהודי יעקוב סגלצ’יק מדולהינובו. אישר הקשר שלהם בגטו היה קוסביצקי, טכנאי שיניים. במהלך המתקפה על הגטו הם הציתו אש ושני גרמנים, שלושה פולנים וליטאי אחד נהרגו. 69 יהודים (ומשפחת בלינדר ביניהם) ברחו לחופשי. כמה מהם נפצעו.
המאבק לשרידה ביער בחורף הקר היה קשה והעיק על המשפחה. ב-2 בפברואר 1943 הגרמנים תקפו את היער ויהודים רבים מתו. בלנידר ומשפחתו הצליחו לשרוד ונותרו ביער עד חג הפס (אמצע אפריל) 1943, כאשר אשתו והילדות חלו בטיפוס.
יום אחד התעורר בלינדר לצעקות ביתו (אמי, פייגה-צפורה, א.ב.) “אבא, הם יורים”. הוא הרים את אשתו החולה על כתפיו ורץ עם שתי הבנות עד שהם החלו לטבוע בביצה. חבריו נטשו את המקום בשל הסכנה, אך בלינדר נשאר במחסה ביער עוד שבועיים עד שמשפחתו החלימה. היער היה מלא בגופות של יהודים. כמה מהם הוא עצמו קבר. בלינדר ומפשחתו נשארו ביער ובקושי שרדו תוך שהם חיו מפטריות. ב-25 באוגוסט 1943 ובתקופה לאחר מכן, המצור על היער הביא למותם של שאר היהודים שהתחבאו בו.
בלינדר ומשפחתו בילו את החורף של 1943/44 בשוחות ((זימלאנקה). עד מאי 1944 הם חיו בקבוצה שמנתה כ-160 עובדים פרטיזנים. המאבק שלהם לשרוד ביער היה קשה ביותר בחודשים מאי עד יולי בשל החיפושים ההולכים וגוברים.
לאחר השחרור חזרה המשפחה לקורניץ. יוסף בלינדר החליט לנקום ברוצחים והתנדב לשרת בצבא האדום. בתחילה הוא נשלח לויזמה ליד מוסקבה, ולאחר הכשרה בארטיליריה הוא נשלח לחזית ורשה.
למרות הסכנה הוא היה נחוש לנצל הזדמנות לנקמה. ב-14 בינואר 1945 הוא נטל חלק במתקפה על ורשה. לאחר מכן הוא השתתף במצור על פוזנן. בנהר האודר הוא השתתף בקרבות כבדים עד 14 באפריל 1945. היחידה שלו המשיכה להלחם והגיעה לברלין שם הוא נטל חלק בקרבות רחוב עד השחרור (2 במאי 1945). הוא עוטר בארבע עיטורים על מצוינות בקרב.
ביקור באתר הנצחה המכיל מתקנים מקוריים של הפרטיזנים בין העיירות מיאדל וקובילניק/נארוץ’ – בלארוס, ספטמבר 2012, צילום: אבי בליזובסקי
4 תגובות
נקודה
גם מיגור מחלת הפוליו התבססה על שתי התכונות האלה. אני לא פוסל את מה שאתה אומר, אבל היו עוד סיבות לשואה.
יסודות השואה מושתתים על תכונות בסיסיות של בני האדם:
1) לאמצעי התקשורת קל מאוד לשטוף את המוח לציבור שלם ולכוון את התסכול שלהם על קבוצה אחרת.
2) האדם מתמסר לתפקידו ואז בתירוץ של “רק ביצעתי את תפקידי” הוא יבצע דברים איומים.
בפשטות זה אומר שכל מי שנופל בפח של שני אלו, עלול היה להיות קצין SS מצטיין אז בתקופת ההיא.
הטראומה שהיהודים עברו במלחמת העולם השנייה עדיין מלווה אותנו(אולי גם באיפי גנטיקה).אנו צרכים לזכור שאנחנו חיים בין כוחות ומעצמות גדולים .עדות לכך ניתנת במשבר האוקראיני:העצבנות הרוסית היא נגזרת של נסיון העבר.אולי האמריקאים יבינו את הרוסים,אם לדוגמה מקסיקו הייתה בהשפעה רוסית איך ,היתה התגובה האמריקאית?
מיום ליום רואים שהאירופאים שונאים יהודים, לא כפרנויה שלנו כעם נרדף אלא בפועל. בצרפת המפלגה האנטישמית מקום 2, בהונגריה מפלגה נאצית יוביק מקום שני ואין שם יהודים (יש הרבה רכש נדל”ן ע”י ישראלים), יוון – מקום 3, הולנד – מפלגה ימנית אנטי ערבית אך כרגע פרו ציונית, מקום 3, נדמה לי גם שוודיה ונורווגיה דומה.
יבואו הקטגורים ויטענו שזו תגובה לאיסלאם אך לא ראיתי שמרין לה פן מבדילה בין יהודים למוסלמים.
אתמול היה בטלוויזיה סרט על “שני אסמים”. בסרט מראים מחקר חדש שמעבר למחנות וגיטאות בפולין האוכלוסיה עצמה הרגה יהודים ביוזמה מקומית, ממקור שנאה תהומית וכתוצר לוואי להשתלט על הרכוש היהודי לפני הגעת הסס.
שיטות ההרג היו אכזריות במיוחד: שחיטה, ריצוץ הראש במקל, שריפה.
אנני סבור שמגיע לנו כעם כזה יחס, ולכן על אף התנגדות העולם לקיומנו, אנחנו רגילים.
גם המושג של בן תרבות מודגם פה. גרמניה שהיא סופר טכנולוגית, תרבותית, מוסיקה, הכל – ביצעה את הפשע. ואילו עשרת הדיברות שחלקנו מתנגד לחלקן, למרות המיושנות של היהדות הן הבסיס לקיום בעולם.
אני רק מקווה שלא נהיה גזענים כלפי עם אחר גם אם הוא נוהג כלפינו לא בהגינות: שילוב של עמידה איתנה אך גם מוסרית.