מחקר שהצליב את מצבם של 21,207 מינים עם נתוני סחר מ־185 מדינות מצא פער בין המקום שבו נצרכים המוצרים לבין המקום שבו נפגעים בתי הגידול. החוקרים מזהירים כי שמורות טבע לבדן לא יספיקו בלי טיפול בשרשראות האספקה
מוצר שנרכש במדינה עשירה עשוי להשאיר את עיקר טביעת הרגל הסביבתית שלו אלפי קילומטרים ממקום הקנייה. גידול חומרי הגלם, כריתת היער, הרחבת השדות, הכרייה או הקמת התשתיות מתרחשים במדינה אחת, ואילו המוצר הסופי נצרך במדינה אחרת. חלוקה זו מקשה לקבוע מי נושא באחריות לפגיעה במינים ובבתי הגידול שלהם.
מחקר חדש ב־PNAS ניסה למפות את הקשר בין שרשראות הסחר העולמיות לבין העלייה במספר המינים המאוימים. החוקרים עקבו אחר מצב השימור של 21,207 מינים המופיעים ברשימות האיגוד הבין־לאומי לשימור הטבע, IUCN, והצליבו את הנתונים עם נתוני סחר מ־185 מדינות בשנים 1990–2025.
התוצאה המרכזית היא שהאחריות לאובדן המגוון הביולוגי אינה נעצרת בגבולות המדינה שבה מצוי בית הגידול. חלק משמעותי מהלחץ על המינים נובע מביקוש למוצרים במקומות אחרים בעולם.
העלייה החדה אחרי 2010
לדברי החוקרים, מספר המינים המאוימים עלה בתקופה שלאחר 2010. במדד האחריות המבוסס על ביקוש וסחר שבו השתמשו, נרשמה במדינות המפותחות עלייה של 234%.
הניתוח מייחס לביקוש המקומי במדינות המפותחות כשליש מכלל המינים המאוימים בעולם בתקופה שלאחר 2010. אין פירוש הדבר שכל רכישה במדינה עשירה גורמת ישירות להכחדה. המשמעות היא ששרשרת הביקוש, הייצור והסחר מקשרת בין הצריכה לבין פעולות כגון הרחבת שטחים חקלאיים, שינוי שימושי קרקע ופגיעה בבתי גידול.
הגורמים החקלאיים היו קבוצת האיומים הגדולה ביותר במחקר. אחריהם הופיעו גורמים הקשורים לעיור ולאקלים. התוצאה אינה מפתיעה: ייצור מזון, מספוא וחומרי גלם חקלאיים דורש שטח רב, ולעיתים קרובות מתרחב על חשבון יערות, שטחי עשב ובתי גידול אחרים.
הקשר בין סחר לפגיעה סביבתית כבר תואר ב״הידען״ בכתבה על מדיניות סביבתית המאפשרת למדינות עשירות לשמר טבע בשטחן במחיר של פגיעה במדינות עניות. המחקר החדש מרחיב את נקודת המבט באמצעות מעקב רב־שנתי אחר מינים מאוימים וזרמי מסחר עולמיים.
אמריקה הלטינית נושאת בנטל כבד
בחישוב לנפש נמצא כי מספר המינים המאוימים בתקופה שלאחר 2010 היה הגבוה ביותר באמריקה הלטינית – פי שלושה מהממוצע העולמי.
אזור זה משלב מגוון ביולוגי עשיר במיוחד עם יצוא נרחב של תוצרת חקלאית וחומרי גלם. לכן שינוי בשימושי הקרקע עלול לפגוע במספר רב של מינים, ובהם מינים בעלי תחום תפוצה קטן שאינם מתקיימים בשום מקום אחר.
המחקר מציג גם דוגמה לקשר מסחרי דו־צדדי: הסחר בין ארצות הברית למדגסקר נקשר לכ־191 מינים מאוימים – המספר הגבוה ביותר שיוחס במחקר לזרם סחר בין שתי מדינות. מדגסקר היא מוקד עולמי של מינים אנדמיים, ולכן פגיעה בבית גידול באי עלולה לסכן מינים שאין להם אוכלוסיות חלופיות מחוץ לו.
מי אחראי – היצרן או הצרכן?
מדדי סביבה רגילים מייחסים לעיתים את מלוא הנזק למדינה שבה הוא התרחש. אולם שיטה זו עלולה להסתיר את תפקידן של המדינות המייבאות. כאשר יער נכרת לצורך גידול מוצר המיועד ליצוא, המדינה המייצרת סופגת את אובדן בית הגידול, אבל הביקוש שהניע את הפעולה עשוי להגיע משוק מרוחק.
כבר לפני שנים הראו מדדים של טביעת רגל אקולוגית כי צריכת המשאבים במדינות עשירות גבוהה בהרבה מזו שבמדינות עניות. המחקר הנוכחי מנסה לייחס לאותה צריכה גם אחריות לאיומים המופעלים על מינים לאורך שרשרת האספקה.
עם זאת, מדובר בניתוח מערכתי ולא בתיעוד של כל עסקה או כל מקרה הכחדה. הוא מצביע על קשרים סטטיסטיים וחשבונאיים בין ביקוש, סחר ואיומים סביבתיים. אי אפשר להסיק ממנו שמסלול סחר מסוים היה הגורם היחיד לשינוי במצבו של כל מין.
שמורות טבע אינן מספיקות
החוקרים טוענים כי מאמצי שימור המתמקדים רק במקום שבו חיים המינים אינם מספיקים. הקמת שמורות והגנה על בתי גידול נותרות חיוניות, אבל הן עלולות להיכשל אם הביקוש הכלכלי המניע את הפגיעה ממשיך לפעול מחוץ לגבולות השמורה או המדינה.
הם מציעים לשלב מנגנונים מבוססי שוק: שקיפות בשרשראות אספקה, בדיקת מקור חומרי הגלם, כללים נגד המרת בתי גידול, ותמחור המביא בחשבון את הנזק למערכות אקולוגיות. צעדים כאלה אינם תחליף לאכיפה ולשמירת טבע בשטח, אלא שכבה נוספת של אחריות.
הצורך לקשור בין בריאות המערכות האקולוגיות לבין החלטות כלכליות עולה גם מדוחות המזהירים כי אובדן המגוון הביולוגי מסכן את הכלכלה ואת בריאות האדם. דוח סביבתי נוסף של האו״ם קרא לטפל בהשפעות לאורך מערכות המזון ושרשראות האספקה.
המסקנה אינה שיש להפסיק את הסחר העולמי, אלא שאין להעריך את הצלחתה הסביבתית של מדינה רק לפי מצב הטבע שבתוך גבולותיה. מדינה יכולה להגן על יערותיה ובו בזמן לייבא מוצרים שייצורם כרוך באובדן יערות במקום אחר. כדי לבלום את אובדן המגוון הביולוגי, האחריות צריכה לעבור לאורך השרשרת כולה – מאזור הייצור ועד לצרכן הסופי.
