סיקור מקיף

מגוון ביולוגי – מלחמות העשב

כשמדינות רואות בצמחייה ובעולם החי שבשטחן מצרכים עוברים לסוחר, נפגע המדע

מאת לינדה בייקר

שריפה ביערות הגשם של האמזונס
שריפה ביערות הגשם של האמזונס

במשך שלוש השנים האחרונות מנסה הבוטנאית ויקי פאנק ממכון סמיתסוניאן להעביר, ללא הצלחה, מבחר של דגימות עלים מברזיל לאוסף הלאומי האמריקני לצמחים מיובשים כדי לזהותם. השוואה בין צמחים קרובים "היא הבסיס למיון שיטתי," היא מסבירה. "אנחנו חייבים להביא דברים ממקומות אחרים." אבל כשהמגוון הביולוגי הולך ונעשה מצרך בעל ערך מסחרי, מדינות מתפתחות מקשות על איסוף וניתוח דוגמאות ביולוגיות. "זה לא משנה להן שאתה חוקר אקדמי ולא חברת תרופות," אומרת פאנק. "מתייחסים אליך באופן דומה."

שתי מטרות היו לאמנת האו"ם לשמירה על המגוון הביולוגי, שחתמו עליה יותר מ-150 מדינות ב-1992: לשמר את המגוון הביולוגי ולהבטיח שהמדינות הטרופיות יפוצו על שימוש ב"משאביהן הגנטיים" אם הן יביאו לגילוי תרופות במדינות המפותחות. אבל על אף שהמטרות האלה אושרו מחדש בוועידה שנערכה באביב 2008 בבון שבגרמניה, מדענים מוסיפים למתוח ביקורת על המדיניות הנובעת מן האמנה. הטענה היא שההסכם הבין-לאומי, שהעניק למדינות את הבעלות על הצמחים ועל בעלי החיים שבתחומן, פוגע דווקא במחקר האזורים הטרופיים ובשימורם, ואינו מקל עליהם.

"האמנה לשמירה על המגוון הביולוגי העלתה את הטיעון שצמחים ויצורים מיקרוסקופיים אחרים הם חפצים שחלה עליהם ריבונות ולכן צריך להחיל עליהם את חוקי המסחר," אומר ג'וש רוזנטל, סגן מנהל במרכז הבין-לאומי על שם פוגרטי של המכונים האמריקניים לבריאות (NIH). כתוצאה מכך, "האתוס של שיתוף פעולה מדעי בין-לאומי עבר שינוי," והתנאים למחקר נעשו קשים יותר.

המדענים המערביים אינם היחידים השותפים לניתוח המצב הזה. בגיליון ינואר 2008 של "Current Science", כתב עת שמוציאה האקדמיה ההודית למדעים, התפרסם מאמר בגנות המגבלות שבהן כובל חוק המגוון הביולוגי ההודי את ידי המדענים המקומיים, כמו למשל איסור להעביר דוגמאות לאוספים בין-לאומיים. "עלינו להדגיש את חשיבות שיתוף המשאבים הביולוגיים בין מדינות," אומר אחד ממחברי המאמר, ק' דיבאקאראן פראתאפאן, חוקר חרקים באוניברסיטת קרלה. כותרת המאמר הייתה: "גזר דין מוות על הטקסונומיה" (תורת המיון הביולוגי).

אין ספק שהיסטוריה של ניצול המדינות העניות לרעה היא סיבה טובה לכך שהן יחשדו בעבודה המדעית הנערכת בשמן של מדינות מתועשות. ב-1995, למשל, אישרה ארה"ב לשני רופאים באוניברסיטת מיסיסיפי לרשום פטנט על השימוש בכורכום, אף על פי שהתכונות האנטי-דלקתיות של התבלין תועדו כבר לפני מאות שנים במסורת הרפואה האיור-ודית Ayurvedic)) ההודית. "זה היה הפטנט המגוחך ביותר שראיתי מימי," אמר דייוויד גאנג, פרופסור למדעי הצמח באוניברסיטת אריזונה.

לאחר שפרצה מחאה בהודו, בוטל הפטנט. אבל בעקבות כך אבדו ההזדמנויות למחקר, ואתן גם התועלת לציבור. גאנג אומר שהוא היה שמח לו היה קם קונסורציום בין-לאומי לקביעת רצף הגנים של הכורכום, על פי הדגם המוצלח של הפרויקט הבין-לאומי לקביעת גנום האורז, שהושלם ב-2004. "אבל אין סיכוי לשיתוף פעולה עם מישהו בהודו," הוא מתלונן.

במטרה למנוע ניצול לרעה, בולמים חוקי הבעלות הבוטנית את ההזדמנות שהמדינות המתפתחות יפתחו תשתית מדעית עצמאית, טוען ארט אדיסון מאוניברסיטת פלורידה, שמגבש פרויקט לניתוח פעילות הקרקע בשמורת טבע בפרו. "הבעיה היא שהאנשים מרוכזים כל כך באפשרות הקלושה שתתגלה תרופה חשובה, עד שהם אינם מנצלים את הרווח המעשי של משיכת כספי מחקר אמריקניים, כמו למשל בעזרה להכשרת סטודנטים [מקומיים] להקמת מעבדות," הוא אומר. משרות כאלה יסייעו להפסיק את כריתת העצים ופעולות הרסניות אחרות.

פרו ושכנותיה חוקקו כמה מן החוקים המחמירים ביותר בעולם המגבילים איסוף והעברה של חומר ביולוגי. "כשהתחלתי בפרויקט, התרכזתי במדע," נזכר אדיסון. "הפחד הגדול מ'שוד ביולוגי' היה הפתעה פוקחת עיניים בשבילי."

אבל יש כמה התפתחויות חיוביות. ממשלת ברזיל, בעידוד מדענים מקומיים, החילה ב-2007 מערכת לזירוז הרישוי לאיסוף חומר ביולוגי למטרות מחקר מדעי, אף על פי שהחוקים החדשים אינם חלים על בקשות הקשורות לשמורות טבע או לייצוא דוגמאות ביולוגיות. כמה מכוני מחקר מערביים, כגון הגנים הבוטניים של ניו יורק, פיתחו תקנונים מפורטים של שיתוף מדינות מקור בעת שעולות הזדמנויות להפקת רווחים, שהקלו על המחקר ועל החילופים המדעיים.

אבל לאחר שמדינות אישרו מחדש את מחויבותן לאמנה להגנה על המגוון הביולוגי, "רבות מהן מקשיחות את התקנות," אומרת פיליס קולי, פרופסורית למדעי הצמח באוניברסיטת יוטה. בפנמה, לדוגמה, זכו מדענים זרים ליחס ליברלי מאוד, אבל כעת מנסחת המדינה חוקים מגבילים יותר, היא אומרת. הכנסת המגוון הביולוגי למסגרת של גבולות פוליטיים וריבונות אינטלקטואלית הייתה אמורה לעודד שימור, אומרת פאנק ממכון סמיתסוניאן. "אבל זה פועל כבומרנג, עלינו לשמר את החיים בזכות עצמם."

לינדה בייקר היא כתבת מפורטלנד שבאורגון, ארה"ב

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. יש לציין שהמדע לא מוגבל ומנוע מחקר הכורכום או כל נכס גנטי אחר של מדינה מתפתחת זו או אחרת. רק הישום המסחרי של הידע מהחקר הזה כפוף לתשלום תמלוגים לבעליו המקוריים, שהם המדינות המתפתחות.
    כמובן שאם צריך להתחלק ברווחים עם ההודים אז לחברות אין מוטיבציה לחקור, אבל אין להם זכות למנוע מחוקרים אקדמים גישה לכורכוםאו כל נכס גנטי אחר. מה שלא ברור לי הוא איך ההודים יכולים מבחינה טכנית למנוע את החקר האקדמי של נכסים גנטיים? הרי אפשר לגדל כורכום גם בארה"ב וגם אם צמח אחר שגודל רק בהודו אפשר לגדל אותו בכל מקום בתנאי גידול מלאכותיים ומבוקרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן