מן הכלבים המשוטטים וליקוק הדם במקרא ועד כלבי השמירה, הרועים ובן־לווייתו של טוביה: המקורות הקדומים אינם מתארים התפתחות פשוטה מתיעוב לחיבה, אלא יחסים מורכבים בין האדם לכלב
כתבתי בעבר ב„הידען” על הכלב כפי שהוא משתקף בספרות חז״ל. הפעם אבקש לחזור לתקופות קדומות יותר ולבחון את הופעותיו במקרא ובספרות היהודית של ימי הבית השני.
כבר בפתח הדברים דרושה הסתייגות: ספרי המקרא לא סודרו על פי מועד כתיבתם, וחלקם כוללים רבדים מתקופות שונות. לכן אי אפשר לסדר את האזכורים בשורה כרונולוגית פשוטה ולהסיק מהם שהכלב עבר בהדרגה ממעמד של חיית בר מאיימת למעמד של בן בית אהוב.
הכלב בוית אלפי שנים לפני חיבורם של ספרי המקרא. בקבורה מן התרבות הנאטופית בעינן שבגליל, שגילה יותר מ־12 אלף שנה, נמצא גור כלבים לצד אדם. הממצא מלמד על קרבה מוקדמת מאוד בין בני אדם לכלבים באזורנו. לעומת זאת, המקורות הספרותיים יכולים ללמד בעיקר כיצד נתפסו הכלבים ומה היו התפקידים שיוחסו להם בתקופות שבהן נכתבו.
הכלב כדימוי של השפלה ואיום
רבים מאזכורי הכלב במקרא אכן שליליים. כאשר גוליית רואה את דוד מתקרב אליו ובידו מקל, הוא שואל: „הכלב אנוכי, כי אתה בא אלי במקלות?” (שמואל א׳ י״ז, 43). הכלב מוצג כאן כחיה שמגרשים או מכים במקלות, וההשוואה אליו נחשבת עלבון ללוחם.
דימוי משפיל דומה מופיע כאשר מפיבושת משתחווה לפני דוד ושואל: „מה עבדך, כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני?” (שמואל ב׳ ט׳, 8). אבנר בן נר מתרעם לפני איש־בושת במילים „הראש כלב אנוכי?” (שמואל ב׳ ג׳, 8). בשני המקרים הכלב מסמל נחיתות והשפלה.
בספר משלי נאמר: „ככלב שב על קאו, כסיל שונה באיוולתו” (משלי כ״ו, 11). עניינו של המשל אינו בהתנהגות הרפואית של הכלב אלא באדם החוזר שוב ושוב על אותה איוולת.
גם ספר תהילים משתמש בכלבים כדימוי לאויבים: „כי סבבוני כלבים, עדת מרעים הקיפוני” (תהילים כ״ב, 17). בתהילים נ״ט מתוארים אויבים המשוטטים בעיר ככלבים ונוהמים בלילה. אלה דימויים הנשענים כנראה על נוכחותם המוכרת של כלבים משוטטים בקרבת יישובים.
המקרא מתאר גם כלבים האוכלים גופות או מלקקים דם. בסיפור אחאב מתגשמת הנבואה כאשר הכלבים מלקקים את דמו ליד בריכת שומרון (מלכים א׳ כ״ב, 38), ואילו בסיפור איזבל הכלבים אוכלים את גופתה ביזרעאל (מלכים ב׳ ט׳). הכלב העירוני מוצג כאן כאוכל נבלות, והתמונה נועדה להעצים את חרפתו של המת שלא זכה לקבורה.
גם הפסוק „למען תמחץ רגלך בדם, לשון כלביך מאויבים מנהו” (תהילים ס״ח, 24) מתאר את הכלבים הטועמים מדם האויבים. אין מדובר בבני אדם הדורסים את לשונות הכלבים, אלא בחלק מתמונת ניצחון אלימה.
לא כל האזכורים שליליים
עם זאת, התמונה אינה אחידה. אחד התפקידים המעשיים של הכלב עולה מן הציווי: „ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו” (שמות כ״ב, 30). הכלב מתפקד כאן כאוכל שיירים ונבלות. אין בכך בהכרח עדות לחיבה, אך הפסוק מניח נוכחות קבועה של כלבים בסביבת בני האדם.
במבחן שערך גדעון ללוחמיו הושוו אלה שליקקו את המים במהירות למי ש„ילוק הכלב” (שופטים ז׳, 5). משמעות המבחן שנויה במחלוקת, אך עצם ההשוואה מלמדת כי התנהגות הכלבים הייתה מוכרת היטב לקהל.
ספר קהלת קובע כי „לכלב חי הוא טוב מן האריה המת” (קהלת ט׳, 4). אין זה בהכרח שבח לתכונות הכלב: הניגוד הוא בין חיה שנחשבה נחותה אך עודנה חיה לבין מלך החיות שכבר מת. ובכל זאת, גם כאן הכלב משמש סמל לכוחם של החיים.
ישעיהו מתאר את מנהיגי העם כ„כלבים אילמים, לא יוכלו לנבוח”, ומיד אחר כך כ„כלבים עזי נפש, לא ידעו שבעה” (ישעיהו נ״ו, 10–11). „עזי נפש” בהקשר זה אינו שבח לאומץ לבם, אלא תיאור של תיאבון שאינו יודע שובע. עם זאת, הדימוי מבוסס על תפקיד מוכר של כלב שמירה: כלב שאינו נובח ואינו מתריע נכשל במשימתו.
העדות הברורה ביותר לכלבי עבודה נמצאת בספר איוב: „ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים, אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני” (איוב ל׳, 1). הפסוק מעיד כי כלבים שימשו לצד רועים ועדרים. גם אם הכלב היה עלבון נפוץ בשפה, בפועל הכירו בני התקופה בתועלתו כשומר הצאן.
„לא יחרץ כלב לשונו”
אחד הפסוקים הידועים ביותר מופיע בסיפור מכת הבכורות: „ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה יהוה בין מצרים ובין ישראל” (שמות י״א, 7).
פרשנים מסורתיים רבים ראו בשתיקת הכלבים נס: בשעה שבבתי המצרים נשמעה זעקה גדולה, בקרב בני ישראל שררה דממה. לפי פירושים אחרים אלה היו כלבי מצרים, שבדרך הטבע היו אמורים לנבוח או לנהום כאשר בני ישראל יצאו, אך הושתקו בדרך פלאית.
הביטוי נשען אפוא על ציפייה מוכרת שכלבים יגיבו לרעש, לתנועה או לזר הנכנס לתחומם. הוא עשוי להעיד על היכרות עם כלבי כפר ושמירה, אבל אין בו בסיס למסקנה שכלבי בני ישראל היו מאולפים לשמור על „דממת אלחוט”. זו יכולה להיות השערה ספרותית, לא מסקנה היסטורית.
הכלב בספרות ימי הבית השני
בספרות היהודית של ימי הבית השני מתבהרים כמה מתפקידיו המעשיים של הכלב. בגרסתו של יוסף בן מתתיהו לאיסור על הבאת „מחיר כלב” למקדש נזכרים כלב ציד וכלב השומר על עדרים (קדמוניות היהודים ד׳, 206). אם הנוסח משקף גם את המציאות שהכיר יוסף, הרי שבמאה הראשונה לספירה היו אלה קטגוריות מובנות של כלבי עבודה.
ממצאים ארכאולוגיים מן המרחב מחזקים את התמונה המורכבת. באשקלון התגלה בית קברות מן התקופה הפרסית ובו יותר מאלף קבורות של כלבים. תכלית הקבורה עדיין שנויה במחלוקת, ואשקלון לא הייתה אז עיר יהודית; לכן אי אפשר להסיק מן האתר ישירות על יחס היהודים לכלבים. עם זאת, הוא מלמד כי באזור התקיימו קשרים חברתיים או פולחניים מורכבים בין בני אדם לכלבים.
בספר טוביה, מן הספרים החיצוניים של תקופת הבית השני, מלווה כלב את טוביה הצעיר במסעו עם המלאך רפאל וגם בשובו (טוביה ו׳, 2; י״א, 4). הטקסט אינו מספר כי הכלב הציל את טוביה או הגן עליו, אך עצם נוכחותו כבן לוויה היא מן העדויות הספרותיות הברורות ביותר לכלב מלווה בספרות היהודית הקדומה.
התמונה מזכירה את ארגוס, כלבו של אודיסאוס באפוס היווני. ארגוס מזהה את בעליו מיד בשובו לאיתקה, לאחר עשרים שנות היעדרות – עשר שנות מלחמת טרויה וכעשר שנות נדודים. הוא נותר נאמן לאודיסאוס, כשם שפנלופה נותרה נאמנה לבעלה, ומת זמן קצר לאחר שראה אותו בפעם האחרונה.
בברית החדשה מופיעים „כלבים קטנים” או גורים האוכלים מן הפירורים הנופלים משולחן אדוניהם (מתי ט״ו, 27; מרקוס ז׳, 28). אף שמדובר בטקסט נוצרי, הוא נכתב בתוך המרחב התרבותי של סוף תקופת הבית השני. תיאור הכלבים מתחת לשולחן מתאים לחיות החיות בתוך משק הבית או בקרבתו, ולא רק ללהקות משוטטות ברחובות.
מנגד, גם בתקופה זו נמשך השימוש בכלב כעלבון. בן סירא מדמה אישה עזת פנים לכלב, ויוסף בן מתתיהו מכנה את אפיון „בעל לב של חמור ובעל חוצפה של כלב”. הכלב הממשי יכול היה להיות שומר, צייד או בן לוויה, בעוד שהמילה „כלב” נותרה בשפה דימוי שלילי.
ומה באשר לספרות חז״ל?
אין להשתמש ב„פרקי דרבי אליעזר” כמקור מתקופת הבית השני. אף שהחיבור מיוחס במסורת לרבי אליעזר בן הורקנוס, המחקר מתארך את עריכתו למאות השמינית או התשיעית לספירה.
הסיפור המופיע בו על כלבו של הבל, ששמר על גופתו מפני חיות השדה והעופות, מלמד על האופן שבו נתפסה נאמנות הכלב בתקופה מאוחרת בהרבה. הוא יכול לשמש חוליה בסיפור התקבלותו של הכלב בספרות היהודית, אך לא עדות ישירה לחיי היהודים בימי הבית השני.
לא מעבר פשוט מתיעוב לחיבה
המקורות אינם מציירים מעבר חד מתקופה שבה הכלב היה „רע” ופראי לתקופה שבה נעשה חיית בית אהובה. כבר במקרא מתקיימים זה לצד זה כלבים משוטטים, אוכלי נבלות, שומרים וכלבי עדר. בתקופת הבית השני נוספות עדויות ברורות יותר לכלב ציד, לכלב רועים ולכלב מלווה, אך הדימויים השליליים אינם נעלמים.
הפער החשוב הוא בין לשון ספרותית לבין המציאות היומיומית. כינויו של אדם „כלב” היה עלבון, אך אין פירוש הדבר שבני התקופה לא הכירו בתועלתם של כלבים או לא נקשרו אליהם. הכלב היה בעת ובעונה אחת אוכל נבלות, שומר, שותף לעבודת הרועה, בן לוויה וסמל ספרותי.
ייתכן שדווקא הסתירה הזאת היא העדות המעניינת ביותר ליחסים העתיקים בין האדם לכלב: יחסים שנעו בין חשש וריחוק לבין תלות, הערכה ונאמנות.
שאלות ותשובות
האם הכלב נחשב תמיד לחיה בזויה במקרא?
לא. אמנם המילה „כלב” משמשת פעמים רבות כעלבון והכלבים מתוארים כאוכלי נבלות, אך המקרא מכיר גם בכלבי שמירה ובכלבים המלווים עדרי צאן.
האם הפסוק „לא יחרץ כלב לשונו” מוכיח שלבני ישראל היו כלבים מאולפים?
לא. הפסוק משתמש בהתנהגות הצפויה מכלבים כדי לתאר שקט חריג או ניסי. אין בו הוכחה היסטורית לזהותם או למידת אילופם של הכלבים.
היכן מופיע כלב כבן לוויה בספרות היהודית הקדומה?
בספר טוביה מלווה כלב את טוביה הצעיר בצאתו למסע ובשובו. זהו אחד התיאורים הברורים ביותר של כלב מלווה בספרות היהודית של ימי הבית השני.
האם בית הקברות לכלבים באשקלון מעיד על מנהג יהודי?
לא בהכרח. בית הקברות מתוארך לתקופה הפרסית, ואשקלון הייתה עיר רב־תרבותית שאינה מזוהה אז כעיר יהודית. הממצא מלמד על היחס לכלבים במרחב, אך לא ישירות על החברה היהודית.
עוד בנושא באתר הידען
- הכלב כפי שמשתקף בספרות חז״ל
- מחקר גנטי: מקור הכלבים הקטנים – במזרח התיכון
- כלב בן כלב בן כלב בן כלב
- החתול במקורות ישראל 1: הולכים אחורה בזמן
- החתול ביהדות – במשנה ובתלמוד
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
