החתול ביהדות פרק 3: במשנה ובתלמוד.

נכנסים אנו כעת לפרק זמן ארוך ביותר. קרי משנת 539 לפנה"ס/ 521 לפנה"ס/ 516 לפנה"ס (ראשית ימי הבית השני) ועד סוף עידן התלמוד, היינו קץ הנשיאות ( Excessum Patriarcharum) וחתימת התלמוד הבבלי אי שם בשנת 400 לספ'. 

בפרקים הקודמים ניסיתי להתחקות אחר שורשיו של החתול "המקראי" כפי שאולי מופיע במקרא, בתנ"ך, בדמות "איים" ו/או "ציים" והעליתי בנידון, בדחילו ורחימו, מסקנה אחת או שתיים, אך הן היפוטתיות לצערי לחלוטין וזאת בשל מיעוט איזכורים ובעיקר הקשרם הספרותי, הפרשנותי. 

בפרק הנוכחי המבוסס ראשיתו על ששת סדרי המשנה, "נכשלתי" לחלוטין למצוא איזשהו שריד, ואף מעומעם, לנוכחותו של החתול, יהיה זה הפראי או המתורבת. הדבר די הטריד את מנוחתי, באמת, לאור איפוס רמזים ולו מעומעמים בזיקה למקורות המשנה המכסים תקופה עצומה של כ-700-600 שנה, בין בניית הבית השני לבין ראשית העידן האמוראי, הן בארץ ישראל והן בבבל. ויצויין לאכזבתי כי בספרות התנאית, המשנאית, חבויים וגלויים מאות אלפי פרטים אודות חיי היהודים בתקופה זו, פרטים קרדינליים מזה ו"מיקרוסקופיים" מזה, ואף לא מילה אחת על חתול. נדהמתי, הופתעתי והתאכזבתי. נכון, וכפי שהוזכר לעיל, באותו קטע מפורסם, שם מופיע הביטוי "שונר" ולא "חתול", של "דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא, חד גדיא", ניתן לשלול/לסתור קמעא את מסקנתי דלעיל, עם זאת התנחמתי בכך ועוד זאת בקטע הבא. 

המשנה, מהלכה, תקופתה, מנהיגיה ומונהגיה, משקפת אולי פרק זמן שלכאורה מוגדר בזמן, כפי שנכתב לעיל, אלא, שבספרות המעט מאוחרת מזה, אך המשקפת תמונת מצב שונה בשל איזכור תנאים (חכמי המשנה) לא מעטים המופיעים בספרות התלמודית ומשקפים מצב שהתחולל שנים רבות קודם לכן, קרי בעידן הבתר-מקראי, הבתר-תנ"כי. מדובר על מנהיגים כגון רבי עקיבא, רבי שמעון בן אלעזר, רבי ישמעאל ועוד, ה"מצילים", תרתי משמע, פרטים אודות החתולים בתקופת המשנה כפי שיסתבר הדבר בהמשך הרצאתי. 

בהמשך נדון בין השאר בשימוש של שונר/שונרא מזה וחתול מזה. וכבר נאמר כי השימוש במילה/במונח "שונר" / "שונרא" מייצג תקופה אחת, ראשונה, ראשונית בעידנו של הייצור השעיר, הגבוה מעט מזה המודרני דהיום, חייתי משהו, פראי, בשלבי התרבתות והתאקלמות בחייו של היהודי בתקופה הקדומה, הפרה-תנאית-תלמודית, בעוד שהחתול, בבחינת תולדה של ה"שונר", הוא כבר ביתי יותר, מחובר לאדם יותר. בקיצור, פחות ופחות חייתי/פראי. 

יצויין, ובאם אינני מפריז בהנחתי כי ה"שונר" שבספרות חז"ל ובעיקר זה המופיע בהגדה לפסח, דומה, ואולי בכלל מקורו הגנטי  זהה לחתול הבר האפריקאי, והכוונה ל"סרוואל", כמעט כנמר קטן ממדים, הדומה לצ'יטה בעל יכולת של זינוק באוויר לגובה של מטר איח ומחצה ומשקלו נע "בלי-עין-הרע(הה)" בין 13 ק"ג ל – 18 ק"ג. אורכו כ=80 ס"מ, צבעו זהוב ועליו כתמים שחורים. חתול זה הוחזק במצרים הקדומה בידי בני אדם, אך בעיקרו פעל באזורי הסוואנות האפריקאיות. 

במקורות הבאים, תלמודיים בעיקר, הן מאמוראי ארץ ישראל והן מאמוראי בבל, נציג וננתח טקסטיים עבריים מזה וארמיים מזה בזיקה לחתול דאז ויחס הציבור כלפיו לאורך התקופה הקדומה, הן בארץ ישראל והן בבבל. 

נראה מוזר, לכאורה כמובן, שאשתמש "דווקא" בשימוש תנ"כי כדי למצוא, לעניות דעתי את מקור המילה חתול, מה שלא נמצא לא במשנה ולא בתלמוד ולא בספרות זרה. לדעתי מקור המילה הינו "חתל", שעניינו כריכה, עטיפה ואף חבישה. מילה זו מופיע רק בספר יחזקאל, וזה די מעניין, מכיוון שימיו, שתקופתו של יחזקאל המקראי, מהווה מין גשר בין ימי הבית הראשון לזה הקדם-שני. מכאן, לטעמי נוצרה המילה, הביטוי, המונח – חתול. בתקווה שאינני מעוות את הקשר בין ה"חתל" המקראי הנ"ל לבין ה"חתול", אציג את עמדתי התומכת בזיהוי הנ"ל עם החתול. אחד מתנועותיו/תנוחותיו הקלאסיות של החתול הינה ההתעגלות, הנכרכות, ההתערסלות הגופנית שלו. הן לפני הזינוק והן בשעה שהוא מתכרבל בעונג סביב עצמו. 

הפועל "חתל" שמופיע אצל יחזקאל מציג את ההקשר האליגורי לירושלים שחורבנה הגיע על בסיס "תועבותיה" כלשון המקור (יחזקאל ט"ז 1) : "… ובמים לא רוחצת … והחתל (סגול, שווא וצירה) לא חתלת" (קובוץ, קמץ, שווא ושווא)" כלומר לא נושעת בדרך פיזית של התעגלות, התכרכות ועוד, כשכל הכוונה להתחמק ממהלומה. ובהמשך, גם כאן מלשון יחזקאל (ל' 21) – "בן אדם, את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי והנה לא חבשה (קובוץ, שווא, קמץ) לתת רפאות, לשום חתול (חיריק, שורוק) לחבשה, לחזקה לתפש (חיריק, שווא) בחרב". דהיינו – עוצמת האל הפוגעת בפרעה, בעמו ובצבאו … ויש לחבוש את הפצע, הנגף במעטף וכריכה. 

בספר איוב (ל"ח 9) מסומל כוח האל באמירה הבאה – "בשומי ענן לבשו (שוא, קובוץ, חולם מלא) וערפל חתלתו (חטף פתח, קובוץ, קמץ וחולם מלא". אף כאן הפועל חתל מבטא הגנה מלאה. 

האם השם/הפועל "חתל" כרוך בצורה זו או אחרת לשם "חתול"? כנראה ולכאורה הקשר רופף, הזיקה חלשה ובפרט על רקע השם "חתול" במשמעות החייתית (=cat ושימו לב אגב, כי קיים קשר פונטי בין המילה "חתול" לבין האנגלית – cat ועל כך מיד בהמשך הדברים) כפי שמופיע/יופיע בספרות חז"ל המאוחרת הן לבית ראשון והן לבית שני. עם זאת אין להתעלם מהשורש "חתל", כמופיע למעלה, בהקשר חייתי כלשהו, אם כי ממוזערת, בהקשר כמובן לאחת התנועות הקלאסיות של מרבצו של החתול. ובל נשכח כי "חתל" בהקשר של עטיפה, כריכה, הקפה, חבישה, קליעה … כשכל הביטויים אכן מציינים תנוחות חתוליות קלאסיות ואשר על כן אין לפסול חד-משמעית את הקשר בין "חתל" ל"חתול".   

מפליא אגב שהן התנאים והן האמוראים התחבטו ביניהם באשר למקור שמו של החתול? אולי התחבטו אך לא הציגו את משמעות שמו של אותו ייצור, לא במישרין ולא בעקיפין. בהמשך המחקר אתייחס לכך ביתר הרחבה והעמקה. 

ובנקודת זמן ומקום זה אומר ואדגיש, כי אין להתעלם בהיבט הסמנטי, הלשוני, בין המילה/המונח "חתול" לבין "cat" באנגלית ובאיטלקית "gatto", בפרטוגזית ובספרדית "gato", ויצויין כאן כי קיימות תנודות לשוניות בין האותיות "g" ו"k". וכן בהולנדית "kat"' בגרמנית "katze", ברוסית "kot, kotchka ", בערבית "chatol – qita", ביוונית " " ghat, gitat" , ובעיקר – gato ובאופן ספציפי mia gato, שמשמעו חתול מנוקד, בעל כתמים. ואולי-אולי זהו המקור למילה "חתול", ובמיוחד לחתול מנוקד, מוכתם, ואולי-אולי ההקשר הפונטי של mia מציד את צליל "הגייתו", קרי – "מייאו" וברומית/לטינית – "cattus". וכן מהמונחים ומההגיות הפרוטו-הודו-אירופית. כלומר נתקשה שלא לקשור את המונח/המילה "חתול" לביטויים למונחים הנ"ל הן סמנטית והן היגויית כשההגייה העברית הקדומה – "חתול" ממש מצטלבת עם אלו היווניות-לטיניות וכן התולדה של אלו עם השפות שהתפתחו באירופה בכלל. 

ה"שונרא" (חתול הבר) במקורות חז"ל 

    בחרתי לפתוח בסעיף זה בשל ההנחה כי ה"שונר", ה"שונרא" (האות אל"ף המופיעה בסוף השם/המילה מצביעה, כך דומה, על הא' היידוע) הינו ה"חייתי" יותר, הפראי והקדם-מתורבתי אם כי יש להניח שהמעבר בין השונר לבין החתול היה תהליכי ונמשך שנים רבות. 

וראשית, לפני שנעמיק בנושא, הנני מרשה לעצמי, אולי ב"פינטוז" מדומיין, אם כי אין לסתור אותו מפורשות, למצוא, כפי שהנני נוהג בכל מחקרי בתחומים ההיסטוריים הקדומים, למצוא הקשרים סמנטיים בלשניים, אם כי אתקשה לחשל את הזיקה הברורה ביניהם לבין ה"חתוליות" הנידונה. כלומר, האם אין זה רחוק מדי למצוא הקשר כלשהו בין הביטוי "שונרא" / "שונר" לבין "סינר", שהרי סביב צווארו של ה"שונר", מצוי מין סינר קטן המשתלשל בין אזור גרונו ולמטה כמספר סנטימטרים. ושמא מקור השם, בהקשר לנ"ל, דהיינו "סונר" – כמי שמתנקה ומרחיק מעצמו לכלוך כלשהו. והרי מי שמגדל חתולים או בכלל מתבונן בהם יבין למה כוונת "המשורר" – של חתול המתנקה כל הזמן. כמובן מסיבות שונות, שבחלקן המקור הינו קדמון וכרוך באיכויות הצייד השונות. ושמא ההקשר כרוך בביטוי הלטיני su שעניינו הרמת קול, תצליל להרחקת צפורים או להקפיא את תזוזתם מטעמי צייד. ו- sono בלטינית משמעו צליל קולני, מאיים משהו בהקשר לטיבו הציידני של של החתול. ואולי מקור השם הינו לטיני, כאשר ה Sonor הלטיני משמעו רעש, זמזום, קול כמין נהמה גרונית   וכן Sonorus משמעו מרעיש, רעשן. וכנ"ל ביוונית. אכן ניתן לתקוף רעיון זה בהקשר ל"שונרא" כמדומיין גרידא. ומול זאת נתקשה להבין את שורשו, מקורו של השם "שונרא" על בסיס רציונל כלשהו, אחר לכאורה בלבד, ואולי-אולי נוכח המסקנות/ההשערות הקולניות דלעיל, נוכל לקשור, לכרוך את שמו קרי – "שונר", "שונרא" עם נושא דיוננו וכותרתו.  

נביא כאן את הטקסט המפורסם של "חד גדיא", הגדי האחד המתחבר לשמחת, לשירי, מזמורי חג הפסח. אביא כאן את הטקסט שהוא בבחינת פיוט/תפילה/מזמור המושר בסוף ליל הסדר וזהו שיר ציבור, ככתבו וכלשונו, באופן חלקי, מקוצר לגבי הטקסט כולו ומתורגם לעברית בסוגריים: "חד גדיא (גדי אחד), חד גדיא דזבן (שקנה) אבא בתרי (בשני) זוזי (זוזים). חד גדיא / ואתא (ובא, הגיח) שונרא (השונר/החתול) ואכלה (וטרפה) לגדיא. דזבן אבא בתרי זוזי. לד גדיא, חד גדיא / ואתא (ובא, והגיח) כלבא (הכלב), ונשך לשונרא, דאכלה לגדיא, דזבן אבא בתרי זוזי, חד גדיא, חד גדיא / ואתא חוטרא (ו"הגיח", וניטל מקל) והיכה לכלבא, דנשך לשונרא, דאכלה לגדיא …/ ואתא נורא (ובאה והופיעה אש, להבה) ושף לחוטרא, דהיכה             לכלבא … / ואתא מיא (הופיעו מים) וכבה לנורא, דשרף לחוטרא … / ואתא תורא (הופיע פר/שור) ושתה למיא (שתה את המים הנ"ל), דכבה לנורא, דשרף לחוטרא … ואתא (ובא) השוחט ושחט לתורא, דשתא למיא …/ ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט, דשחט לתורא, דשתא למיא … ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות, דשחט לשוחט … חד גדיא, חד גדיא" 

השיר, הפיוט הנ"ל, כתוב בארמית ועל כן נוכל לשער שמקורו קדום, אולי לא בתקופת המשנה אלא בעידן התלמוד, שהשפה היתה אז ארמית, נאמר לערך בין המאה השניה לספ' לזו השלישית. תוכן השיר הותאם לרעיונות יהודיים שיש דין ויש דיין. בהקבלה בין העידן התלמודי לבין התקופות שלאחריו, כגון העידן הגאוני. השיר מציג מין סדר של מעשה ועונש, מעשה ועונש ולענייננו: השונרא/השונר המופיע בטקסט הנ"ל מציג, כך דומה, את השונר כחיה טורפת (את הגדי הרך) ונטרפת מאידך על ידי הכלב, שאף הוא, כך דומה עדיין במעין שלב הביניים בין חיה טורפת לבין חיית בית, ואף כאן ניתן אולי לתארך את ה"אירוע" לעידן התלמודי, כפי שאנו רואים ואף נראה בהמשך מחקרנו זה. ה"שונר" הינו קטן ממדים, כך דומה, מול הכלב, אך עדיין מאופיין כטורף, מה שניתן להציגו כמי שמשקף את מהלך העידן התלמודי וולי-אולי את שלהי התקופה התנאית, נאמר ימי רבי יהודה הנשיא כעידן המגשר בין המאה השניה לספ' לבין זו השלישית. כמו כן מציג את הנוכחות של החתול והכלב באזורי ההתיישבות היהודית דאז. 

כמו כן השימוש בבעלי החיים – החתול והכלב מציינים מעבר לכוח ולגודל את תפוצתם בקרב הקהילות היהודיות הן בארץ ישראל והן בבבל.  

להורות אולי על התהליך האיטי שעבר מ"שונר", חתול הבר לחתול הבית ועל מצב שבו במקומות שונים הגדירו את החתול באופן שונה, נצא ונבדוק קטע מעניין בתלמוד הבבלי תחת הכותרת המעניינת של פותרי חלומות, בנוסח של 'הרואה חיה כל שהיא בחלום ומה דינו?' ובכן הנוסח הוא: "הרואה חתול בחלום באתרא (במקום כלשהו) דקרו (שקוראים) ליה (לו) שונרא, נעשית לו שירה נאה. (ואם זה) "שינרא – נעשה לו שינוי רע (תוצאה קשה) (תלמוד בבלי ברכות נ"ו עמ' ב). לפנינו איפוא גישה מאד חיובית לחתול ולנוכחותו בקהילה, בציבור.  

הטקסט הזה הינו בעל חשיבות רבה מאד בהקשר לזיהוי הקו הכרונולוגי העובר בין ה"שונרא"/ השונר לבין החתול. נתקשה כמובן למתוח את הקו הכרונולוגי ממש בהקשר ההיסטורי. קרי, מתי בערך בסרגל ההיסטורי הקדום. כך או כך המעבר, או מעין המעבר בין השונר לחתול הופיע אי-שם במאה השלישית לספ'. 

במסכת סנהדרין בתלמוד מסופר על "כרכושתא (חולדה) ושונרא (חתול בר) (ש)עבדו (=עשו, ביצעו) הילולה מחרבא דביש גדא (תלמוד בבלי סנהדרין ק"ה עמ' א). כלומר עשו יד אחת של חמס ושוד, ללמדנו על פראיותו של השונר והתחברותו, המדומיינת כמובן עם טורפת נברנית מסוכנת. 

ובמקום אחר מצויין כי השונרא טרף תרנגולת (בבא קמא ט"ו עמ' ב). בכל מקרה בדיני נזיקין, נזקי ממון בתלמוד, נאמר כי אין החתול מועד לטרוף תרנגול גדול ולאוכלו. ולכן אם אכן פעל כך, וטרף תרנגול, משלם בעליו רק ממחצית מהנזק על מעשה ההמתה. אמנם גם לגבי הנבלה משלם הבעלים רק חצי מהנזק על מעשה ההמתה. עצם העובדה שבעלי השונר אינם נתבעים ומשלמים את מלוא הנזק, אלא מחציתו, עשויה ללמדנו ראשית – לגבי הגישה החיובית של חז"ל בנידון; שנית – על נוכחותו של חתול בבית, בדירה, ושלישית – על התחשבות בצרכיו הקולינריים של החתול ואולי גם בעקיפין להורות על בעלי חתולים לשמור על בטחון משק הבית והחי בבעלותם. 

בתלמוד הבבלי (בבא מציעא צ"ז עמ' א) אנו קוראים כי אדם אחד שכר/שאל שונר מחברו בכדי לצוד עכברים שחדרו לביתו, ולבסוף צדו אותו העכברים וקטלוהו. מדובר כנראה על תופעה של התמודדות עם בעיית הנברנים בעזרת החתול, ה"שונר". איננו יודעים אם מדובר כאן בחיית בר או לא, אך בכל אופן נראה כאן, ברמיזה את הדרך האיטית בה הפך חתול הבר לחתול בית, ללוחם בנברנים (אם זאת ידוע שאין מעבירים חתול ממקום למקום, בשונה מהכלב, אולם לא נתווכח כאן, לעניות דעתי, עם המקור התלמודי והפרשנות הנלווית לו) . כן נראה כי החתולים הם אלה שניצלו את התנאים שיצרו בני האדם בחפשם אחר מכרסמים ששרצו במקומות המגורים ובוודאי שבממגורות המזון ובשאריות האוכל. יצויין גם כי יעילותו הרבה של החתול בהשמדת מזיקים נבעה לא רק מתוך שהם משמשים לו מזון (בהנחה שמדובר בחתול בר), אלא גם משום שהחתול עוסק בצייד לשמו, היינו בבחינת שעשוע שיש בו אפקט לימודי, כמקובל אצל הלביאות למשל עם גוריהן. 

הוכחה נוספת למידת חייתיותו של השונר נלמד מהתלמוד הבבלי על אודות שונר שכרת/קטע את ידו של תינוק, ומשנודע הדבר לרב (בר הפלוגתא של שמואל) הורה לקטול את החתול בשל הסכנה שבדבר ועוד הורה בחומרה שאסור לגדלו, ללמד כך דומה על פראיותו של החתול באותם הימים. ועם זאת נלמד במידה מסויימת על ניסיונות כך דומה שנעשו בקרב הציבור היהודי לגדל חתולים מסיבות שונות, כאלה שיפורטו בהמשך הדברים.. 

המקרה הבא בהקשר לשונר אולי יפתיע אותנו, כשבמסכת בבא קמא י"ט עמ' ב) נאמר בעניין דיני נזיקין כי "האי שונרא דאכל תמרי …". צמחוניותו של השונר מוזרה באמת, אלא אם כן מדובר במקרה בודד של רעב שתקף את השונר ובעטיו זלל תמרים ובבחינת מועט שאינו מתאר כך דומה, את המרובה. ואני נזכר ל"תומי" במשל המפורסם על שועל שחדר לכרם ענבים וטרף כמויות גדולות מן הפירות, וזאת נוכח הידוע לנו על אודות קרניבוריותו הטבעית של השועל בכלל. אך הבה לא נהיה יותר מדי קטנונים בנידון ונבקש להסיק מכאן את המסקנות המתבקשות, בהתעלם מ"סל מזונותיו" של השועל. 

עד כאן באשר לתקופה שבה התקשינו להבחין בין חתול הבר לחתול הבית. ויצויין שוב שמדובר בתקופה די ארוכה. בפרק הבא נעסוק "סוף-סוף" בחתול כחתול, נושאית והגייתית, ואכן "נותיר" מאחורינו את ה"שונר", ונתוודע ל"חתול", עניינית וסמנטית גם יחד.  

עוד בנושא באתר הידען: