מהחתול הפרה-היסטורי ועד חתול הבית – כך הפך היצור הלילי למלווה קבוע של האדם, בעל חיים מקודש במצרים, מזוהה עם שדים וסמלים בהגדה של פסח, ומסתורי גם בעיניי חכמי התלמוד
מן החתול, הפרה-היסטורי, או כמי שהשתייך לקבוצת החתוליים הנקראת מדעית בשם Felidae כלומר בעלי חיים טורפים, הופיע לפני שניים רבות חתול המתקרא-המכונה בשם חתול הבית ששמו המדעי הינו Felis Silvestris Catus, ושמוצאו מחתול הבר האפריקאי הקרוי מדעית בשם .Felis Silvestris Lybica/
בשפה הארמית, זו הכתובה והמדוברת בספרות חז"ל כגון הגמרא/התלמודים נקרא החתול בשם "שונרא", היינו "שונר" ללא ה"א היידוע בעברית וששמו המדעי הינו Lynx ושמקורו המדעי הארכאי בא מיוונית שממנה התבטא שמו, המעט קשה להגיה ובתעתיק לטיני היה זה LIGS' או Luygs כמי שהיה קשור לאל היין הרומי הלא הוא באקכוס. .
כבר נאמר, ונתוודה לאמת, כי נתקשה לדייק ולומר בשעה שאנו "שולפים" מעולם התלמודים, הארצישראלי והבבלי, שאינם מבוססים על בסיס מדעי גרידא, מה מידת התבייתותו של החתול הקדמון, הפראי, הבלתי מבויית ובכלל תהליכי חייו הפרה-היסטוריים וההיסטוריים מחוץ לחברת בני האדם ובתוכה, ובכלל כשאנו "מטיילים" בשבילי חייו ממאות אלפי שנה ועד המאות האחרונות לספ' ומשם ואילך, נאמר עד המאה החמישית-שישית לספ', שנוכל לנעוץ בוודאות את נקודות גורלו, פרקי חייו והתנהגויותיו של "חתולנו" המחקרי הנוכחי, קרי ה"שונרא" או ה"שונר" ונמצא את עצמנו, כך נודה על האמת, לעיתים בהתלבטויות אישיות, מחקריות כמובן, כי נתקשה להגיע למסקנות אמפיריות, היסטוריות, לאור ניתוח קטעים מהספרות התנ"כית ובעיקר התלמודית. לפעמים נמצא את עצמנו מבולבלים כמעט באיזו חיה ממש אנו דנים ובפרט באיזה פרק מפרקי חייה ההיסטוריים ממש אנו מבקשים לחקור ולהגיע למסקנות היסטוריות.
השונרא מ"חד גדיא"
ואביא כאן לדוגמה מעניינת, היישר מתוך ההגדה של פסח, זו שמקורה הברור הינו לקוח מחיי היומיום של יהודי המשנה והתלמוד, הן בארץ ישראל והן בבבל. והנה היא לפנינו: "חד גדיא (גדי אחד), חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי (שקנה אבא בשני זוזים). חד גדיא, חד גדיא. ואתא שונרא (ובא/והגיח חתול) ואכלה (וטרף) לגדיא (את הגדי), דזבין אבא בתרי זוזי. חד גדיא, חד גדיא. ואתא כלבא ונשך לשונרא דאכלה לגדיא, דזבין אבא בתרי זוזי…". וכבר נציין בשלב זה, כי פרשה זו תידון, ובהרחבה רבה בפרק הבא. עם זאת נסתפק בקטע הנידון ובזה שאחריו, אם כי על קצה הקולמוס, על מנת להעיר כמה הערות והארות חשובות בנידון.
ובכן, מעבר לעובדה שלפנינו תיאור מקברי, דמוני משהו, הנועל, לא פחות ולא יותר את ההגדה של פסח ובדירוג של טורפים ושוחטים עד למעורבות יהוה השוחט את מלאך המוות, הרי להלן מספר מסקנות מעניינות הכרוכות בנושא דיוננו. האחת – השונר, השונרא טורף גדי מה שמצביע על כוחו, עוצמתו וגודלו ובלשון המקור : "ואכלה" דהיינו אכל/טרף. השניה – הכלבא, הכלב מיוצג לא כטורף אלא כנושך, מה שמחזק את הנ"ל בזיקה ליחס בין הטורף לנטרף, השלישית – הבאים בתור לאחר הכלב הם החוטרה, השור, המים, האש, השוחט האנושי, מלאך המוות ויהוה.
ושוב לציון ולהבלטה – פרשה זו תידון בהרחבה בפרק השלישי של מחקרנו, מאמרנו זה.
השונר/השונרא מופיע איפוא כגדול, כעוצמתי וכקטלני, מה שמצביע, אולי היסטורית על ייצור קדמון בעל תעוזה ותיאבון רב.
טרם הוברר לנו מהו מקורו של השם "שונר" או בארמית "שונרא", דהיינו "השונר". כמו כן נתקשה מאוד להתחקות אחר שמו, ו/או כינויו (?). קיימת סבירות שהמקור עשוי להיות פרוטו-שמי או פרוטו-אירני/מסופוטמי, אלא שלא נמצא, או טרם נמצא בידינו, טרם נחשף לפנינו אותו מקור פרוטו-אירני. פרוטו-שמיות הינה השפה, שפת האם המשוערת של השפות השמיות.
גם כאן אדגיש בהערה כי בפרק השלישי לחיבורנו זה נתמודד עם השם/המונח/התואר של שמו – ה"שונר".
בכל מקרה נותרנו עם הרבה סימני שאלה באשר להבהרות ולהבארות שמו/כינויו של החתול בעידן הקדום.
מיהו ומה דמותו של השונר. השונר מתאפיין בזנב קצר, ציציות שיער שחורות בקצות האזניים, שפם, זקן וכפות רגליים מרופדות להליכה, אולי בשלג. מזכיר לנו את ה"קרקל". עם זאת המסקנה, כל שתהיה, ראויה לחקר רציני. ואולי-אולי ניתן בכל אופן להתרמז תוך שיטוט במקורות חז"ל, אולי בבחינת המהלך במדבר האינסופי. חז"ל כללו את החתול ברשימת המינים הטמאים ובפסיקתא זוטרא (לקח טוב), ויקרא פרשת "שמיני", ל"א עמ' ב) על פי הכלל שנזכר בתורה: "כל הולך על כפיו" (ויקרא י"א 27). נראה על פניו מקור זה מחובר לעיל בעניין דרך מדרך כפותיו של החתול.
תכונות ומאפייני החתוליים, כשבקבוצה זו נמנים מינים רבים, ומתוך כך נתקשה ביותר להוציא מתכונותיהם באשר להופעתם ותיפקודם במקרא, בימי הבית השני, בתקופת התלמוד והסבוראות ועל אף זאת נשתדל, ננסה ואולי תצלח בכך דרכנו..
נסתפק כאן במספר מאפיינים בולטים שבעזרתם נמצא איזשהו כיוון לעדויות העולות מן המקורות המקראיים, המאפיינים את ימי הבית השני, המשנה והתלמוד:
מבנה גופו של החתול מתאים לתפקידו כטורף. לחתול יש חוש ראיה מאד מפותח. עיניו גדולות ביחס לראשו ופונות קדימה. ראיית לילה שלו מצויינת, פי כמה וכמה מאלו של האדם. עיניו גדולות ביחס לראשו ופונות קדימה. האישון מסוגל להתרחב ולהתעגל בשעות החשיכה; חוש השמיעה של החתול מפותח. אזניו גדולות וזקורות ומאפשרות לו גם לקלוט אפילו רחשים קלים ובהדגשה – החתול הינו יצור טורף לילי כשיכולת הכיוון שלו וההתמצאות שלו במרחב מעולים: ממאפייני החתול הבולטים הוא השפם, מה שמאפשר לחתול הרחבה של חוש המישוש, כך שהוא חש גם בדברים שמחוץ לגבולות גופו; יכולת התימרון של החתול גבוהה; הם ציידים מעולים; מהירותם ותגובותיהם מצויינות; הליכתם קפיצית וחרישית; גמישותו מאפשרת לו לזנק למרחק בשעת ההסתערות על הטרף וכן לנוס מפני טורף גדול שרובץ עליו: יכולת ההתגנבות של החתול לכיוון הטרף מעולה; אין טפסן טוב ממנו; החתול הינו חיה יחידאית, מין "אנטי משפחתית"; החתול ניחן בחוש היגייני-ניקיוני "מופרז". הוא מרבה ללקק את גופו/פרוותו בשל קנאותו לניקיון גופו. בשעה שהחתול מטיל את מימיו וצואתו הוא מכסה את הבור/הגומה שחפר קודם לכן ודואג לכסותו, כנראה כדי לא להסגיר את נוכחותו לטורפים ובמקביל לסמן את הטריטוריה שלו.
החתולים מוכרים כבעלי חיים עצמאיים ולעיתים מרוחקים, אך מתברר שהם גם יצורים חברתיים עם דפוסי תקשורת מורכבים. הבעות הפנים שח חתולים תורמות לאינטארקציות חברתיות שלהם. חיקוי מהיר של תנועות הפנים של החתולים כמו סיבוב אזניים, או פתיחת פה מעיד על מה שעשוי להוביל למשחק משותף. חתולים מחקים במהירות הבעות פנים של חתולים אחרים, במיוחד במצבים חיוביים. זאת ועוד, זיהוי דפוסי חיקוי מהיר יכול לשמש כלי לאבחון רמות חיבור בין חתולים. (מתוך "שפת הפנים של החתולים","הידען" דצמבר 20ץ2024).
זאת ועוד, החתול נודע וידוע כאינדיבידואל, יחסית לשאר החיות, אלא שיש בו גם רצון לחבור, להתיידד. מה שיסביר בהדרגה ובהתפתחות את מקומו ומיקומו של החתול בקרב הקהילות היהודיות מני קדם ואילך.SSS.
בארץ יצויין, קיימים שלושה מינים ממשפחת החתוליים – חתול בר אפריקאי, חתול ביצות וקרקל.
ראשיתו של החתול בתקופה הניאוליטית במקביל לביות החיטה והשעורה והתרחש במספר אירועים בלתי תלויים.
ביות החתול נחשב כייחודי לא רק משום שהביות היה נדיר ביותר בהקשר לחיות אחרות, פרט לכלב כמובן, אלא גם משום שהיתה בו תועלת רבה לאדם אף בהקשר הישרדותי. יצויין כי ביות החתול, קודם לזה של הכלב, נחשב למין מארג משותף של שני הצדדים – האדם והחיה לאורך ההיסטוריה ולא בכדי מכמה סיבות, דווקא היכולת לבייתו ומאוחר יותר מעין לאלפו, נחשב להישג בלתי רגיל של האדם, ומכאן נובעת העובדה של הדו-קיום, הדו-חיות של שני הצדדים עוד מתקופות קדומות מאד. ובל נשכח כי את הכלב ניתן היה לביית ולאלף בקלות רבה יותר מאשר מול החתול, ובעצם עד היום הזה. ואכן בהבדל רב בין שני המינים – החתול והכלב – קשה היה יותר לביית את הכלב מאשר את החתול ובוודאי שהקושי הכמעט בלתי אפשרי לאילוף החתול מול הכלב, ומסיבות שונות, כמעט בלתי ניתן לתפיסה ולהשגה. מסיבות אלה, אולי, בין שאר הגורמים, נותר החתול מני קדם ועד היום כמסתורי הרבה יותר ובעל צדדים כמעט בלתי נתפסים. ואולי משום כך בחתול נקשר מסתורין רב יותר ועמוק יותר מאשר בזיקה לכלבים ומתוך כך נוצר מחד היבט מסתורי כלפי החתול ומאידך מין הימשכות מיוחדת כלפיו. ואולי-אולי, בזהירות רבה, ניתן למצוא איזשהו קשר היסטורי בין שמה של החיה, היינו "חתול", לבין פרשנויות מעניינות בזיקה לפעלים רבים של שורשי שמו.
במשך הזמן הפיק האדם תועלת מהימצאותו של החתול בקרבתו בשל תכונותיו הטבעיות להשמיד עכברים וחולדות.
עם הגעתו של החתול למצרים הקדומה, בערך ב-2000 לפנה"ס הוא הפך לבעל חיים מקודש. ייתכן ששימש במקדשים שונים כתחליף של הלביאה שהיתה קשה להשגה ממנו.
מימצאים של בתי קברות לחתולים מאותה תקופה ובחלקם נמצאו כמויות גדולות של חתולים חנוטים. עונשו של מי שנתפס קוטל חתול היה מוות. המצרים הקדמונים אף אסרו על ייצוא חתולים מארצם.
במצרים העתיקה סימל החתול את האל בסתת. חתולים הגיעו לארץ ישראל הקדומה דרך ועל ידי חילות המצב המצריים במשך האלף השני לפנה"ס.
יצויין כי פסלון שנהב של חתול מאותה תקופה מעיד כי החתולים היו כבר מחזה נפוץ בסביבות מגורי האדם.
מן החתול, הפרה-היסטורי, או כמי שהשתייך לקבוצת החתוליים הנקראת מדעית בשם Felidae כלומר בעלי חיים טורפים, הופיע לפני שניים רבות חתול המתקרא-המכונה בשם חתול הבית ששמו המדעי הינו Felis Silvestris Catus, ושמוצאו מחתול הבר האפריקאי הקרוי מדעית בשם .Felis Silvestris Lybica/
בשפה הארמית, זו הכתובה והמדוברת בספרות חז"ל כגון הגמרא/התלמודים נקרא החתול בשם "שונרא", היינו "שונר" ללא ה"א היידוע בעברית וששמו המדעי הינו Lynx ושמקורו המדעי הארכאי בא מיוונית שממנה התבטא שמו, המעט קשה להגיה ובתעתיק לטיני היה זה LIGS' או Luygs כמי שהיה קשור לאל היין הרומי הלא הוא באקכוס. .
כבר נאמר, ונתוודה לאמת, כי נתקשה לדייק ולומר בשעה שאנו "שולפים" מעולם התלמודים, הארצישראלי והבבלי, שאינם מבוססים על בסיס מדעי גרידא, מה מידת התבייתותו של החתול הקדמון, הפראי, הבלתי מבויית ובכלל תהליכי חייו הפרה-היסטוריים וההיסטוריים מחוץ לחברת בני האדם ובתוכה, ובכלל כשאנו "מטיילים" בשבילי חייו ממאות אלפי שנה ועד המאות האחרונות לספ' ומשם ואילך, נאמר עד המאה החמישית-שישית לספ', שנוכל לנעוץ בוודאות את נקודות גורלו, פרקי חייו והתנהגויותיו של "חתולנו" המחקרי הנוכחי, קרי ה"שונרא" או ה"שונר" ונמצא את עצמנו, כך נודה על האמת, לעיתים בהתלבטויות אישיות, מחקריות כמובן, כי נתקשה להגיע למסקנות אמפיריות, היסטוריות, לאור ניתוח קטעים מהספרות התנ"כית ובעיקר התלמודית. לפעמים נמצא את עצמנו מבולבלים כמעט באיזו חיה ממש אנו דנים ובפרט באיזה פרק מפרקי חייה ההיסטוריים ממש אנו מבקשים לחקור ולהגיע למסקנות היסטוריות.
ואביא כאן לדוגמה מעניינת, היישר מתוך ההגדה של פסח, זו שמקורה הברור הינו לקוח מחיי היומיום של יהודי המשנה והתלמוד, הן בארץ ישראל והן בבבל. והנה היא לפנינו: "חד גדיא (גדי אחד), חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי (שקנה אבא בשני זוזים). חד גדיא, חד גדיא. ואתא שונרא (ובא/והגיח חתול) ואכלה (וטרף) לגדיא (את הגדי), דזבין אבא בתרי זוזי. חד גדיא, חד גדיא. ואתא כלבא ונשך לשונרא דאכלה לגדיא, דזבין אבא בתרי זוזי…". וכבר נציין בשלב זה, כי פרשה זו תידון, ובהרחבה רבה בפרק הבא. עם זאת נסתפק בקטע הנידון ובזה שאחריו, אם כי על קצה הקולמוס, על מנת להעיר כמה הערות והארות חשובות בנידון.
ובכן, מעבר לעובדה שלפנינו תיאור מקברי, דמוני משהו, הנועל, לא פחות ולא יותר את ההגדה של פסח ובדירוג של טורפים ושוחטים עד למעורבות יהוה השוחט את מלאך המוות, הרי להלן מספר מסקנות מעניינות הכרוכות בנושא דיוננו. האחת – השונר, השונרא טורף גדי מה שמצביע על כוחו, עוצמתו וגודלו ובלשון המקור : "ואכלה" דהיינו אכל/טרף. השניה – הכלבא, הכלב מיוצג לא כטורף אלא כנושך, מה שמחזק את הנ"ל בזיקה ליחס בין הטורף לנטרף, השלישית – הבאים בתור לאחר הכלב הם החוטרה, השור, המים, האש, השוחט האנושי, מלאך המוות ויהוה.
ושוב לציון ולהבלטה – פרשה זו תידון בהרחבה בפרק השלישי של מחקרנו, מאמרנו זה.
השונר/השונרא מופיע איפוא כגדול, כעוצמתי וכקטלני, מה שמצביע, אולי היסטורית על ייצור קדמון בעל תעוזה ותיאבון רב.
טרם הוברר לנו מהו מקורו של השם "שונר" או בארמית "שונרא", דהיינו "השונר". כמו כן נתקשה מאוד להתחקות אחר שמו, ו/או כינויו (?). קיימת סבירות שהמקור עשוי להיות פרוטו-שמי או פרוטו-אירני/מסופוטמי, אלא שלא נמצא, או טרם נמצא בידינו, טרם נחשף לפנינו אותו מקור פרוטו-אירני. פרוטו-שמיות הינה השפה, שפת האם המשוערת של השפות השמיות.
גם כאן אדגיש בהערה כי בפרק השלישי לחיבורנו זה נתמודד עם השם/המונח/התואר של שמו – ה"שונר".
בכל מקרה נותרנו עם הרבה סימני שאלה באשר להבהרות ולהבארות שמו/כינויו של החתול בעידן הקדום.
מיהו ומה דמותו של השונר. השונר מתאפיין בזנב קצר, ציציות שיער שחורות בקצות האזניים, שפם, זקן וכפות רגליים מרופדות להליכה, אולי בשלג. מזכיר לנו את ה"קרקל". עם זאת המסקנה, כל שתהיה, ראויה לחקר רציני. ואולי-אולי ניתן בכל אופן להתרמז תוך שיטוט במקורות חז"ל, אולי בבחינת המהלך במדבר האינסופי. חז"ל כללו את החתול ברשימת המינים הטמאים ובפסיקתא זוטרא (לקח טוב), ויקרא פרשת "שמיני", ל"א עמ' ב) על פי הכלל שנזכר בתורה: "כל הולך על כפיו" (ויקרא י"א 27). נראה על פניו מקור זה מחובר לעיל בעניין דרך מדרך כפותיו של החתול.
תכונות ומאפייני החתוליים, כשבקבוצה זו נמנים מינים רבים, ומתוך כך נתקשה ביותר להוציא מתכונותיהם באשר להופעתם ותיפקודם במקרא, בימי הבית השני, בתקופת התלמוד והסבוראות ועל אף זאת נשתדל, ננסה ואולי תצלח בכך דרכנו..
נסתפק כאן במספר מאפיינים בולטים שבעזרתם נמצא איזשהו כיוון לעדויות העולות מן המקורות המקראיים, המאפיינים את ימי הבית השני, המשנה והתלמוד:
מבנה גופו של החתול מתאים לתפקידו כטורף. לחתול יש חוש ראיה מאד מפותח. עיניו גדולות ביחס לראשו ופונות קדימה. ראיית לילה שלו מצויינת, פי כמה וכמה מאלו של האדם. עיניו גדולות ביחס לראשו ופונות קדימה. האישון מסוגל להתרחב ולהתעגל בשעות החשיכה; חוש השמיעה של החתול מפותח. אזניו גדולות וזקורות ומאפשרות לו גם לקלוט אפילו רחשים קלים ובהדגשה – החתול הינו יצור טורף לילי כשיכולת הכיוון שלו וההתמצאות שלו במרחב מעולים: ממאפייני החתול הבולטים הוא השפם, מה שמאפשר לחתול הרחבה של חוש המישוש, כך שהוא חש גם בדברים שמחוץ לגבולות גופו; יכולת התימרון של החתול גבוהה; הם ציידים מעולים; מהירותם ותגובותיהם מצויינות; הליכתם קפיצית וחרישית; גמישותו מאפשרת לו לזנק למרחק בשעת ההסתערות על הטרף וכן לנוס מפני טורף גדול שרובץ עליו: יכולת ההתגנבות של החתול לכיוון הטרף מעולה; אין טפסן טוב ממנו; החתול הינו חיה יחידאית, מין "אנטי משפחתית"; החתול ניחן בחוש היגייני-ניקיוני "מופרז". הוא מרבה ללקק את גופו/פרוותו בשל קנאותו לניקיון גופו. בשעה שהחתול מטיל את מימיו וצואתו הוא מכסה את הבור/הגומה שחפר קודם לכן ודואג לכסותו, כנראה כדי לא להסגיר את נוכחותו לטורפים ובמקביל לסמן את הטריטוריה שלו.
החתולים מוכרים כבעלי חיים עצמאיים ולעיתים מרוחקים, אך מתברר שהם גם יצורים חברתיים עם דפוסי תקשורת מורכבים. הבעות הפנים שח חתולים תורמות לאינטארקציות חברתיות שלהם. חיקוי מהיר של תנועות הפנים של החתולים כמו סיבוב אזניים, או פתיחת פה מעיד על מה שעשוי להוביל למשחק משותף. חתולים מחקים במהירות הבעות פנים של חתולים אחרים, במיוחד במצבים חיוביים. זאת ועוד, זיהוי דפוסי חיקוי מהיר יכול לשמש כלי לאבחון רמות חיבור בין חתולים. (מתוך "שפת הפנים של החתולים","הידען" דצמבר 20, 2024).
זאת ועוד, החתול נודע וידוע כאינדיבידואל, יחסית לשאר החיות, אלא שיש בו גם רצון לחבור, להתיידד. מה שיסביר בהדרגה ובהתפתחות את מקומו ומיקומו של החתול בקרב הקהילות היהודיות מני קדם ואילך.
בארץ יצויין, קיימים שלושה מינים ממשפחת החתוליים – חתול בר אפריקאי, חתול ביצות וקרקל.
החתול בוית במקביל לביות החיטה והשעורה
ראשיתו של החתול בתקופה הניאוליטית במקביל לביות החיטה והשעורה והתרחש במספר אירועים בלתי תלויים.
ביות החתול נחשב כייחודי לא רק משום שהביות היה נדיר ביותר בהקשר לחיות אחרות, פרט לכלב כמובן, אלא גם משום שהיתה בו תועלת רבה לאדם אף בהקשר הישרדותי. יצויין כי ביות החתול, קודם לזה של הכלב, נחשב למין מארג משותף של שני הצדדים – האדם והחיה לאורך ההיסטוריה ולא בכדי מכמה סיבות, דווקא היכולת לבייתו ומאוחר יותר מעין לאלפו, נחשב להישג בלתי רגיל של האדם, ומכאן נובעת העובדה של הדו-קיום, הדו-חיות של שני הצדדים עוד מתקופות קדומות מאד. ובל נשכח כי את הכלב ניתן היה לביית ולאלף בקלות רבה יותר מאשר מול החתול, ובעצם עד היום הזה. ואכן בהבדל רב בין שני המינים – החתול והכלב – קשה היה יותר לביית את הכלב מאשר את החתול ובוודאי שהקושי הכמעט בלתי אפשרי לאילוף החתול מול הכלב, ומסיבות שונות, כמעט בלתי ניתן לתפיסה ולהשגה. מסיבות אלה, אולי, בין שאר הגורמים, נותר החתול מני קדם ועד היום כמסתורי הרבה יותר ובעל צדדים כמעט בלתי נתפסים. ואולי משום כך בחתול נקשר מסתורין רב יותר ועמוק יותר מאשר בזיקה לכלבים ומתוך כך נוצר מחד היבט מסתורי כלפי החתול ומאידך מין הימשכות מיוחדת כלפיו. ואולי-אולי, בזהירות רבה, ניתן למצוא איזשהו קשר היסטורי בין שמה של החיה, היינו "חתול", לבין פרשנויות מעניינות בזיקה לפעלים רבים של שורשי שמו.
במשך הזמן הפיק האדם תועלת מהימצאותו של החתול בקרבתו בשל תכונותיו הטבעיות להשמיד עכברים וחולדות.
עם הגעתו של החתול למצרים הקדומה, בערך ב-2000 לפנה"ס הוא הפך לבעל חיים מקודש. ייתכן ששימש במקדשים שונים כתחליף של הלביאה שהיתה קשה להשגה ממנו.
מימצאים של בתי קברות לחתולים מאותה תקופה ובחלקם נמצאו כמויות גדולות של חתולים חנוטים. עונשו של מי שנתפס קוטל חתול היה מוות. המצרים הקדמונים אף אסרו על ייצוא חתולים מארצם.
במצרים העתיקה סימל החתול את האל בסתת. חתולים הגיעו לארץ ישראל הקדומה דרך ועל ידי חילות המצב המצריים במשך האלף השני לפנה"ס.
יצויין כי פסלון שנהב של חתול מאותה תקופה מעיד כי החתולים היו כבר מחזה נפוץ בסביבות מגורי האדם.
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
אבי שלום רב. תודה על הערתך. הנושא יידון ביתר הרחבה בפרק השני ובפרט בשלישי ואף ייגובה באיזכורים מספרות חז"ל
כדי למנוע בילבול ראוי לציין כי ש ו נ ר
הוא השם העברי שניתן ל Felis Lynx
שהוא חתולי בגודל בינוני
שמצוי באירופה ובאמריקה ,
בארץ ״מחליף״ אותו ה קרקל