לפי המחקר, שפורסם בכתב העת Biogeosciences , שריפות בטונדרת אלסקה נעשו תכופות יותר במאה השנים האחרונות מאשר בכל תקופה אחרת לאורך שלושת אלפי השנים שקדמו לה
מחקר חדש מגלה ששריפות ברצועת הצפון של אלסקה (North Slope) הגיעו לרמות שלא נראו ב־3,000 השנים האחרונות. לפי המחקר, שפורסם בכתב העת Biogeosciences , שריפות בטונדרת אלסקה נעשו תכופות יותר במאה השנים האחרונות מאשר בכל תקופה אחרת לאורך שלושת אלפי השנים שקדמו לה.
את המחקר ביצעה באלסקה הארקטית קבוצה בינלאומית של מדענים ממוסדות בגרמניה, פולין, בריטניה ורומניה, יחד עם תחנת השדה טוליק (Toolik Field Station) של אוניברסיטת אלסקה פיירבנקס.
אנג’ליקה פוירדיאן (Angelica Feurdean) המחברת הראשית של המאמר וחוקרת בכירה באוניברסיטת גתה בגרמניה, הסבירה שהצוות שילב כמה שיטות מדעיות כדי להרכיב “יומן ארוך־טווח” של שריפות. הממצאים מצביעים על כך שהעלייה האחרונה בשריפות קשורה להתפשטות צמחייה מעוצה ולקרקעות שהולכות ומתייבשות, שני תהליכים שנקשרים לעליית הטמפרטורות.
“השינויים המשולבים לאורך אלפי שנים פירושם שהשריפות של השנים האחרונות הן סימן למערכת שנמצאת בעיצומו של שינוי מהיר.” אמרה פוירדיאן.
חפירה לעבר הארקטי
כדי לאתר עדויות לשריפות קדומות, החוקרים אספו דגימות כבול (peat) באמצעות קידוח לעומק של כחצי מטר בקרקעות טונדרה בתשעה אתרים מצפון לרכס ברוקס (Brooks Range) . האתרים ממוקמים לאורך כביש דלטון(Dalton Highway) , בין אגם טוליק (Toolik Lake) לבין פרנקלין בלאפס (Franklin Bluffs).
כל שכבה בכבול הכילה ראיות של תנאי הסביבה בעבר, ובהם פחם, אבקה ושברים של צמחים ומיקרובים מתים. הצוות ניתח את הריכוז של החומרים האלה, והשתמש בתיארוך פחמן־14 ובעופרת כדי לקבוע את גיל השכבות. שילוב הנתונים אפשר לחוקרים לשחזר דפוסים של פעילות שריפות, שינויי צומח ולחות קרקע לאורך אלפי שנים.
החומר שנלקח מליבות הכבול תוארך עד לפני 3,000 שנה, בערך עד 1000 לפנה״ס. רישומי הפחם הראו שפעילות השריפות הייתה נמוכה במשך 2,000 השנים הראשונות. הפעילות עלתה מעט בערך בין 1000 ל־1200 לספירה, כאשר קרקעות הטונדרה החלו להתייבש. לאחר מכן היא ירדה שוב לרמות נמוכות למשך 700 השנים הבאות.
זינוק חד בעידן המודרני
סביב 1900, פעילות האש החלה לעלות מחדש. עד 1950 נרשמה קפיצה לרמות חסרות תקדים, כאשר הכבול הגיע ליובש שיא וצמחייה שיחית־מעוצה התרבתה. פעילות האש המשיכה לעלות והקרקעות המשיכו להתייבש עד 2015, השנה שבה נלקחו הליבות.
בהמשך השוו המדענים את “ההיסטוריה העתיקה” של השריפות לפעילות המודרנית באמצעות התאמה בין שרידי פחם לבין נתוני לוויין. נתוני הלוויין אישרו את מה שהצביעו עליו רישומי הפחם: פעילות השריפות עולה מאז המחצית השנייה של המאה ה־20. במיוחד בלטו סוף שנות ה־60, שנות ה־90 והעשורים 2000 ו־2010, שבהם נרשמו שריפות תכופות.
רנדי פולוובר(Randy Fulweber) , שותף למחקר ומנהל מערכות מידע גיאוגרפיות (GIS) וחישה מרחוק בתחנת טוליק, אמר שהשילוב בין נתוני הפחם לנתוני הלוויין סיפק גם תובנות חדשות על חומרת השריפות העכשוויות. לדבריו, עדויות משריפות גדולות בשנים האחרונות “עשויות להעיד שהן בוערות בטמפרטורות גבוהות יותר, צורכות יותר חומר בעירה ומשאירות אחריהן פחות פחם.”
“זה עשוי לרמז על משטר אש משתנה, כזה שבו השריפות באמת בוערות בעוצמה גבוהה.” אמר.
פולוובר מייחס את היכולת להגיע למסקנות הללו לאופי שיתוף הפעולה בתחנת השדה טוליק, שאפשר לצוות לחבר מומחיות בפליאו־אקולוגיה, GIS וחישה מרחוק. “יש משהו ייחודי שתחנת שדה כמו טוליק מספקת, מבחינת רוחב ועומק תחומי ההתמחות,” אמר, “וזה מה שמאפשר למחקרים כאלה לקרות, ובסופו של דבר גם פותח עוד שאלות מדעיות.”
עוד בנושא באתר הידען:
