מאמר ב־The Conversation טוען כי הפער בין תמיכה ציבורית בהפחתת פליטות לבין המשך השימוש בדלקים מאובנים נובע ממבני כוח, אי־שוויון ותפיסות שמגבילות את תחושת האפשרי.
אחד הדברים המטרידים בשנים האחרונות הוא החלשות הפעילות של מדינות רבות במאבק במשבר האקלים, למרות שהוא משפיע ומסכן את כולנו. איכשהו למרות שהשכל הישר נמצא אצל הציבור שרובו מבין את הסכנה, מקבלי ההחלטות תמיד הולכים לקראת הגופים המזהמים ותעשיית האנרגיה ממאובנים כמו נפט פחם וגז טבעי, כשהקמת פתרונות נקיים נתקלת בקשיים.
רק לאחרונה החליט ממשל טראמפ לשלם מיליארד דולר לחברת האנרגיה הצרפתית טוטאל כדי שזו תבטל הקמת חוות רוח ימיים מול חופי ניו ג'רסי. בארץ גם רואים שהחלטה פשוטה לכאורה כמו סגירת בתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה הולכת ומתמסמסת כאשר גורמים פוליטיים ימנים מוצאים עבור משפחת עופר תירוצים לדחיית הסגירה. השבוע החליט בית המשפט לאפשר לבתי הזיקוק להקים תחנת כוח חדשה במתחם בתי הזיקוק, כי עם כל הסימפטיה לתושבים שסובלים, החוק לא מאפשר את הביטול וכשאין משרד חזק להגנת הסביבה, אף אחד לא דואג לתקן את החוק.
תמיכה ציבורית רחבה – תמיכה פוליטית מעשית אפסית
סקרים במדינות מערביות מצביעים על תמיכה ציבורית רחבה בפעולה נגד משבר האקלים, אך פליטות הפחמן והפקת הדלקים המאובנים ממשיכות לעלות. מאמר חדש שפורסם ב־The Conversation טוען כי הפער הזה אינו נובע רק ממחלוקת ציבורית, אלא ממבנה עמוק יותר של כוח, ידע וכלכלה, שמקשה להפוך תמיכה עקרונית למדיניות אפקטיבית.
כותב המאמר, ד"ר לורי פרסונס מאוניברסיטת רויאל הולוויי בלונדון, נשען על המושג "הגמוניה" של ההוגה האיטלקי אנטוניו גרמשי. לפי גרמשי, שליטה פוליטית וכלכלית אינה נשענת רק על כוח ישיר, אלא גם על היכולת להפוך את תפיסת העולם של האליטות ל"שכל ישר" ציבורי. בהקשר האקלימי, טוען פרסונס, הדבר מתבטא בכך שמסלולי פעולה מוגבלים מוצגים כפתרונות סבירים, בעוד שהצעדים היעילים יותר, ובראשם צמצום מהיר של השימוש בפחם, נפט וגז, נדחקים לשוליים.
הנתונים שמובאים במאמר ממחישים את הסתירה. בבריטניה רוב הציבור תומך ביעד של אפס פליטות נטו. בגרמניה רוב גדול תומך בהרחבת אנרגיות מתחדשות. באיטליה יש תמיכה רחבה במדיניות המבוססת על אנרגיה מתחדשת בלבד, וגם בארה"ב רוב הציבור רוצה שהממשלה תפעל יותר נגד שינוי האקלים. למרות זאת, בשנה האחרונה נשברו שוב שיאים בכמות הפחמן שנפלט לאטמוספרה, ובמקביל נמשכת הפקת שיא של פחם, נפט וגז.
לטענת פרסונס, אחת הסיבות לכך היא שהמערכת הכלכלית מסיטה את האחריות אל הצרכן היחיד. מי שמודאג מהשפעת תעשיית האופנה על הסביבה מתבקש לבחור מותג "ירוק" יותר. מי שמודאג מטיסות מקבל מסרים שיווקיים על קיימות לכאורה של חברות תעופה. כך נוצרת תחושה שאפשר לטפל במשבר באמצעות בחירות צרכניות נקודתיות, אף שהבעיה העיקרית קשורה למבנה הייצור, התחבורה, האנרגיה והסחר העולמי.
המאמר מדגיש גם את ממד אי־השוויון. משבר האקלים אינו נחווה באותה צורה על ידי כל בני האדם. עובדים בחקלאות, בבנייה ובעבודות פיזיות במדינות מתפתחות חשופים הרבה יותר לעקת חום מאשר עובדים משרדיים במדינות עשירות. כלומר, השפעת ההתחממות אינה תלויה רק בטמפרטורה, אלא גם בסוג העבודה, ברמת ההכנסה, בתשתיות ובמיקום הכלכלי של האדם בתוך המערכת העולמית.
לפי נתוני ארגון העבודה הבין־לאומי שמובאים במאמר, שיעור העובדים החשופים לעקת חום גבוה במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה, ונמוך בהרבה באירופה. הפער הזה אינו מוסבר רק באקלים חם יותר, אלא גם בכך שבמדינות עניות יותר יש שיעור גבוה יותר של עבודות פיזיות בחוץ, פחות הגנות תעסוקתיות, פחות מיזוג ותשתיות חלשות יותר.
מכאן עולה טענה פוליטית רחבה יותר: הציבור במדינות העשירות עשוי לתמוך בפעולת אקלים, אך כל עוד הוא מוגן יחסית באמצעות עושר, טכנולוגיה ותשתיות, המשבר עלול להישאר מבחינתו שאיפה מוסרית כללית, בדומה לשלום עולמי או מיגור הרעב, ולא יעד מדיניות דחוף ומחייב. במקביל, מי שמשלם את המחיר הכבד ביותר הם לעיתים קרובות עובדים וקהילות שתרומתם ההיסטורית לפליטות הייתה קטנה בהרבה.
פרסונס אינו מציג את המצב כחסר מוצא. להפך, הוא טוען כי שינוי מתחיל בזיהוי ההנחות שמעצבות את הדיון הציבורי. אם הציבור יראה את משבר האקלים לא רק כסוגיה של פליטות או צריכה אישית, אלא כמערכת של יחסי כוח, עבודה, ידע וכלכלה, עשויים להיפתח מסלולי פעולה חדשים. התקווה, לפי המאמר, אינה טמונה בהמתנה לשינוי טכנולוגי בלבד, אלא ביכולת להרחיב את הדמיון הפוליטי ולשאול מחדש אילו פתרונות נחשבים אפשריים.
עוד בנושא באתר הידען:
