עם ישראל שר 30: כלי הנשיפה

המשך הסקירה על כלי הנגינה השונים ששימשו במקדש בשלהי ימי בית שני, בהשפעה יוונית

לחלק הראשון: עם ישראל שר 29: עלי נבל וכינור: כלי הזמר ובחינת התפתחותם

1. חצוצרה

מדובר על כלי נשיפה העשוי מתכת ובשימושו במקדש – מכסף בלבד, בהשראת הצו האלוהי למשה במדבר.

על פי יוסף בן מתתיהו שתאר את החצוצרה שהפיק משה המקראי במדבר, ממנו נוכל ללמוד ולעמוד על החצוצרה בימיו הוא, בשלהי הבית השני – “אורכה קצת פחות מאמה (אמה=68 ס”מ). הקנה צר ועבה קצת מחליל, ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לשם קבלת הנשימה (לאחר הנשיפה) והסתיים בצורת פעמון” (קדמוניות היהודים ג’ 291). לפנינו אם כן החצוצרה היוונית המפורסמת, הלוא היא ה”סאלפיגקס” ששימשה אף אצל הרומאים, היינו ה – salpinxs. מפליאה ומרשימה ידיעתו הטכנית והוויזואלית של יוסף בן מתתיהו בנידון.

כלי זה זכה לשימוש בארץ ישראל בקרב הצבאות הזרים אשר דרכו על אדמת הארץ, בבחינת אירוע שכיח ביותר. ואכן, כלי זה זכה להד בספרות חז”ל, תוך כדי שיבושי לשון מובנים כגון: “סלפידס”, “סלפידין” ו”סלפינגס” (כגון מגילת איכה, פתיחתא א’, בראשית רבה צ”ט ב ועוד).

הרומאים שהיו אמונים על הצבא, בקשו הגיונית והשכילו לפתח בעיקר כלי נשיפה, ממשפחת החצוצרה כגון ה- tuba, cornu’ bucina’ lituus , litus ועוד, בבחינת תקשורת קשר המקובלת כיום ביחידות הסער הצה”ליות, שאף הם נזכרים הרבה בספרות חז”ל. כן ראוי לשער כי החצוצרה ששימשה הרבה בחזון האיסיים, בחיבור המפורסם “מלחמת בני אור בבני חושך”, לא היתה אלא ה-tuba’ חצוצרת הקרב הרומית. ויצויין בהקשר זה, כי יוסף בן מתתיהו, כמי שפיקד על המרד האנטי רומי בגליל, הקנה ללוחמיו היהודים פרק בתורת הלחימה

(תו”ל) שהיתה מקובלת על הצבא הרומי ובין השאר את השימוש המיוחד בסימני החצוצרות.

אף החצוצרה המקדשית, זו שבלטה בשער טיטוס המפורסם לא היתה אלא -הtuba הרומית, וכמוה החצוצרות המוטבעות על מטבעות בן כוסבה. וביודענו כי הללו הוטבעו על מטבעות כסף בלבד, הרי ידיעה זו עשויה לקרבנו להנחה שמדובר בחצוצרה אשר שימשה במקדש. יתכן, אומרת החוקרת Bayer, כי האסוציאציה המתכתית היא שגרמה לבן כוסבה, מי שהיה מומפקד על המטבעה, לחקוק חצוצרות על מטבעות כסף בלבד. לדעת חוקר אחר, Sachs, יש לראות בהם אבובים (חלילים), Aubi ולא חצוצרות. ומעניין שאף בנרות החרס בין חורבן בית שני ועד לאחר מרד בן כוסבה, אנו מוצאים חצוצרות מצטלבות. והחוקרת, זוסמן, המומחית לנרות חרס, מעלה ספק שמא מדובר בכלל בחלילים.

מקורות חז”ל לא האירו את המבוך הנידון ולא הרחיקו כלל צללים מכל פינותיו. נהפוך הוא, הללו טענו כי מלאחר חורבן בית שני חל שיבוש בהבחנה, והחלו קוראים לשופר חצוצרה, ולחצוצרה – שופר. ורבי יהושע העיד כי משתי קרניו של הכבש (או התיש) היו מכינים חצוצרות (משנת קינים ג’ 6). והרי ידוע היה כי החצוצרה הנפוצה והמקובלת היתה מלאכותית ולא טבעית.

הגם שבסעיף הבא ננדון בשופר, ראוי להביא כבא עתה, להבהרת הענין, נתון אחר שהתייחס לשופר. שני סוגים היו לשופר: שופר מקרן (טבעי) ושופר מלאכותי. ולמלאכותי נודעו שני מינים: עגול/כפוף ופשוט-ישר. הראשון היה קרוב כנראה ל – cornu הרומאית והשני – בין ה- salpinxs וה – bucina.

ומאידך, הופיע במקורות חז”ל הביטוי “חצוצרות של פרקי” (תוספתא כלים, בבא מציעא א’ 8). דהיינו כלי נשיפה המורכב משני חלקים נתיקים, שהיו ניתנים להפרדה. מדובר על חידוש טכני שמקורו ב – tuba הרומאית, שאת קצה ניתן היה להפריד מגופה.

מכל האמור לעיל ניתן לשער כי במקדש השני שמשו מינים שונים של חצוצרות שחלקן היו אף קרובים בצורתן לשופר. ועל כך נרמז בהקשר לחג הסוכות במקדש, בהקבלה שבין ספרות יהודית ארצישראלית לבין ספרות יהודית בת התפוצות, כגון בספריו של פילון האלכסנדרוני, או נכרית, אצל פלוטרכוס. ומכאן הבלבול שחל לאחר חורבן הבית. וכנראה שכל מין היה מיועד לתפקיד שונה, בטקסים המרובים שנערכו במקדש.

יצויין עוד שכלים אלה, בדומה לאחרים, דרשו מיומנות מוסיקלית גבוהה, זו שהיתה נחלת הכהנים שבמקדש.

•  שופר

השופר, הוא קרן האיל בלבד ואילו הקרן היא קרן הבהמה. בבית המקדש שימשו שני מיני שופרות. הראשון, מיוחד במינו, שימש

בטקסי ראש השנה והשני – ביום הכיפורים. בראש השנה תקעו בקרן יעל “פשוטה” (ישרה ולא כפופה), שפיה התחתון מצופה זהב וביום הכיפורים תקעו בקרן איל כפופה, שפיה מצופה כסף.

על פי הציורים והגילופים שנשתמרו התרשמו החוקרים כי שתי צורות יסודיות היו קיימות: שופר מעוגל ושופר זוויתי. ומכאן, אימות ארכיאולוגי למקורות חז”ל הנ”ל.

השופר, בשונה מן החצוצרה, היה כלי עממי, וזו אחת הסיבות לכך שהשופר היה מצוי בשימוש אף מחוץ לבית המקדש והפך להיות לכלי הפולחני הלבדי- המוסיקלי לאחר חורבן בית שני (73 לספ’).

מקורות חז”ל משופעים בעדויות רבות על השופר, בעיקר מלאחר החורבן. מדובר בעדויות שאופיין ומהותן הצביעו על עממיותו של הכלי הנידון. מקורות אלה העידו על פעולות שונות שנכרכו בשופר. למשל – שימוש בנוזלים להצללת התקיעה; ציפוי הכלי שהותר על ידי חז”ל, כל עוד לא הפריע לתקיעה; תיקונים ושיפוצים בכלי, שאף הם הותרו בהתניה דומה לנ”ל; קביעת גודל מינימלי לכלי ועוד.

מעורבות זו של חז”ל אינה נעוצה בהכרת ההנהגה היהודית בחשיבות המוסיקה בלבד, אלא אף, כנראה, ברצונה לפקח על נהגי התקיעה בשופר. התקיעה שהפכה להיות ליסוד-מוסד בחיי כל בית כנסת, בכל קהילה וקהילה, ממש כמו התפילה עצמה, שעליה, על התפילה, נהגו חז”ל לפקח. ובהקשר לכך נציין כי עם הופעת סמלי האמנות היהודית בבית הכנסת, תפס השופר מקום של קבע לצד תשמישי קדושה אחרים כגון האתרוג, הלולב ועוד. והדבר מתבטא במקורות נומיסמטיים כגון במהלך המרד הגדול ובמרד בן כוסבה.

יצויין, שיש הגורסים, כי השופר הושפע מן הכלים המוסיקליים היווניים והרומיים.

3. החליל

החליל המקראי  היה עשוי עץ, קנה סוף, ולו שני מינים: חד-קני ודו-קני. יצויין כי החלילי המקראי היה דמוי אבוב. אין עדות ישירה אם בני ישראל השתמשו בחליל הכפול, אולם אין ספק שידעו על קיומו. בכל מקרה הוספת החליל הכפול בתקופת בית שני מצביע בהחלט על חידוש מעניין. בתקופת בית שני מצא החליל את מקומו במערכת הכוללת של מוסיקת המקדש וזאת לקראת שלהי ימי הבית. היה זה חליל של קנה, או כפי שנקרא במקורות גם בשם “אבוב של קנה”  (כגון משנת ערכין ב’ 3; תוספתא שם א’ 13), שניסו לצפותו בזהב, אך בשל הפגם שנגרם לצליליו הוסר הציפוי.

יצויין כי בברייתא ערכין (י’ עמ’ ב) זיהה התלמוד את החליל עם האבוב. הרמב”ם בהתייחסותו למשנת ערכין (ב’ 3) גרס כי “אבוב של קנה” הינו הקנה הקטן שבראש החליל, וכמותו אחרים. יש שטענו כי השימוש בפי הקנה מראה שהיהודים השתמשו בחלילים ארוכים כעמי אסיה ויוון, ולא באבוב האלכסוני המצרי שהיו נושפים בצידו ולא בארכו כטענת מ. בראייר במאמרו: “לזיהוי כלי השיר בכתבי הקודש והתלמוד”, תלפיות ה’ (תשי”ב) עמ’ 548).

לצד ה”אבוב של קנה” אנו מוצאים את ה”אבוב של נחושת” (משנת ערכין ב’ 3) ואת ה”חליל של מתכת” (משנת כלים א’ 6) שפיו וחלקו התחתון היו מצופים. וכן אנו עדים לחלילים אשר הוכנו מעצמות,

 כהוכחה להשפעה יוונית-הלניסטית, שהרי “חלילין של עבודה זרה” (תוספתא עבודה זרה ו (ז) א’) זכו לשימוש אצל ישראל.

ההוראה שבמקדש יש לנגן על “אבוב יחידי” (משנת ערכין ב’ 3) עשויה לקרבנו להנחה כי החליל הכפול היווני, ה”אאולוס”, לא זכה לשמש במקדש. חליל זה היה עשוי שני צינורות נפרדים שיצאו מן הפיה. צינורות אלה, שבהם היו חורים נקובים והלשונות שגרמו להרעדות היו עשויות קני סוף. האבובנים המומחים, שמא להם ייחסה המשנה את המומחיות הכללית, היינו למשפחת בית הפגרים ולבית ציפרייה. הללו היו מחזקים את קצה הכלי שבפיהם בעזרת רצועות עור (“פורבאיה ביוונית), שהיו מכסות חלק מלחייהם).

4. סוגי חלילים שונים

א. עוגב – הידראוליס

האזכרות המקראיות שהעידו על העוגב אינן מסייעות, לצערנו, לזיהוי הכלי. ובכלל החוקרים חלוקים לגבי זיהויו, האם בכלל מדובר בכלי מיתר או נשיפה, ויש אף המזהים אותו כ”חליל פאן” המפורסם, הקלאסי. אף חכמי בבל האמוראים קראו לו בשם “טבלא גורגדנא” (תלמוד בבלי, ערכין י’ עמ’ ב), שמא אורגן מים (?) לא הקלו עלינו את המלאכה.

עדותו של האמורא הארצישראלי רבי שמעון בן לקיש – “עוגב, זה ארדבלס” (תלמוד ירושלמי סוכה, פרק ה’ נה עמ’ ג) – היא-היא אשר עשויה לקרב אותנו לזיהוי העוגב כ “הידראולוס” מיוונית. היינו – אורגן מים, ואף המדרש שדרש על ה”עוגב” שבמקרא אמר כי “אדרבולין וכורבלין” (בראשית רבה כ”ג 4), או “ערדבלין וכרבלין” (שם כ”ד 23), היינו אורגן מים. השערה זו ביקשתי לחזק מסמיכות פרשיות מעניינת במקורות חז”ל. יתכן שניסו להכניס כלי זה שהתפתח באלכסנדריה המצרית לחיק המשפחה המוסיקלית שבמקדש. וזאת אני למד מן הברייתא התלמודית מפי רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, שטען כי “… הרדולים לא היה במקדש” (תלמוד בבלי, ערכין י’ עמ’ ב), כשבכמה נוסחאות נשמטה המילה “לא” מן המשפט הנ”ל. וזאת בבחינת השערה בלבד). בכל מקרה שיבוץ הכלי הנ”ל בכלל המשפחה המוסיקלית שבמקדש ללא הצלחה כלשהי, נראה שמבוססת על עוצמת קולו האדיר שהאפיל על האפקט המוסיקלי החשוב שנדרש במקדש. וכך מפי רשב”ג הנשיא – “תני רשב”ג: לא היה אדרבליס בירושלים, מפני שהוא סורח את הנעימה”” (תלמוד ירושלמי, סוכה פרק ה’ נה עמ’ ג). ובברייתא מנגד נאמר כי “… מפני שקולו ערב (צריך להיות – “עבה”) ומערבב את הנעימה” (תלמוד בבלי, ערכין י’ עמ’ ב).

ב. סמפוניה

כלי זה הוזכר בפרק הודם, בפרשת “תזמורת נבוכדנאצר”. יש הגורסים כי מדובר במעין חמת חלילין. במשנה נזכרת ה”סמפוניה” בין הכלים אשר היו עשויים עץ ומצופים במתכת, כגון: ” … סמפוניה, אם יש בה בית קיבול כנפיים …” (משנת כלים א’ 6)., כשיש המפרשים זאת כמנענעים המחוברים לכלי, כשעל ידי ניענוען משתנה הצליל. כך או כך כנראה שלפנינו מין חידוש טכנולוגי מעניין, שמא מכלל הכלים ההלניסטיים.

ג. חמת חלילין

כלי זה נזכר במקורות חז”ל, אולם הוראתו מעורפלת וכל המנסה לראותו כעין ה- bagpipe הסקוטי, בבחינת שם המוכר בשפה העברית והמקובל כ”חמת חלילין”, יווכח שאין לו מקבילה בהיסטוריה המוסיקלית העתיקה.

ד. סירינקס

כלי זה, המוכר יותר ככינוי “חליל פאן”, שייך, לאמיתו של דבר למשפחת כלי הרועים, לטקסים פולחניים ולעולם המיתולוגי בכלל. כלי זה הופיע על גבי מטבע של אגריפס השני משנת 83 לספ’. וזו עדות מעניינת מאד, מאחר שראינו כי מספר נושאים במוסיקה היהודית נקשרו בשמו ובדמותו של מלך זה.

יש המשערים כי ה”משרוקיתא” שהופיעה ב”תזמורת נבוכדנאצר” הוא-הוא “חליל פאן”. ואולי זו ה”צפצפה” שנזכרת בספרות חז”ל (כגון תוספתא סוכה ב’ 7). ושמא התמונה שהצטיירה במדרש ושתארה מחזה אופייני שנלקח מעולם החינוך היווני הקלאסי, הקרובה להוראת ה”סירינקס”?  שם מסופר על “פדגוג” של “מלך”, קרי של אציל או עשיר, שהיה נוטל “אבוב של קנים והיה מזמר” (איכה רבה ד’ ט”ו). כך או כך מדרש זה הצביע כנראה על תופעה שביקשנו להבליט בפרק הקודם. כלומר על המקום החשוב שתפסה המוסיקה בחינוכו של בן העשירים ההלניסטי-רומאי, בבחינת תופעה שהטביעה חותמה הרישומי על ספרות חז”ל.

נסיים את הסעיף הנידון על כלי נשיפה חליליים בעדות חז”ל, שהבליטה את קולו הנעים של החליל, באומרה כי “כלי זמר של קנים” עשוי להביא שינה מתוקה לאדם (תלמוד ירושלמי עירובין פרק י’ כו ראש עמ’ ד). משפט זה עשוי להתבהר על דרך הסמל ושמא גם להיות מיוסד על נוהגים המקובלים, דרך כלל, בבתי עשירים ושועים, כאשר בעל הבית היה פורש ליצועו לקול החלילנים שנשכרו לצורך זה.

עוד בנושא באתר הידען:

• עוגב? במקדש?
• עם ישראל שר 16: מוסיקת המקדש מתארגנת בזיקה לחגים (ג’) – השופר
• עם ישראל שר 12: התוקעים בחצוצרה ובשופר
• אחרי שחזר מהציד, האדם הקדמון בתקופת הקרח ניגן להנאתו בחליל
• עם ישראל שר: המוזיקה בבתי הכנסת