עוגב? במקדש?

מהו אותו כלי מסתורי שנקרא בשם רדואל או אדרבלס שהיה חלק מהרפרטואר של בית המקדש השני? האם זה כלי המורכב ממערכת של חליל נשיפה, צינורות, אגן מים ומיכליםשהומצא במאה השלישית לפני הספירה באלכסנדריה וזכה לפופולריות במאה הראשונה לספירה?

נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל, מעיד בתוספתא (ערכין א יד) על כי “הרדאולים לא היו במקדש, מפני שמערבב את הקול ומקלקל את הנעימה”. בתלמוד הבבלי מובאים הדברים בשמו וחכם בבלי מבהיר את הגדרת הכלי כ”טבלא גורגדנא” (ערכין י עמ' ב) – היינו תוף גדול, “מפני שקולו ערב (צ”ל עבה) ומערבב את הנעימה. אף שם נאמר כי “לא היה במקדש”. מעניין, אגב, שבכמה נוסחים נמחקה המילה “לא”, כשההוראה היתה – “הרדולים היה במקדש”.

התלמוד הירושלמי מבאר את המונח התוספתאי משמו של רבי שמעון בן לקיש כדלקמן: “עוגב זה ארדבלס. תני רבן שמעון בן גמליאל – לא היה ארדבלים בירושלים מפני שהוא סורח את הנעימה” (סוכה פרק ה דף נה עמ' ג).ישנם מלומדים הסוברים כי מדובר בחליל או באבוב, ויש הגורסים כי מדובר באבוב מים, כאשר שם הכלי (“הרדאולים”, “הרדולים”, או “ארדבלס” – “ארדבליס”) נגזר מהיוונית – “אודראולוס”, “אודראליס” והכוונה לכלי מוסיקלי שהומצא על ידי קטסיביוס מאלכסנדריה (221-246 לפנה”ס) וזכה לפריחה מחודשת בימי קיסרותו של נירון הרומי (68-54 לספ'). הכלי היה מורכב ממערכת של חליל נשיפה, צינורות, אגן מים ומיכלים, וממנו היו מפיקים צלילים מאוד מיוחדים. אם כן לפנינו, כך דומה, עוגב-מים. המשנה מספרת על מיתקן אוטומטי, מנגנון מכאני מסובך ומורכב הקשור במים שנמצא במקדש. בסמוך לו, ממקור מקביל, מסופר על שער ניקנור שבמקדש שהובא מאלכסנדריה. במקדש המצרי נמצאו מיתקנים אוטומטיים מעניינים, ופאוסניאס היווני מעיד על מיתקן אוטומטי גאוני שנמצא במקדש הירושלמי.

אין זה מן הנמנע להניח שבן קטין שעשה “מוכני לכיור (במקדש), שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה” (יומא ג' י') הושפע מן ההמצאות האלכסנדריות, או אף נעזר במומחים אלכסנדרוניים שהיו שם-דבר בכל הנוגע למנגנונים מכאניים.

זאת ועוד, התוספתא, לאחר שמספרת על ה”הרדאולים” מפי רבן שמעון בן גמליאל, מרחיבה את היריעה על מספר מקרים הכרוכים בכלים מסויימים שהיו שמישים במקדש כמו “צלצל שבמקדש, של נחושת היה … ונפגם. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, שתיקנוהו, ולא היה קולו ערב כמות שהיה” (תוס' ערכין ב' ג').

בפרשת הזעקת אומני אלכסנדריה ואמניה מביאה הברייתא את הסיפור הבא: “תנו רבנן: אבוב היה במקדש. חלק היה. דק היה. של קנה היה ומימות משה היה.. ציווה המלך (כנראה אגריפס השני) וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה” (ערכין י' עמ' ב'). וידוע שאגריפס השני דאג להשלמת בניין בית המקדש, ובעיקר בכל הנוגע לקישוטים האדריכליים ולציפויי הזהב השונים אשר על הקירות והעמודים.

דומה, כך נראה, שדברי רשב”ג המופיעים במקורות, בניסוח זהיר, מרמזים על כך שכנראה נעשה ניסיון (שנועד אולי לרצות את פניו של הקיסר נירון), אך ללא הצלחה מרובה, לשלב את העוגב במערכת הכלים המוסיקליים שבבית המקדש. אולם הצלילים שבקעו ממנו איימו “לבלוע” את צלילי הכינורות והנבלים (על צליליו בעלי העוצמה המשמעותית ניתן ללמוד מבמקורות – תוספתא ערכין א' י”ד; תלמוד בבלי, ערכין י' עמ' ב' ועוד) ולכן נגנזה התוכנית. יצויין שבימינו אנו, הגם שהעוגב השתכלל ניתן למלא בצליליו חלל של כנסיית ענק או אולם קונצרטים רחב ידיים.

הגם שתוכנית כזו נגנזה יש מקום לשער שאכן נעשה ניסיון לשלב את העוגב במערכת המוסיקלית המקדשית, ולמעלה ראינו כי ביקשו לצפות את האבוב, העשוי קנה, בזהב וקולו נפגם, “ולא היה ערב כמות שהיה” – על-פי המקורות.

הבה ונציג עניין זה מול אחת ההוראות המוסיקליות שבמשנת ערכין, זו שעוסקת ב”הידראוליס” ובכלי המקדש שנפגמו, בזו הלשון: “ולא היה מכה באבוב של נחושת, אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב” (ערכין ב' ג'). כלומר, נעשה ניסיון להכות ב”חליל של נחושת”, אך ללא הצלחה מרובה. יתירה מזו, גם התיבה הנוגעת לערבותו של הקול חוזרת ונשנית בשני המקרים שלעיל – ההידראוליס, החליל או האבוב והצלצל שהיו במקדש, ואין פה מקריות מן הסתם.

באותו הנושא: מגרפה מוסיקלית