מה מלמדת אותנו הכולרה על הקורונה

הכולרה הייתה למאה ה19 מה שהקורונה היא לנו. מה למדנו מהמגיפות הגדולות של העבר והיכן אנו דורכים במקום?

מיטות לחולי כולרה בבית חולים בדקה, בנגלדש. צלם: Mark Knobil, ויקימדיה.
מיטות לחולי כולרה בבית חולים בדקה, בנגלדש. צלם: Mark Knobil, ויקימדיה.

הכולרה הייתה למאה ה19 מה שהקורונה היא לנו. מה למדנו מהמגיפות הגדולות של העבר והיכן אנו דורכים במקום?

הקורונה של המאה ה19

הכולרה היא מחלת מעיים חיידקית המתבטאת בשלשול קשה. החולה מאבד בכל יום כ10 ליטר מים כשבכל מ"ל מההפרשה הנראית כ"מי אורז" נמצאים עד 500 מיליון חיידקים המועברים לנדבק הבא במזון או מים מזוהמים. אבדן הנוזלים כה מהיר עד שהמטפלים בנפגעי ההתפרצות המציאו את "מיטת הכולרה" – מיטה שבמרכזה פתח ניקוז כך שהחולה השוכב על גבו משלשל לתוך דלי הנמצא מתחתיו. במאה ה19, טרם עידן צנרת הביוב המודרנית הפצת כמות כזו של גורמי מחלה חוללה  מגפות המוניות וקטלניות. 5 מגפות כולרה היכו באירופה של המאה ה19, כולן התחילו באזור שפך נהר הגנגס למפרץ בנגל בצפונה של תת היבשת ההודית (ביום בתחומי הודו ובנגלדש). הדלתה של הגנגס על ערוצי המים המשמשים הן לשתיה והשקיה והן לניקוז שפכים לקהילות רבות היתה עבור הכולרה מה ששווקי המזון בווהאן הם לקורונה של היום. נהר הגנגס, אגב, נותר מזוהם עד ימינו אלה: 1.1 מיליארד חיידקי קוליפורם צואתי ל100 מ"ל מים נספרו שם במאה ה21.  מהודו התפשטה הכולרה בגלים דרך נתיבי המסחר מזרחה אל תאילנד וסין ומערבה אל מרכז אסיה, המזרח התיכון ואירופה.   המחלה שעד גילוי החיידק המחולל אותה  בידי רוברט קוך ב1884 היתה תעלומה למדע הרפואה המיטה חורבן על קהילות ואזורים נרחבים. עקבות המחלה, הפחד מפניה מהתובנות שהעניקה למדע ניתנות לזיהוי גם  בימי קורונה אלו.

הכולרה והיהודים

נתחיל, איך לא, בעם היהודי. בנתיב התפשטות הכולרה מאסיה לאירופה הכתה המגפה ב"תחום המושב" – רצועה במערב האימפריה הרוסית בה חיו, בעוני מחפיר, מיליוני יהודים בעיירות   קטנות וצפופות. הזוהמה והחולי הנלווית לדלות ולצפיפות היא מוטיב חוזר בתיאור הווי החיים בעיירות תחום המושב. את יחסם של יהודי השטעטל למותרות ההיגיינה ממחיש סיפור שתיעד אלתר דרויאנוב ובו מובא יהודי מהעיירה לפני שופט רוסי באשמה שבנה את ביתו ללא בית שימוש כך שהצרכים של בני הבית הוזרמו לרחוב. "למה לי שירותים?" תהה היהודי "הרי 'בתוך עמי אני יושב'". המפגש בין יהודי העיירה "מחוסרי-האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים" (כתיאורו של מקס נורדאו) לבין חיידק הכולרה היה על כן קטסטרופלי. קהילות תחום המושב הוכו בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים ו"חולרה" הפכה לקללת יידיש שגורה עד ימינו. אחד האמצעים המיסטיים לגדוש המגפה היה "חופה שחורה" – הקהילה המאוימת השיאה יתום עני ("חתן כולרה") ליתומה עניה בבית הקברות. גיבור סיפורו הטראגי-קומי של י"ל פרץ "יוסי בחור הישיבה" הוא יתום חסר כל המייחל לבואה של המגפה לעיירה כדי שיוכל להתחתן עם אחת היתומות.  המנהג, למרבה הפלא שרד עד ימינו: בית הקברות הראשון של תל אביב ברחוב טרומפלדור שנבנה בימי התפרצות כולרה ביפו נחנך בחתונה מקברית מעין זו והתפרצות הקורונה החייתה את המנהג בישראל של המאה ה21.

בארץ ישראל הייתה מגיפת הכולרה זרז להקמת שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. משה מונטיפיורי מימן את בניית  "משכנות שאננים" שכונה שהייתה פרוייקט נדל"ן כושל. היציאה מחוץ לחומות בלילה בשלהי התקופה העות'מנית הייתה הרפתקה מסוכנת שלא משכה מתיישבים. מגפת הכולרה שהכתה בסמטאות הצפופות של העיר העתיקה הפכה את הקערה על פיה. דווקא ההישארות העיר  הפכה מסוכנת יותר מהבידוד היחסי של השכונות החדשות.

ספינות הכולרה

חולה כולרה מקבל טיפול בתרופה שתמנע התייבשות, ב-1992. תמונה: נחלת הכלל מתוך ויקיפדיה Cholera patient being treated by oral rehydration therapy in 1992
חולה קורונה מקבל טיפול בתרופה שתמנע התייבשות, ב-1992. תמונה: נחלת הכלל מתוך ויקיפדיה Cholera patient being treated by oral rehydration therapy in 1992

בתקשורת הישראלית הגיע הקורונה לכותרות הראשיות דרך סיפורם של הנופשים הישראלים על ספינת הקרוז שהושמה בבידוד מול חופי יפן. בידוד הספינה נחשב אז (בימים הרחוקים של ינואר 2020) לפעולה קיצונית ואפילו אכזרית. 128 שנים קודם לכן, היה גורל הנוסעים על סיפון ה"מורביה" שהובילה מהגרים יהודים מרוסיה ופולין מנמל המבורג לניו יורק אכזרי הרבה יותר. האניה הצטיידה במים שנשאבו מנהר האלבה המזוהם ובעשרת ימי ההפלגה מתו 22 מהנוסעים, עשרים מתוכם ילדים מתחת לגיל 10 שגופותיהם הושלכו בבהילות למים. הגעת הספינה לנמל ניו יורק עוררה פחד ציבורי, נוסעי האוניה הושמו בבידוד ממושך ואליהם התווספו מהגרים מספינות אחרות, הצפיפות וזוהמה במתקני הבידוד הובילה להידבקויות נוספות שקטלו רבים,. הפחד שעוררה המורביה סייע למי שביקשו לסגור את שערי ההגירה לארה"ב בפני יהודי מזרח אירופה, תיאור הסכנה מהמהגרים דוברי היידיש, והעומס שהם מטילים על רשויות הבריאות והתברואה  בעיתוני התקופה מזכיר מאוד את זה שזוכים לו ה"מסתננים" בשכונות דרום תל אביב כיום. תקנות הסגר שהוטלו בלחץ דעת הקהל כוונו יותר לעצירת ההגירה מאשר למניעת המחלה וכללו בידוד לנוסעי המחלקה השלישית כלומר העניים שנדחקו את תחתית הספינות, למשך 3 שבועות, זמן ארוך משמעותית מתקופת הדגירה של כולרה ושחררו מבידוד את הנוסעים האמידים בתאי הסיפונים העליונים. בידוד ארוך כזה הפך את הובלת המוני הנמלטים מתחום המושב אל "די גאלדענע מדינה" לבלתי כלכלי עבור חברות הספנות והשאיר יהודים רבים באירופה.
הולדת האפידמיולוגיה

התחקיר האפידמיולוגי הראשון: מפת פיזור החולים בכולרה בלונדון.

הקורונה העלתה לכותרות את האפידמיולוגיה, מדע המגפות. מקבלי ההחלטות נועצים באפידמיולוגים על הטלת סגר מסוגים שונים ותחקירים אפידמיולוגים מתעדים את תנועותיו של כל חולה.   לידתו של מדע האפידמיולוגיה בהתפרצות הכולרה של 1854 בלונדון  ולאבי האפידמיולוגיה  נחשב ד"ר ג'ון סנואו  (John Snow) שחקר אותה.  כשהכתה המחלה בלונדון הקשר שבין חיידקים למחלות טרם נודע, התיאוריה המקובלת על התפשטות מחלות ייחסה אותן ל"מיאזמות" – אוויר נגוע הפוגע בבריאות. ד"ר סנואו שחקר את ההתפרצות סימן על מפת לונדון את מקרי המוות ומצא כי אין דרך להסביר את מקבץ החולים סביב רחוב ברוד (Broad st.) לשוני בזיהום האוויר. לנוכח המבוי הסתום הזה עשה סנואו  מה שלא עשה אף רופא לפניו: הוא תיחקר את החולים וחיפש את המכנה המשותף המקשר ביניהם כשהוא מבצע את ראשון התחקירים האפידמיולוגים. התחקיר הזה הוביל אותו למשאבת המים ברחוב ברוד ממנה שתו כל החולים כולל משפחה שהייתה רחוקה משאר הנדבקים אך הביאה משם את המים משום שהעדיפה את טעמם. עוד רמז שסייע לסנואו לפענח את המפה היה "אי של בריאות" בלב האזור הנגוע: מבשלת בירה בה קיבלו העובדים בירה חינם ומשום כך לא שתו מהמים. באופן אירוני, דווקא אחד ממתנגדיו של סנואו, הכומר הנרי וויטהד (Henry Whitehead) סיפק את ההוכחה הניצחת למסקנותיו. וויטהד האמין כי המגפה היא עונש אלוהי על חטאי לונדון ויצא למסע חקר משל עצמו להפריך את טענותיו האפיקורסיות של סנואו. במהלך חקירותיו הגיע וויטהד לאישה שבנה נדבק עוד קודם להתפרצות של רחוב ברוד והיא סיפרה כי לאחר שכיבסה את חיתולי בנה החולה שפכה את המים לבור ספיגה מטרים ספורים מהמשאבה החשודה. כשהציג סנואו את ממצאיו לרשויות הוסרה ידית המשאבה כך שלא ניתן היה להפיק ממנה מים. המקור המיידי נוטרל אבל הרעיון שהמחלה עוברת במסלול צואה – פה (Fecal-oral) היה, שלא במפתיע, קשה לעיכול ולקחים יסודיים יותר לא נלמדו. נדרשו עוד התפרצויות המוניות כדי שמערכת הביוב תזכה להכרה כגורם הדבקה. המגפה בהמבורג, משם הפליגה המורביה האומללה, כמעט 40 שנים מאוחר יותר היא ההוכחה עד כמה לאט מוטמעים תובנות מדעיות בקרב מקבלי ההחלטות. התפרצות הקורונה מעטלפים 20 שנים לאחר התפרצות נגיף הSARS ממקור דומה מרמזת שלא הרבה השתפר מאז. התחקיר של ד"ר סנואו לא רק יצר מדע חדש אלא גם החייה את הפחד הציבורי ממים והניח את הבסיס לתעשייה המשגשגת עד היום של מים "מינרלים" בבקבוקים. תעשיה הממשיכה לפרוח גם מאה שנים ויותר אחרי ששיטות סינון וחיטוי הפכו את המים שבברזים בטוחים לשתייה.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן