עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- ‘מומחים’ שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות ‘היום שאחרי’ כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש ‘שבאמצע’ – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים ‘ששמע’ הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

עוד מאמרים מאת ד”ר רועי צזנה, העוסקים בקורונה באתר הידען:

• כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)
• עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל
• נגיף הקורונה החדש: המגיפה האחרונה שתכה במין האנושי

דוקטור לננו-טכנולוגיה, חוקר בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בעל טור קבוע בסיינטיפיק אמריקן-ישראל, מגזין הטכניון ובלייזר. מגיש תכנית הרדיו הפופולרית דוקטור למה מרצה על מדע, היסטוריה, עתיד וכל מה שבאמצע.

לבלוג של ד”ר רועי צזנה מדע אחר
ד”ר רועי צזנה הוא מחבר הספרים “המדריך לעתיד” ו”השולטים בעתיד”