מה מגישים לנו בתוך הבקבוק הכחול?

כמעט כל אחד מאיתנו הוא צרכן של מים בבקבוקים אבל מה אנחנו יודעים על איכותם של המים האלו?

מי שתיה, מתוך ויקיפדיה.
מי שתיה, מתוך ויקיפדיה.

המושג "מים מינרלים" נטבע באירופה שופעת המים. באזורים לחים המים נוטים להכיל כמות קטנה של מינרלים מומסים: המלח פשוט מתפזר על נפח גדול. חלק המינרלים הללו כדוגמת מגנזיום, סידן, יוד ועוד מועילים לבריאות. מי מעיינות שהיו עשירים יחסית במינרלים זכו, לכן, לפופולאריות רבה. עד תחילת המאה ה20 הייתה הנסיעה ל"מעיינות מרפא" לטבילה ושתיית מים מינרלים אפנה בקרב מי שיכל להרשות זאת לעצמו. יישובים בקרבת מעיינות כאלו הפכו לאתרי קיט ונופש וחלקם, כמו העיירה הצ'כית קרלו ויוארי (קארלסבאד) שזכתה לארח 2 קונגרסים ציוניים הם אתרי תיירות עד היום.

כיום כשהמזון מגוון דיו לספק את צריכת המינרלים שגופינו זקוק לה הפופולאריות של המים בבקבוק היא חידה בלתי פתורה. כששואלים צרכנים למה הם מוכנים לשלם כסף עבור מוצר המוצע חינם התשובות נחלקות בין מי שמעדיף את טעמם של המים המינרלים למי שחושש מזיהום במי הברז.

נפתח בויכוח על טעם וריח האמנם מים בבקבוק טעימים יותר?

בניסויי טעימה עיוורים, מסתבר, נעלם יתרונם של המים המינרלים. כך למשל זכו מי ברז מניו יורק להעדפה של 45% ממשתתפי סקר טעימה בעוד מי "אוויאן" המפורסמים זכו להעדפה של 12% בלבד. בתכנית תחקיר בטלוויזיה הסכימו סועדי מסעדה יוקרתית לשלם $7 עבור בקבוק L'eau Du Robinet (מי ברז בצרפתית) שמולא מברז המטבח ודחו באנינות טעם את אותם מים בקנקן. את חוויית השתייה אי אפשר לרדד להרכב כימי ומבחני מעבדה; מים ששילמנו עבורם וטרחנו לסחוב הביתה יערבו לחיכנו יותר מהמים הפשוטים שמזרימים לנו פקידי העירייה לברז שבכיור המטבח [1].

אבל הסיבה המרכזית לפריחת שוק המים בבקבוקים היא החשש מהזיהומים שבמי הברז. זהו פחד המעוגן בהיסטוריה ארוכה של מגיפות המועברות על ידי מי שתייה. כבר הנביא אלישע מתחיל את שרשרת הניסים שלו כשהוא מטפל במקווה מים ועוצר כך מגפה קטלנית (מלכים ב' פרק ב'). הידע הזה נשכח עד שמגיפת כולרה בשנת 1854 שינתה את מדע הרפואה ובאותה הזדמנות ייצרה את רעיון המים בבקבוק. כשהפילה המחלה 127 חללים גילה הרופא ד"ר ג'ון סנאו את הקשר בין כל החולים – משאבת מים ציבורית ברחוב ברוד בלונדון ממנה זרמו מים מזוהמים בביוב מנהר התמזה. התחקיר הזה נחשב ללידתו של מדע המגיפות המודרני – האפידמיולוגיה. מאז ועד לראשית המאה ה- 20 היו בקבוקי מים שמקורם במעיינות הידועים כנקיים הדרך היחידה לשתות בבטחה.

בשנת 1913 הונהג בארה"ב חיטוי בכלור ומי הברז בערים הפכו סוף סוף בטוחים לשתייה. ההישג הזה בצירוף שיפור תשתיות המים והביוב הביאו לדעיכת שוק המים בבקבוקים למשך רוב המאה הקודמת. אלא שמתברר כי קשה להתגבר על פחדים ישנים ובפרט כשיש מי שיכול להרוויח מהם. בשנות השבעים החלו יזמים לנצל אירועי זיהום או חששות מאיכות המים והחיו את שיווק המים המינרלים.

כאמור, אין כל עדות מעבדתית או בריאותית לעדיפות של מים מינרלים. אירועי זיהום מים זוכים לסיקור תקשורתי נרחב ומתברר כי אירועים כאלו יעבדו תמיד לטובת משווקי הבקבוקים. זיהום במי ברז מביא עוד צרכנים אל מדפי הבקבוקים בסופרמרקטים ואילו בעיות דומות במים מינרלים, כדוגמת הבנזן שהתגלה במי פריה בעשור שעבר, מביאים אנשים לעבור לבקבוקי המתחרים אך לא לחזור למי הברז. מה שנשאר מארועי זיהום בין שהם בברז הזול ובין שהם בבקבוקים היקרים הוא מודעות ציבורית לכך שמים הם עסק מסוכן ולכן ראוי לשלם עליו. בארצנו מגיעים רוב המים ממילא ממי תהום (אקוויפר ההר ואקוויפר החוף) וגם מי הכנרת אינם עניים במינרלים כך שהבהלה לבקבוקים מקורה כמעט רק בחוסר האמון במה שמספקות לנו הרשויות.

ממוצר יקר שההצדקה היחידה לשיווקו היא אבטחת איכות ניתן היה לצפות שיעמוד בתקנים מחמירים ממה שזורם סתם בברז. על אריזת הבקבוקים מופיעים ריכוזים של כמה חומרים מומסים: עדות מעבדתית לטיב המים שאנו קונים. אבל מה באמת ניתן ללמוד מהרשימה הזו?

8 חומרים מפורטים באותיות הקטנות: סידן, מגנזיום, דו-פחמות, נתרן, אשלגן, חנקות , גפרות וכלוריד. בנוסף מצויין גם "ערך ההגבה" של המים. באופן מוזר ומטריד רק לפריט מידע אחד – ריכוז החנקות (ניטראטים) יש קשר למה שמעניין את הצרכן: עד כמה המים נקיים.

סידן ומגנזיום, למשל הם מזכרות שהותיר הסלע במים שזרמו בו. המתכות האלו פוגעות בכושר ההקצפה של סבון ויוצרות אבנית בדוד החימום ובמכונת כביסה – מעטים מאוד האנשים המשתמשים במים מינרלים לרחצה או כביסה. עבור מי שקונה בקבוק מים בקיוסק או מיכל מים למשרד אלו נתונים חסרי משמעות. הכלוריד הוא אותה צורה של אטום הכלור בה הוא נמצא במלח בישול: הכמות שאנו מקבלים במים זניחה לעומת מה שנקבל במזון. ריכוזי הכלוריד חשובים למי שרוצה להשקות במים גידולים רגישים כהדרים או אבוקדו: מיותר לציין שאף פרדסן לא משקה את אדמתו במוצר הזה כך שגם מספר זה אינו מסיע לצרכן. באופן דומה גם ריכוזי הנתרן, האשלגן והגפרות חסרי חשיבות לצרכן וה"דו-פחמות" הן פשוט תוצאת התמוססות במים של דו תחמוצת הפחמן מהאטמוספירה.

ומה, לעומת זאת לא רשום על האריזה? למשל חיידקים.

ה"טבעיות" של המים המינרלים מתבטאת בכך שאין בהם כל תוספים כדוגמת תרכובות הכלור המשמשות לקטילת חיידקים במי הברז, האיכות הבקטריאלית (מספר החיידקים וסוג החיידקים בבקבוק) משקפים, לכן את ההיגיינה עד לרגע בו נסגר ונאטם הפקק. כל מי שיוצא לארצות עולם שלישי מוזהר שלא לצרוך מי ברז ולהעדיף מים מינרלים בבקבוק. העדיפות של מים מינרלים על מי בז מבחינת נקיון היא כמעט אקסיומה ולכן מפתיעות כל כך תוצאות מחקרים כמו זה של קבוצת חוקרים בברזיל [2] שהשוותה מים מינרלים ממיכלים בני 20 ליטרים במקומות עבודה לעומת מי ברז שנלקחו מהברז הקרוב ביותר לאותו מיכל. מתברר כי מי הברז המושמצים היו נקיים מעט יותר ממי המיכל ה"בתולי". כאשר נבדקו מים מאותם בקבוקים כשהם נובעים מהברז המותקן במיכל התקבלו התוצאות הגרועות ביותר: קוליפורם צואתי, חיידק שהתקן אוסר המצאותו במים באופן מוחלט התגלה בכ3% מדוגמאות מי הברז, בכ5% מדוגמאות המים שנלקחו ממכלי מים מינרלים לפני ההתקנה וביותר מ10% מכוסות המים שנלקחו מהמתקן באותו אופן בו אנשים נוהגים למזוג לעצמם את מי השתייה. מי ברז מכילים כמות של כלור שתאפשר לטפל ב זיהום שיתרחש לאחר שהם מוזרמים בצינור או נמזגים לקנקן אבל מים מינרלים חסרים את ההגנה הזו. ממוצר הרגיש לקלקול ניתן לצפות להנחיה ברורה איך לאכסן לאחר פתיחת הסגר. אבל בעוד שעל כל קופסת גבינה או בקבוק קטשופ הצרכן מונחה איך לשמור לאחר הפתיחה הרי שהתווית על בקבוק המים מציינת רק תאריך תפוגה.

עוד נתונים שחסרים ברשימה שעל האריזה הם דווקא סוגי הזיהום שמהם ניתן לחשוש במים שמבלים זמן רב בבקבוק פלסטי. הבקבוק האופייני למים מינרלים עשוי מחומר הנקרא בראשי התיבות PET ובשפת הכימאים פוליאתילן טרפתלאט. חומר הגלם של הפלסטיק הזה הוא נגזרת של חומצה פתאלית: משפחת חומרים שעדויות מחשידות מצטברות נגדה בשנים האחרונות. יש להדגיש כי החומר לאחר תהליך הפלמור (יצירת הפלסטיק) אינו מסוכן אבל בדיקות מעבדה מראות כי כמות מסויימת של תרכובות פתלאט דולפות לתוך המים ויתרה מכך: ניתן להראות פעילות ביולוגית של אותם חומרים. הפתלאט בעייתי משום שהוא משבש פעילותם של הורמונים וביניהם הורמוני המין. חלזונות שגודלו במים מבקבוקי PET הראו יותר פעילות של "פרו ורבו" מחבריהם שגודלו באקווריום שמולא ממים בבקבוקי זכוכית עדות מובהקת להפרעה הורמונלית [3]. לאונרד לקס, שפרסם לאחרונה מאמר הזהרה מפני זהומי מים מינרלים שמקורם בחומרי האריזה מצביע על שורת פרמטרים שעשויים להשפיע על מידת הדליפה למים של כימיקלים מהבקבוק: ההרכב המדויק, אופן הייצור, אחוז הפלסטיק הממוחזר ואופן האחסנה [4]. חברות המים המינרלים לא משתפות אותנו, הצרכנים, באינפורמציה על הבקבוק. כך למשל, אין אנו יודעים על חומר נוסף שעשוי לדלוף אל המים: היסוד אנטימון. החומר הזה משמש להאצת התגובה ליצירת הPET ומחקרים הראו כי גם חומר זה משבש פעילות הורמונלית. רמות האנטימון במים המינרלים עולות ככל שעולה זמן השהיה בבקבוק אך כמות החומר הדולף תוך חצי שנה או שנה משתנה מאוד בין בקבוקים שונים[5] . ביפאן, שם משתמשים חלק מהיצרנים בטיטניום במקום אנטימון לאותה מטרה מצאו בקבוקי מים מינרלים שריכוז האנטימון בהם לא עלה על זה של מי ברז. למותר לציין כי מידע אופן היצור של הבקבוק ומידת דליפת האנטימון וחומרים אחרים אינו זמין לצרכן.

לסיכום: גם אם אין כל הגיון לרכוש מוצר יקר יותר באותה איכות המים המינרלים כאן ונראה שהם יישארו איתנו. אבל מי שגורף הון בזכות הבטחה ישירה או מרומזת לאיכות משופרת צריך להציג באופן גלוי את איכות המוצר. מים מינרלים חשופים לזיהום מסוג שונה מאלו של מי ברז ועל המידע לצרכן לשקף את את הפרמטרים הרלוונטים למי שמשתמש במים לשתייה: האם המים נקיים מבחינה בקטריולוגית וכימית כאשר אנחנו שותים אותם (ולא רק "בשער המפעל"), כיצד יש לנהוג בהם לאחר הפתיחה ומה איכות חומרי האריזה.

ד"ר יורם שורק הוא המדען הראשי של עמותת "אמנת ישראל למים” (ע"ר) המקדמת קביעת תקן לאיכות מים מינרלים.

1. Miguel F. Doria, Bottled water versus tap water: understanding consumers’ preferences, Journal of Water and Health (2006)
2. Zamberlan da Silva, M.E., et al., Comparison of the bacteriological quality of tap water and bottled mineral water. Int. J. Hyg. Environ. Health (2008)
3. Martin Wagner & Jörg Oehlmann, Endocrine disruptors in bottled mineral water: total estrogenic burden and migration from plastic bottles, Environ Sci Pollut Res (2009)
4. Leonard Sax, Polyethylene Terephthalate May Yield Endocrine Disruptors, Environmental Health Perspectives (2010)
5. W I L L I A M S H O T Y K & M I C H A E L K R A C H L E R, Contamination of Bottled Waters with Antimony Leaching from Polyethylene Terephthalate (PET) Increases upon Storage, Environ. Sci. Technol. (2007)

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

26 תגובות

  1. העיניין הוא לא החיידקים של מי הברז אלה שמי הברז הם כבר לא מים טבעיים אלה מוטפלים ולכן חסר בהם מנרלים חשובים מאוד כמו סדין ומגנזיום ואני לא יודע מה עוד ועל זה לא אמרת כלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן