הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יז' – המרד הגדול והכהונה

בכל מקרה ראוי להדגיש את הזיקה בין הכהונה לנבואה, לחוכמת הנסתר ולפיענוח סימנים כלשהם, מה שהעמיד את הכהונה בדרגה נישאת מעל שאר הציבור לאורך התקופה הקדומה ובא לידי ביטוי טראגי במרד הגדול

חפצי המקדש בירושלים מועלים לרומא. מתוך שער טיטוס
חפצי המקדש בירושלים מועלים לרומא. מתוך שער טיטוס

הרשימה הקודמת הסתיימה בהתפרצות המרד הגדול, שהובל, לפחות אידיאולוגית-קנאית, על ידי האסכולה של בית שמאי, ובראשה אלעזר בן חנניה, סגן הכוהנים, שהרים את נס המרד ברומאים.

בתגובה נאספו גדולי העם והכוהנים הגדולים ועימם גם ראשי הפרושים כדי לטכס עצה מה לעשות כשהמרד עומד לפרוץ בכל רגע. הם החליטו לנסות ולהפיס את דעתו של הציבור הזועם וזימנו אותו לפני שער הנחושת הפונה מחצר בית המקדש. תחילה מתחו ביקורת קשה ונוקבת כנגד מחשבת המרד. הביקורת גלשה לפסים חריפים, ובמיוחד לאור הסכנה שהמקדש עלול להיפגע אם וכאשר תפרוץ התקוממות כנגד הרומאים. בהקשר זה אמר יוסף בן מתתיהו את הדברים הבאים: "ואחרי כן הוכיחו (הכוהנים וראשי העם) אותם בדברים על טענותיהם הנבערות (של הציבור) ואמרו: 'הן אבותינו הירבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים (רמז לכתב הזכויות של אנטיוכוס השלישי ב-198 לפנה"ס) ולא עלה על לבם לבעוט בזבחי איש ואיש, כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה, ועוד הוסיפו לכבד את הנוכרים בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלוהים, בבית המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כל עד היום הזה. ואתם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חוקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר, ויחד עם סכנת המלחמה, אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן הנכר להקריב לאלוהים ולהתפלל אליו. ואילו גזר אחד מכם חוק כזה על אחד העם (הדיוט) הלוא קצוף קצפתם עליו, באומרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות, ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים פן ימנעו האנשים אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוודע הדבר לנעלבים' (מלחמות היהודים ב' יז ד').

הטענות היו קשות, אך התבססו על אמת היסטורית מוצקה, למעשה עוד מראשית ימי הבית השני בתקופת השלטון הפרסי: מהציבור נעדרו אותם כוהנים אשר תמכו במרידה והיו בין מחוללי ראשית התפרצותה. הללו חששו כי הכהונה הגדולה והנהגת העם ישפיעו על הציבור והם עצמם עלולים להיפגע, אלא שכך לא קרה והציבור הכעוס לא השתכנע. או-אז נקטו יזמי הכינוס בצעד דרסטי – הם ארגנו משלחת שתגיע לאגריפס ולפלורוס ותבקש מהם להתערב בעניין ולהכניע את המורדים.

מהלך דרמטי זה אינו מחוור דיו, שהרי פלורוס היה מתערב ממילא בנושא כנציב רומי בעל סמכויות. ניתן להסביר את המהלך האחרון כנובע מהטעמים הבאים: ראשית – היה חשש שהמרד יתעצם ועל כן מוטב שידוכא כבר בראשיתו ויחסוך קרבנות מיותרים ופגיעה ברכוש. שנית – התגברות המרידה עלולה להעמיד את המקדש בסכנה. שלישית – פלורוס הנציב עלול, בדומה לקודמיו להשהות ולהשעות את תגובתו כדי שההתקוממות תתעצם ואזי תגובתו הצבאית תהיה מוצדקת וקשה, ולכך בוודאי שלא שאפו המנהיגים.

אגריפס מזדרז לשגר יחידות צבא לירושלים כדי שהללו יקדימו כל תגובה רומית, ואליו הצטרפו טובי העיר, הכוהנים הגדולים "וכל אוהבי השלום" (כדברי יוסף בן מתתיהו), ויחד נכבשה העיר העליונה, כשהמורדים מחזיקים בעיר התחתונה ובין שני הצדדים התפתחו "חילופי אש".

המורדים הקנאים השתלחו בביתו של הכוהן הגדול חנניה והעלו אותו באש ויחד עימו הציתו גם את בתי המידות של אגריפס וברניקי. המרד החל לשאת אופי סוציו-כלכלי גם מתוך מגמה לספח אל גרעין המורדים אנשים במצוקה ו"סתם" מיואשים. רבים מטובי העם ומהכוהנים הגדולים נמלטו למקומות מחבוא, למנהרות ולכל פינת מסתור מאימת המורדים ובמהלך החיפוש אחר הנמלטים נתפש הכוהן הגדול חנניה שמצא מחבוא בצינור מים הסמוך לחצר המלך, הוא ואחיו חזקיה עימו. המורדים הקנאים לא מחלו על נפשם והמיתום מיידית.

אחד ממנהיגי הקנאים, מנחם, נרצח בבית המקדש על ידי חברי קבוצה מתנגדת, מונהגת על ידי אלעזר. מנחם נרצח כשהוא עטור בגדי מלוכה ומתפלל לאלוהים. תופעה זו של התמלכות מנהיגי המרד היתה נפוצה והיא סמלה עקרון מהפכני של מעין שיבה לימי בית ראשון, כשהמלכים היו שליטי העם והכוהנים היו בסך הכל פקידים טכניים. לגליל נשלח קסטיוס גלוס, מפקד הלגיון הרומי השנים-עשר, והוא עשה דרכו לירושלים לאחר שהגליל לא גילה התנגדות. חנן בן יונתן הכוהן הגדול השפיע על טובי העם לפתוח את שערי העיר לפני הרומאים על מנת למנוע את נפילת העיר וחורבן המקדש. בשמוע זאת המורדים הקנאים הם דחקו בחנן וחבורתו אל בתיהם וסקלו אותם באבנים.

בירושלים מתארגנת ההנהגה כדי להוביל את המרד ולהקים מה שנקרא בשם "ממשלת מרד". מהלך זה נראה תמוה מאחר שהנהגת העיר התנגדה למרידה, אלא שהבינה כי לא תצלח דרכה על ידי התנגדות למרידה ולמורדים, ועל כן עדיף שהיא תוביל את המרד בדרך מתונה ואף תוכל להגיע לכלל מו"מ עם הרומאים בהמשך הדרך. את המרד נבחרו לנהל יוסף בן גוריון מאצילי ירושלים והכוהן הגדול חנן, וראש לכל דבר החלו לשקוד על ביצור חומותיה של ירושלים. הללו, יצויין, הוגדרו בפי יוסף בן מתתיהו כאלה שלא נחשבו לאוהבי הרומאים, כלומר יכלו לשמש גשר בין הקנאים לבין המתונים.

הנהלת המרד מיפתה את הארץ למחוזות ולגלילות ובכל אזור הופקדו נציגים ראויים מטעמה, "ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי צבא, האחד יהושע בן צפא (סאפפאס) מן הכוהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכוהן הגדול חנניה" (מלחמות היהודים ב' כ' ד') ועל הגליל כאזור בעל חשיבות ראשונה במעלה הופקד יוסף בן מתתיהו שהיה ממשפחת כוהנים ידועה.

ובכן, מה לכוהנים ולפיקוד צבאי? מדובר היה איפוא על תפקיד ממלכתי-ציבורי, פוליטי, כשתחת שרביטם של הכוהנים מכהנים מפקדי צבא בעלי ידע כלשהו בתחום הצבאי. זאת ועוד, למפקדי המחוזות לא נבחרו קיצונים ומתלהמי קרבות, ועל כך נדון מיד בהמשך.

יוסף בן מתתיהו מזרע הכהונה הבכירה התמנה כאמור למפקד המרד בגליל. משימה זו היתה אולי הקשה ביותר מכל יעדי ההכנה למרד, מכיוון שהיה ברור כי "מצפון תיפתח הרעה", כי הרומאים יכוונו את עיקר כוח הפריצה שלהם דרך הגליל לעבר ירושלים, ואלמלא סמכה ממשלת המרד על יוסף בן מתתיהו בעניין אמינותו ומיומנותו וכן מתינותו ויכולתו להגיע לאיזושהי תקשורת עם הרומאים, ספק אם היתה מופקדת בידיו משימה כה חשובה כמו הגנה על השער המרכזי ללב יהודה.

עם זאת התגלעו חילוקי דעות קשים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית וכן בין מנהיגים מקומיים בגליל כמו ההנהגה של העיר טבריה, ולבסוף חצה יוסף בן מתתיהו את הקווים כאשר נכנע לרומאים בנסיבות מאוד מסתוריות במבצר יודפת ומני אז היה למעין ההיסטוריון הרומי המתאר את שלבי דיכוי המרד. בהקשר זה מעיד הוא עצמו על עצמו, רגעים מספר לפני שמתבצעת פעולת ההתאבדות הקולקטיבית בין לוחמי יודפת, באומרו כך: " … ועל לבו (של יוסף) עלה זכר חלומות הלילה, אר גילה לו אלוהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות שליטי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות (ההקשר ליוסף המקראי די מעניין) וגם לבאר את חידות דברי האלוהים (הנשמעים לשני פנים)(גם כאן ההקשר למיתוס האוראקל היווני מעניין), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כוהן ויצא מזרע הכהונה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל האלוהים חרש לאמור: 'בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כולם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך" (מלחמות היהודים, ג' ח' ג').

אין בכוונתי להתעמק בנושא הכניעה או הבגידה, שהרי אין זה מעניינה של רשימה זו, ועל כך ניתן לפתח רשימה בת עמודים רבים, אלא אומר שלפנינו תעלומה בלתי מפוצחת ומפוענחת, שהרי מחד, אם בגד מדוע יצהיר על כך בגלוי, והוא בחזקת מקור יחיד בנידון, ומאידך, אם לא בגד מדוע מחפש הוא תשתית לוגית ואסכטולוגית למהלכו זה.

בכל מקרה ראוי להדגיש את הזיקה בין הכהונה לנבואה, לחוכמת הנסתר ולפיענוח סימנים כלשהם, מה שהעמיד את הכהונה בדרגה נישאת מעל שאר הציבור לאורך התקופה הקדומה. הקשר זה משמש ליוסף בן מתתיהו מין הכשר ראשוני להבהיר את הצעד המהפכני שביצע מול היהודים ומול הרומאים.

זאת ועוד, התכונה הנבואית, השמורה לכהונה, עומדת ליוסף בן מתתיהו כשהוא מנבא לווספסיאנוס הרומי כי עתיד הוא להתקסר בקרוב, ועל כן זכה בשידרוג משמעותי של מעמדו. פרשה זו דומה להפליא למה שיתרחש שלוש שנים מאוחר יותר, ערב נפילת ירושלים, כאשר רבן יוחנן בן זכאי יוצא ממנה מתחזה כמת ומנבא לווספסיאנוס כי יהיה קיסר, ובזכות זאת זוכה ריב"ז בהנהגת הקהילה היהודית ביבנה, בבחינת ירושת ירושלים והמקדש. גם פה (פרשת יודפת) וגם שם (פרשת ירושלים) מוגדרים שני המנהיגים – יוסף מזה וריב"ז מזה כאוהבי ווספסיאנוס, וכמי שפעלו בשם האלוהים. עם זאת המיתוס זימן ליוסף דימוי של בוגד ולריב"ז דימוי של גואל ומושיע.

לכו תתווכחו עם מיתוסים!

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. מגורי כהן:
    אין במערכת שום תגובה חסומה שלך.
    יכול להיות שארעה תקלה טכנית.
    אתה מוזמן להכניס את התגובות החסרות מחדש.

  2. אתה מחקת את השאלות שלי ! , אתה עושה בדיוק מה שאתה טוען שהכהנים עשו, והם לא עשו זאת !

  3. ככלל : לאורך ההיסטוריה האנושית , בני אדם שאפו לשרוד , תוך כדי התמודדות עם קשיים רבים , החל מאיתני הטבע , התמודדות עם קהילות יריבות ( החל מרמות המבנה המשפחתי , השבטי ) , תוך כדי פיתוחים מתחומים שונים , שאפשרו פיתרון ואף יתרון .

    אחד ההישגים הגדולים של עם ישראל : המרה של אמונות מסוגי אלילים רבים לאל יחיד , המשך בעשרת הדיברות , וערכים רבים מספרי הנביאים .

    אחת הקריסות של עם ישראל מתקופות בית ראשון ושני ; הסתפקות בערכים שהוזכרו לעיל , עד כדי אי התייחסות לצורך החשוב שבשדרוג אורחות ונוהלי משטר המדינה – ערכים שפותחו בפרט החל מתגלת השלישי ( ממלכת אשור ) , המשך בכורש הראשון ( פרס ) , הדמוקרטיה האתונאית , הריפובליקה הרומאית ( הסנט ) .

    החוקיות הנ"ל , שמסמנת תנאי יסוד לחוסנה של מדינה , באה לידי ביטוי בהמשך באנגליה (ג'ון לוק – הפרלמט ) , המשך בקוד נפוליאון .

  4. לעמי שלום

    היה שם או לא היה שם, הריני מרשה לעצמי, לאור הנסיבות ההיסטוריות העכשוויות, כגון המהומות הצפויות בירושלים על רקע הפרובוקציה של קבוצת אלע"ד, לטעון כי קבוצות קיצוניות המנצלות סיטואציות שונות, ובעיקר על רקע אידיאולוגי לוחמני ואובססיבי,לדרדר חברה שלמה אל עברי פי פחת, אם לא למעלה מזה.

  5. כמה מוזר לקרוא את תאור ההתרחשויות ולחוש כאילו אני קורא את שעתיד להתחולל………..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן