נציגת הדורות הבאים

כריסטיאנה פיגרס, כלת פרס דן דוד הטרייה, הצליחה לפני שלוש שנים לעשות את הבלתי אפשרי ולשכנע נציגים של 197 מדינות לחתום על הסכם פריס לשינוי האקלים ולהתחייב להפחתת פליטות גזי חממה. בוועידה השנתית למדע ולסביבה היא תחשוף מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים בפריס, מה עוד אפשר לעשות כדי להתמודד עם משבר האקלים ואיך היא שומרת על אופטימיות לנוכח התחזיות הקשות לעתיד

כריסטינה פיגרס בועידת האקלים של האו"ם בפריז, 2015. צילום: UNFCCC
כריסטינה פיגרס בועידת האקלים של האו"ם בפריז, 2015. צילום: UNFCCC

שחר בוקמן, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

"אנחנו עומדים עתה, בתחילת המאה ה-21, בצומת דרכים קריטי, ואנו נקבע, באופן קולקטיבי, באיזו דרך נצעד במאה הזו: במסלול של נזק והרס או במסלול של הזדמנויות, צמיחה כלכלית ואיכות חיים. כל אחד מאתנו שותף להכרעה הזו בבחירות היום-יומיות שלו". כריסטיאנה פיגֶרֶס נחשבת לאחת הדמויות החשובות בעולם בכל הנוגע במאבק במשבר האקלים, ולמרות – ואולי דווקא בגלל – שהיא מכירה את כל התחזיות, הדוחות והנתונים שצופים לכדור הארץ ולאנושות עתיד עגום, היא שומרת על "אופטימיות עיקשת", כהגדרתה, לגבי הסיכויים שלנו להאט את השפעות משבר האקלים.

פיגרס כיהנה כיו"ר אמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים (UNFCCC) בשנים 2010–2016. בתפקיד זה היא הובילה את העולם מתחושת אכזבה קשה בעקבות כישלון ועידת האקלים בקופנהגן ב-2009 (COP 15), לגיבוש קונצנזוס עולמי רחב שהביא להישג היסטורי בדמות החתימה על הסכם פריז בשנת 2015. בהסכם החליטו פה אחד 197 מדינות העולם לשנות את פני כלכלת העולם מכלכלה מבוססת פחמן לכזאת שתייצר פחות פליטות של גזי חממה ותהיה גמישה מספיק להתמודד עם השפעות שינוי האקלים.

עם תום כהונתה, התמודדה על תפקיד מזכ"ל האו"ם. את עיקר מרצה היא משקיעה היום בפעילות הסברתית במסגרת המיזם שהקימה "Global Optimism", שמבקש לקדם שינוי סביבתי וחברתי בעולם. להבנתה, אין מקום לפסימיות הרווחת בעולם לגבי עתיד האנושות בצל משבר האקלים, ואימוץ גישה אופטימית, המלווה בזעם לגבי הסיבות למשבר ולהשלכותיו האפשריות, תסייע ביצירת שינוי חברתי וסביבתי.

פיגֶרֶס, ילידת 1956, גדלה בקוסטה ריקה, כבת לאחת ממשפחות האצולה הפוליטית החשובות במדינה. אביה, חוסה פיגרס פרר, כיהן כנשיא המדינה למשך שלוש קדנציות, אמה קארן אולסן-בק כיהנה כשגרירת המדינה בישראל (בתחילת שנות ה-80), ואחיה, חוסה מריה פיגרס, כיהן אף הוא כנשיא המדינה. פיגרס החלה את דרכה בשירות הציבורי של קוסטה ריקה (במשרדי החוץ, התכנון, והחקלאות). בהמשך חייה עסקה בדיפלומטיית אקלים: היא יסדה ועמדה בראש ארגון שקידם את השתתפות מדינות אמריקה הלטינית בוועידות האקלים של האו"ם, ייצגה למשך 15 שנים את קוסטה ריקה בוועידות אלו, תרמה רבות לתמיכת המדינות המתפתחות בהסכמי קיוטו ולפני שנבחרה לעמוד כיו"ר אמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים שימשה כסגנית היו"ר.

בשבועות האחרונים היא ביקרה בישראל בשתי הזדמנויות שונות – פעם אחת לקבלת פרס דן דוד היוקרתי, ופעם שנייה בשל השתתפותה כמרצה אורחת בוועידה השנתית למדע ולסביבה, שבמסגרתה תדבר, בהרצאה הפתוחה לקהל הרחב, על הזמן ההולך ואוזל למציאת פתרונות למשבר האקלים ותציע הצעות מעשיות לאופן בו כל אחד מאתנו יכול לפעול למען עתיד טוב יותר.

מה צריך לעשות כדי שהסכם האקלים שנחתם בהובלתך בפריז, אכן יתממש?

"מעניין לבחון את שינוי אקלים בהקשר הדורי. הדורות הקודמים הורישו לנו את אורחות החיים שיצרו את בעיית שינוי האקלים, אבל הם בזמנו לא הבינו שזו בעיה. הדור שלי הוא הראשון שהבין שהאקלים משתנה, והוא זה שפיתח את ההבנה המדעית שיש לעולם בעיה ואת היקפה. לזכות הדור שלי ניתן גם לזקוף את ההתנעה של שני תהליכים חשובים: פיתוח הטכנולוגיה שתסייע במתן מענה לבעיה, ויצירת שינוי במערכת הכלכלית לכיוון של כלכלה ירוקה. אלה תהליכים שהדור שלי מתחיל אותם, אבל הוא לא יוכל להביא אותם לבשלות. זו כבר משימתו של הדור הבא, של האנשים הצעירים החיים כיום בכדור הארץ".

"הדור הבא הוא זה שבמהלך חייו יחווה את ההשפעות המלאות של שינוי האקלים. הדור שלי חווה רק טעימות ממנו. העוצמה של אותה השפעה מלאה תיקבע עתה. לכן, נקודת זמן זו היא יוצאת דופן בהיסטוריה העולמית עקב השפעתה על קביעת עתיד איכות החיים למאה השנים הקרובות לפחות".

"אנחנו נעים בכיוון הנכון. לפני כחמש שנים התחזיות המדעיות כללו טווח גדול של אפשרויות עתידיות – עלייה של 6-4 מעלות בטמפרטורה העולמית. לפני שלוש שנים וחצי אימצו ממשלות העולם את הסכם פריז, והתחייבו להגביל את עליית הטמפרטורה ל-1.5 מעלות, או לפחות לטווח סביר מתחת ל-2 מעלות. זה עדיין לא הושג כמובן, אבל זה יוביל אותנו לעתיד טוב יותר, יחסית לאותן תחזיות. כמובן שכל זאת אם, ורק אם, הסכם פריז ייושם תוך פרק זמן סביר".

"כשגיבשנו את ההסכם, חשבנו שהטווח של 1.5–2 מעלות הוא מרווח שסביר להתנהל בתוכו. לא ידענו אז את מה שהתפרסם לפני מספר חודשים: מסקנות ה-IPCC הראו ששגינו לחלוטין, ושאותו פער של חצי מעלה עלול לגרום להבדל תהומי. עלייה של חצי מעלה נוספת תהיה אחראית להכפלה של אובדן המינים ושל הרס תשתיות ומערכות כלכליות, ולהכפלה או אפילו לשילוש מספר האנשים שייחשפו לחום קיצוני מסכן חיים. לפיכך עלייה של 2 מעלות תהיה חטא מוסרי, כי אם זה יקרה, זה יקרה אף על פי שאנו יודעים את ההשלכות שלה על הסבל וההרס. לכן, המסקנה היא שהיעד חייב להיות עלייה של עד 1.5 מעלות ולא יותר".

עד עתה, 185 מדינות אשררו את ההסכם ופועלות לממש את עקרונותיו במסגרת תוכניות פעולה לאומיות. מכה קשה להסכם ניחתה מממשל טראמפ, שהודיע על כוונתו לסגת מההסכם (כוונה שתוכל להיכנס לתוקף רק בנובמבר 2020). בין המבקרים את ההסכם, טען מדען האקלים הנודע ד"ר ג'ימס הנסן, שההסכם מלא בהבטחות חשובות אך חסר התחייבויות ממשיות.

איפה אנו נמצאים ביחס לעמידה ביעד זה?

"אנו נמצאים כיום לקראת פריצות דרך רבות, לפחות בחלק מהמגזרים שיכולים לתרום לפתרון משבר האקלים. הפחם, למשל, הוא המגזר שתרומתו לשינוי אקלים היא המשמעותית ביותר ולכן אני מעודדת מאוד מכך שאנו חוזים עתה בקץ עידן הפחם. פחם לא רק גורם לפליטת גזי חממה, אלא גם גורם נזקים בריאותיים קשים. לכן, והיות שאנרגיות מתחדשות נעשו תחרותיות, עוד ועוד תחנות כוח פחמיות נסגרות ברחבי העולם".

"לנגד עינינו גם מתרחשת מהפכה נפלאה הגורמת לירידת הביקוש לנפט. המעבר להנעה חשמלית של כלי רכב גורם לירידה מהירה בביקוש לדלק. בשנת 2017 עבר ערך השוק של טסלה (אז חברה בת ארבע שנים בלבד) את ערך השוק של GM (שהיתה אז בת 110 שנה). עלייתה המהירה של טסלה גרמה ליצרניות הרכב הגדולות להיכנס גם הן לייצור כלי רכב חשמליים, בגלל החשש להפסיד את נתח השוק העצום הנוצר. מספר מדינות קבעו מועד (בטווח של 10–15 שנה) להפסקת מכירת כלי רכב בעלי מנוע בעירה פנימי. זה קורה אפילו במדינות מתפתחות – הודו, למשל, קבעה יעד שכזה, לשנת 2030".

"השינוי החיובי מתרחש גם בתחום האנרגיות ממקורות מתחדשים – עד לפני עשור רק 4% מהחשמל בעולם יוצר ממקורות מתחדשים, כיום מדובר כבר על 12%, וכל ארבע שנים מוכפל ההספק המותקן העולמי של אנרגיה ממקורות מתחדשים. העלויות מעולם לא היו כה זולות, ולשמחתי דבר זה ממוטט את כלכלת הפחם".

אחרי הסכם פריס עלה חשש שמדינות רבות, בעיקר כלכלות גדולות ומתפתחות כסין והודו, לקחו על עצמן יעדים שאפתניים מדי. אך לפיגרס חשוב להזים חששות אלו ואף להראות שפסימיות אינה מתכון להצלחה. "סין הגיעה לשיעור הפקת אנרגיה מהשמש שנתיים מוקדם יותר מהמועד שהתחייבה לו בהסכמי פריז (2018 במקום 2020). הודו, שהתחייבה בהסכמי פריז לייצר 40 אחוז מהאנרגיה שלה ממקורות מתחדשים עד 2030, החליטה לאחרונה שלמעשה זהו רף נמוך מדי עבורה, והחליטה להעלות את היעד ל-60 אחוז עד 2027".

אני מאמינה שאם נמשיך בכיוון הנוכחי עד שנת 2030 מחצית מהחשמל בעולם ייוצר ממקורות מתחדשים. מעבר לתרומה למאבק בשינוי האקלים, כל השינויים שתיארתי משפרים את איכות האוויר בעולם. אנחנו לא יכולים להסכים למציאות שבה מתים 7 מיליון בני אדם כל שנה בגלל זיהום אוויר".

מה גורם לשינויים שאת מתארת?

"התקדמויות טכנולוגיות, ירידה בעלויות, מסגרות מדיניות, וכוחות כלכליים שבוחרים להשקיע במגזרים שיש בהם סיכונים נמוכים יותר ולבטח אותם. אם נוסיף לכך את ההשפעות הצפויות משילוב מהפכות המידע והבינה המלאכותית, נבין שאין גבול ליכולת ההתקדמות שלנו".

"עם זאת, חשוב לציין שהשינוי המהיר שתיארתי לפני כן לא מתרחש בתחומים של הגנה על יערות ושיקום קרקעות מדולדלות (כי עוד לא הצלחנו לבנות את המנגנון הכלכלי שידאג לכך), וגם לא בתעשיות הכבדות שהן צרכניות אנרגיה גדולות. למרות זאת, גם בתעשיות האלה הפחתת פליטות פחמן היא פתירה ואפשרית".

"תהליך ההפחתה של פליטת פחמן דו-חמצני הוא מנוע הצמיחה של המאה ה-21, שיביא ל-65 מיליון משרות חדשות במאה ה-21. כדי לתדלק את המנוע הזה צריך: שהשינוי יקרה מהר, שיירתמו לכך כל המגזרים, הטכנולוגיות והארצות, שיהיו שינויים מערכתיים והתנהגותיים; שיושקעו בנושא טריליון דולר בשנה, ושהמדיניות הנדרשת תיקבע מהר יותר".


אצלנו בישראל סדר היום הציבורי עמוס בנושאים רבים שנדמים כדחופים יותר. איך ניתן לשכנע מקבלי החלטות ופוליטיקאים שמשבר האקלים דורש מהם לפעול באחריות ולהתמודד אתו בדחיפות?

"תהליך פתרון המשבר הוא תהליך רב-שלבי, שבסופו של דבר גם פוליטיקאים נרתמים אליו. אך אל לנו להמתין בנשימה עצורה עד שזה יקרה, וגם לא להשליך על כך את יהבנו. מדענים כבר מעבירים את המסר הזה עשרות שנים; הציבור מתעורר ומפעיל לחץ (רק בחודשים האחרונים ראינו את השפעת ההפגנות באנגליה ומחאות תלמידים בכל העולם); את הפיתוחים הטכנולוגיים, שבזכותם רווחת החיים עולה בקצב מהיר, ניתן לרתום לטובת פתרונות. למשל, לא נכון להגדיר השגת תקצוב ממשלתי להפחתת פליטות ולהסתגלות כמטרה בלעדית, אלא יש לרתום את המשאבים והיכולות של מגזרים שונים. כל זה קורה כשמחלחלת ההבנה שהמשבר אינו נחלת העתיד, אלא שהוא כבר כאן ויש להיערך אליו עתה".

בישראל רווחת תפיסה שמכיוון שאנו מדינה הפולטת מעט גזי חממה ביחס לפליטות העולמית, ובשל תרבות החדשנות שהביאה לפיתוח יכולות טכנולוגיות בתחומי חקלאות, מים, קלינטק וכדומה, הרי תרומתנו הפוטנציאלית לאנושות אינה בהפחתת פליטות גזי חממה אלא בפיתוח אמצעי הסתגלות לשינוי האקלים, בייחוד של מדינות מדבריות. זאת נשמעת לך גישה נכונה?

"אני מאוד מעריכה את מדינת ישראל. ביקרתי בה מספר פעמים, כבר מילדותי. אני מעריכה את רוח החדשנות ואת החוסן של המדינה המתמודדת עם איומים לא פשוטים. המרחב הגאופוליטי שישראל נמצאת בו אכן מכתיב לה צורך להתמודד עם אתגרים שמדינות מפותחות אחרות אינן מתמודדות איתן, וזו הזדמנות נהדרת לרתום את החדשנות הישראלית לטובת מענה לאתגרים ייחודיים. אבל כל זה אינו תירוץ. לישראל יש פוטנציאל רב ולא-ממומש להפחתת פליטות בתחומה על-ידי אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. לכן אין שום היגיון בכך שישראל עדיין מייבאת פחם".

מאין את שואבת את האופטימיות שלך?

"אני מאמינה שלא הבעיה עצמה מגדירה אם היא פתירה או לא, אלא הגישה שלנו כלפי הבעיה היא שמגדירה זאת. שינוי האקלים הוא בעיה פתירה, וכולנו יחד יכולים לפתור אותה".

"אני מאמינה גדולה באופטימיות עיקשת. אופטימיזם אינו דבר שאנו חווים בדיעבד בעקבות הצלחה (זה משהו אחר – חגיגת הצלחות – וגם אותו עלינו לבצע בשכיחות גבוהה יותר). אופטימיזם הוא ההנחה המקדמית, כשאנו ניגשים למשימה, לגבי סיכויי הצלחתה. אופטימיזם הוא ההבנה שהבלתי אפשרי אינו עובדה, אלא גישה (מוטעית). כפי שרץ מרתון לא יוכל להשלים את המרוץ אם הוא אינו אופטימי לגבי יכולתו לסיימו. העיקשות חיונית כי אנחנו יודעים שבדרכנו למימוש החזון האופטימי ניתקל באתגרים ובמכשולים רבים, ואל לנו להירתע מהם, אלא לראות בהם הזדמנויות".

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן