נודדים נכחדים

במרחבי קניה וטנזניה נודדים היום רק אחוזים בודדים ממספר בעלי החיים שעשו זאת לפני שלושים שנה. האשם – האדם

נדידת בעלי חיים בסרנגטי. צילום: shutterstock
נדידת בעלי חיים בסרנגטי. צילום: shutterstock

לא מכבר דיווחנו כי השפעת האדם על שמורות הסרנגטי בטנזניה ומסאי מרה בקניה גורמת לנזקים עצומים. הפעם נתייחס לאחד הבולטים שבהם.

בחודשים הקרובים יבקרו אלפי תיירים במזרח אפריקה כאשר אחד המראות היותר מושכים, מרתקים ומלהיבים הוא הנדידה. יותר ממיליון גנואים (Connochaetes) נודדים בעקבות הגשמים והעשב.
לגנואים מצטרפים זברות וצבאים שמעלים את מספר הנודדים לקרוב לשני מיליון פרסתנים. המראה הנהדר של עדרים עצומים שדוהרים וחוצים נהרות מהווה את אחד הסמלים היותר מוכרים של קניה וטנזניה, אלא שעל פי סקר שנעשה על נתיבי הנדידה מסתבר כי יש סכנה חמורה של היעלמות המופע הנהדר.

כמו הגנו יש בעולם כולו נודדים שחייבים לנדוד כדי למצוא מקורות מחיה ולהגיע לשטחים בהם הם אוכלים, מקננים, מזדווגים ומתרבים. מסתבר כי בפני הנודדים יש מכשולים. המכשולים העיקריים לנודדים הם: ישובים, גדרות, כבישים ומחסומים שמונעים מעבר וקוטעים את מסלולי הנדידה, על כך נוספים צייד-פראי ותחרות מול חיות-משק כמו עיזים ופרות.

במחקר שבדק את חמשת האוכלוסיות של גנואים שנודדות במזרח-אפריקה, נמצאה ירידה חדה במספר הפרטים ואובדן רוב דרכי הנדידה בקניה ובטנזניה. בקרב ארבע מהאוכלוסיות הנודדות אובחנה סכנה עד כדי קריסה כללית שמגדילה את סכנת ההכחדה של אוכלוסיות הגנואים ואיתן מערכות סביבתיות עשירות ומגוונות וזאת בשל חוסר אפשרות של בעלי החיים להגיע למשאבים חיוניים.

אוכלוסית הנודדים במזרח אפריקה נמצאת בחמישה אזורים. בעזרת צילומים אוויריים ואיסוף נתונים במשך כשישים שנה בקניה ובטנזניה נמצא כי ארבע מהאוכלוסיות הנודדות קורסות.
בית הגידול של הסרנגטי-מרה מהווה כ-40,000 קמ"ר. בקניה וטנזניה, אוכלוסית הגנואים בשטח נשארה יציבה מאז 1977, כ-1.3 מיליון פרטים, אבל מספר הנודדים בין הסרנגטי למסאי-מרה נפל ב- 73%, מקרוב ל-600 אלף ב-1979 ל-157 אלף ב-2016 (הנתון הזמין האחרון).
שטח אמבוסלי (Amboseli) בדרום-מערב קניה שגובל בטנזניה, כולל 7,730 קמ"ר. בשטח זה נפלה אוכלוסית הנודדים ב-85%, מ-16,000 פרטים ב-1977 ל-2,400 ב-2016.

אזור אתי-קאפוטיה (Athi-Kaputiei) במרכזה של קניה (ליד ניירובי) בגודל של 2,200 קמ"ר. בשטח זה נפלה אוכלוסית הנודדים ב-95% מ-27,000 פרטים ב-1977 ל-3,000 ב-2014.

באזור הטרנגירה-מרה (Tarangire-Manyara) שבצפון טנזניה יש ישובים ואדמות חקלאיות. כלל השטח הוא 35,000 קמ"ר. כאן קטן מספר הנודדים ב-72% מ-48,000 פרטים ב-1990 ל-13,600 ב-2016.

מהות האיומים על אוכלוסיות הנודדים משתנה בכל אזור, כאשר הסיבה העיקרית לקריסה היא תכנון לקוי של שטחי החקלאות, בהם מציבים גדרות ומקימים ישובים, כבישים ותשתיות. על כך נוספים: צייד-פראי ותחרות עם חיות-משק על מים ומזון.

בקניה מקדמת הממשלה שיוך קרקעות לאנשים פרטיים ולחברות מה שגורם לחלוקה ליותר שטחים מגודרים. פיצול חוות גדולות במרה-לויטה גרם לגידול במספר בעלי הקרקעות, יותר בעלי קרקעות מביא ליותר מפגשים אלימים עם חיות-בר, כמו גם יותר חיות-משק שרועות בשטחים פתוחים ומהוות תחרות לגנואים.

חוסר המדיניות בתכנון מיקום ישובים מול שימור וניהול אוכלוסית חיות-הבר יוצר מפגשים אלימים שפוגעים בחיות הבר. בקניה יש התמקדות בשימור שטחים מוגנים או שמורות, אלא שרק 8% משטחי המדינה הם שמורות בהן מתקיימות כ-35% מכלל חיות-הבר .
יתר 65% מחיות הבר מתקיימות בשטחים פרטיים שאינם מוגנים. שטחים שמסכנים את נדידת הגנואים. מצב זה גורם לבעיה עצומה שכן לבעלי אדמות אין תמריץ לשמר את חיות-הבר. האיסור בסחר בחיות-בר מאז 1977 מגביל גם את האפשרויות ליצור הכנסה מחיות-בר כמו גם הגבלה על ביקורי תיירים, מה שדוחף בעלי קרקעות להסתמך על חקלאות ומרעה.

למרות הצורך הדחוף להצלת הנודדים ואזהרות כמו במחקר זה, הרשויות מתעלמות מהדחיפות, לפיכך החוקרים מציעים דרכים לשיפור המצב להצלת הנודדים. יש צורך בתכנון השימוש בקרקעות ואבטחה של יותר שטחים בשיתוף עם קהילות מקומיות. בסופו של דבר יש להפחית בגידול האוכלוסיה האנושית ובמספר חיות-המשק, הגדרות והכבישים. כל אלו הם חלק מהפתרונות. יש צורך בשיקום קרקעות כלומר פינוי שטחי חקלאות וישובים לטובת מסדרונות עבור הנודדים.
יש צורך לשמור על נהרות וחורשים ולמנוע כריתת עצים. יש צורך להסדיר מעברים (על או תת קרקעיים) בכבישים ראשיים שקוטעים נתיבי נדידה. יש צורך באכיפת חוקים למניעת צייד פראי.

יש נסיונות להגן על דרכי נדידה ע"י הכרזה על שמורות על ידי בעלי קרקעות פרטיים בשיתוף עם יזמי תיירות. שמורות כאלה מגנות על החיות ובו בזמן מספקות פרנסה למקומיים. שמורות אלה אינן נחשבות לשטחים מוגנים ממשלתיים, לכן יש צורך בתמיכה רחבה יותר של אוכלוסיות מקומיות כמו גם משקיעים בתיירות שיפתחו וירחיבו את השמורות. החולשה של שמורות אלה היא בעובדה שהשטחים נחכרים לזמן מוגבל והן יקרות לאחזקה וניהול.
החוקרים מציעים כי המדינה ומשקיעים בשימור ירכשו את השטחים. מתן ניהול השטחים בידי המקומיים שירוויחו משמירה על החיות ע"י עבודה עם תיירים או תחזוקה ושימור, וכך ליצור מצב בו יהיה תמריץ הפוך לצייד-פראי ולפגיעה סביבתית. כמו כן, יש צורך בתאום ובשיתוף לשימור מסדרונות הנדידה שחוצים את הגבולות בין קניה וטנזניה.

תקופות בצורת יותר תכופות ויותר קשות הופכות את הצורך בשינויים המוצעים ליותר דחופים.

עד כאן המחקר והצעות החוקרים, ואני אוסיף מה ש״נרמז״ בגוף המחקר כי כדי לשנות ולשפר את המצב ראוי כי במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה!

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן