בין המרד הגדול לבר כוכבא – פרק נשכח בתולדות העם: כיצד יהודי ארץ ישראל מצאו עצמם, במישרין או בעקיפין, בצד הקיסר ספטימיוס סוורוס במלחמתו על הכתר במאה ה־2 לספירה
עם ישראל לתולדותיו ידע לא מעט מרידות, בתקופה ההלניסטית ובעיקר בזו הרומית ומדובר על המרד הגדול (73-66 לספ'), מרד התפוצות בימי הקיסר הרומי טריאנוס ((117-115 לספ'), שספק אם התנהל בארץ ישראל ומרד בן כוסבה/בר כוכבא (שנמשך בין השנים 132 ל -135 לספ'). מרד נוסף שהתחולל בתקופת שלטונו של הקיסר הרומי לוקיוס ספטימיוס סוורוס/סברוס, כזה ששלט על האימפריה הרומית בין השנים 193 לספ' ועד שנת 211 לספ', כמעט ולא נודע ב"מניין המרדני" הנ"ל, ועל אודותיו נדון פה במאמרנו.
יצויין, ובסקירה מהירה, קצרצרה, כי לכל מרד היה ייחוד, איפיון, משלו, הן במשכו, הן במטרותיו והן בסיומו, בחתימתו.
יש להדגיש את הנקודות הבאות בהקשר לכל מרד ומרד, על מנת לאפיין כל אחד מהם ובתמציתיות רבה: הראשון – מרד המקבים, החשמונאים התחולל לאורך זמן רב, משנת 166/7 לפנה"ס ועד, לפחות, 134 לפנה"ס, עם מות שמעון החשמונאי, אחרון בני מתתיהו, ומני אז ואילך, עד 76 לפנה"ס (מות המלך אלכסנדר ינאי) קרסו, התמוטטו כל מטרות המרידה כפי ששורטטו על ידי מתתיהו ויהודה המקבי, כשכל בני חשמונאי היו למעשה מלכים הלניסטיים עם כל המשתמע מכך.
המרד הבא התנהל לפרקים בין בני חשמונאי לבין הרומאים משנת 57 לפנה"ס ואילך עד שנת 37 לפנה"ס, כמעט ללא תמיכת הציבור. בין לבין, עד פרוץ המרד הגדול, התנהלו בארץ התקוממויות מצומצמות בהנהגת קנאות יהודית בלתי מתפשרת ואף כאן היה מספר המשתתפים הפעילים נמוך מאד וכנ"ל לגבי הנתונים הפאסיביים בנידון.
המרד הבא התנהל בין השנים 66 לספ' ועד 73/70 לספ' ושמו/כינויו היה "המרד הגדול". כאן, בשונה לגמרי מהמרידות הקודמות, להוציא כמובן את המרד המקבי עד שלהי כהונתו של יהונתן, היה מספר המשתתפים גדול יחסית עד למעורבות המסיבית של הרומאים החל מקיץ של שנת 67 לספ'. מני אז הלך המרד ושקע מבחינת המשתתפים בו, לוחמים ותומכי-לחימה ובעיקר מבחינת היצמדות קנאית למטרות המרידה.
המרד הבא התחולל רובו ככולו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ובכלל ספק רב, כך לטענת חוקרים רבים, האם בכלל התחולל בפרובינקיה הארצישראלית, קרי יהודה, היא Iudaea בתקופתו של הקיסר הרומי טריאנוס. דהיינו בין 116 לשנת 117 לספ'. הנוטלים במרידה, אם בפובינקיה יודיאה בכלל, היה בלתי רציני עד אפסי.
המרד הבא התחולל בין השנים 132 לספ' לבין שנת 135, הידוע בשם מרד בן כוסבה (בר כוכבא).ולמרות שמרד זה נתפס בהיסטוריה היהודית לדורותיה ואף בתוככי הספרות היהודית והארצישראלית, כמרד ראוי, כמרד "לאומי" אף טוענים היסטוריונים וזאת למרות שהמונח "לאומיות" הינו פרי העידן המודרני, הרי שממדיו הפיזיים, האנושיים, ה"חיילותיים", היו מצומצמים להפליא, ושלא לדבר על ביקורת נוקבת, רצינית, בספרות חז"ל המגדירה את המרד הנ"ל כבזוי, כלא משקף, כלא ראוי, כממיט אסון וכיוצא בזאת. ואף, אותן מסורות של תלמידי רבי עקיבא שנלחמו לצד בן כוסבה/בר כוכבא, המשוקעים בספרות חז"ל, כגון על 24,000 תלמידיו שהצטרפו למרידה, כשהתברר, שאין קשר בין … לבין, ושלא לציין את דבר מותם בלא יותר ולא פחות מאשר במגיפה שפרצה אז ביהודה ואולי אף על המילה אל"ף ניתן לומר שאולי מדובר על מין קיצור של המילה "איש" המכווצת לחלוטין את מספר תלמידיו שחשו לעזרת בן כוסבה..
ובסיכום, בקצרה, ניתן לומר כי כרונולוגית היתה המרידה הראשונה בימי הבית השני, היינו זו המקבית, הטרום חשמונאית, הגדולה ביותר הן מבחינת כמות לוחמיה, הן מבחינת הטקטיקה והאסטרטגיה שלהם והן במשך התנהלותה, הרבה-הרבה מעבר למרידות שהתרחשו לאחר מכן, להוציא אולי, את המרד הגדול של שנות 73-66 לספ'.
המרידה, או אירועי המרי של ההתנגדות הבאה, בטלים ממש בשישים ואולי אף למעלה מכך. הסיבות לכך רבות הן, אך ראוי לציין בכל אופן כי הציבור היהודי שבע, כך דומה, ממלחמות וממרידות והעדיף בלית ברירה להשלים עם הכיבוש הרומי ועם כל התוצאות הטרגיות שנלוו לו.
עם זאת, לקראת שלהי המאה השניה לספ' התרחשה בציבור היהודי מין צורה של התנגדות, אבקש מעתה לבחון אותה – את ממדיה, סיבותיה, מהלכה ותוצאותיה.
מה איפוא ארע, מה איפוא קרה בימי כהונתו של הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס, קיסר שבימיו התקיימה יציבות שלטונית באימפריה הרומית ושטרח להרחיב את גבולות האימפריה והבטיח את יציבות שלטונו במחיר של מלחמת אזרחים עקובה מדם וחיזוק מעמדם של אנשי הצבא בקיסרות, שהיתה לדיקטטורה צבאית. סיטואציה זו הניבה מין אש מרדנית בקרב חלק מהציבור היהודי בארץ ישראל. היה זה בשעה שהתחוללה סוג של מלחמת אזרחים בקרב האימפריה הרומית בשנת 192 לספ' וזאת בעקבות רצח הקיסר הרומי קומודוס, הקיסר המגלומני ומחוסר הרסן. משכו היה קצר, עד שנת 193 לספ', כמו סיים את פרשת המרידות בארץ ישראל.
הדבר המדהים ביותר הוא שאין כל איזכור ממשי לנוכחות המרד בארץ ישראל, לא בספרות חז"ל על חיבוריה השונים ואף לא במישרין, באופן ברור וממשי במימצאים הארכיאולוגיים בנידון.
ובכל אופן אני חוזר ואומר כי פרצה מרידה מסויימת, התנגדות משהו בקרב הציבור היהודי דאז בפרובינקיה הרומית, "יודאייה", ועל כן ראיתי ומצאתי עניין רב בעצם ההתייחסות לסיטואציה הנ"ל כפי שאראה בהמשך הרצאתי.
אבקש בנקודה זו להציג את תמצית האירועים הנ"ל כפי שהשתקפו במימצאי התקופה, קרי בין השנים 192 לשנת 193 לספ'. ובכן, מדובר בעימות צבאי בין ספטימיוס סוורוס לבין פסקניוס ניגר. ובכן, גאיוס פסקניוס ניגר (135 – 194 לספ') היה טוען לכתר הקיסרות הרומית, וזאת במהלך שנת "חמשת הקיסרים" (קרי, חמישה טוענים לתואר הקיסר הרומי ואלו הם: פרטינקס, קלודיוס אלבינוס, פסקניוס ניגר וספטימיוס סוורוס. כשבשלושה מהם הכיר הסנאט הרומי כקיסרי האימפריה הרומית). בשנה זו החלה להתנהל מלחמת אזרחים ברחבי האימפריה הרומית, וזו נסתיימה בניצחונו של סוורוס, מי שהקים את השושלת הקיסרית הסוורית.
ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא, אך לא על האימפריה כולה ופסקניוס ניגר, יריבו המר, שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר פטירתו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו להתמודדות מול סוורוס. כלומר אנו עדים ל"מלחמת גוג ומגוג" בסיסמת "מי ישלוט בכל האימפריה?!". המלחמה נמשכה כשנה, כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, מי שהצליח למנוע יצירת חזית נוספת במערב מול אלבינוס (אחד מטועני הכתר באימפריה הרומית, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה.
בכדי לגבש את אחיזתו ברומא הורה סוורוס לראש המשמר הפריטוריאני – מי שאמור היה להיות המשמר האישי-הפרטי של סוורוס, לאסור את ילדיו של ניגר ולהשאירם כבני ערובה לטובתו. אותו זמן, יצויין, עסוק היה ניגר בהבטחת תמיכתם של הנציבים הראשיים בפרובינקיה אסיה. יצויין כי סוורוס הורה לחייליו הנאמנים להמשיך ולשמור על גבולה המזרחי של מצרים ולמנוע מהלגיון שהוצב שם, קרי הלגיון השני, "טראיאנה" מלשלוח כוחות לסייע לניגר.
במקביל, שיגר ניגר כוחות צבא לכיוון תראקיה, שם הכניע חלק משמעותי מצבאותיו של סוורוס. מייד אחר כך, כשהקרבות לא הורו על ניצחון מוחלט כלשהו, הצעיד סוורוס את כוחותיו מרומא מזרחה, בבחינת איום משמעותי נוכח כוחותיו של ניגר. משכלו כל הקיצין בבחינת מין סטאטוס-קוו, הציע סוורוס לניגר את ההזדמנות להיכנע ולצאת לגלות תוך שהוא, סוורוס, יחוס על חייו. ניגר סרב בשל אמונתו-תקוותו לנצח צבאית את סוורוס וחיילותיו.
בסתיו שנת 193 לספ' הסתיימה המערכה הכוללת, האימפריאלית, בתבוסתו של ניגר ובשלהי שנה זו, בחורף של שנת 193 לספ', התחולל קרב נוסף בין השניים, מחוץ לניקיאה, שם התבצר ניגר. הקרב הסתיים בתבוסה רבתי של ניגר, ולמרות זאת הצליח להסיג את צבאו לכיוון הרי הטאורוס.
בחודש מאי התחדשו הקרבות המתישים בין שני "הקיסרים" כשהתמיכה בניגר באזור אסיה הלכה וירדה פלאים. במועד זה, אביב שנת 194 לספ', בקרב שהתחולל ליד העיר איסוס הובס ניגר קשות. הוא נסוג, נמלט לאנטיוכיה ונלכד בשעה שניסה להימלט. ניגר הוצא להורג בפקודת סוורוס וראשו הנעוץ בכידון הוצג לראווה ציבורית במרכז רומא. אף רעייתו וילדיו הוצאו להורג במצוות סוורוס וכל נכסיו ואחוזותיו הוחרמו.
ומה לגבי יהודי ארץ ישראל? האם התערבו באירועים אלה? ואם כן לטובת מי ומתי? נאמר כבר עתה כי יהודי ארץ ישראל באופן תיאורטי, משוער כמובן, כבר לאחר רצח הקיסר קומודוס, צידדו בספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 בואכה 194 לספ', גמל להם סוורוס על תמיכתם. ועל כך בהמשך.
צידדו בסוורוס? קשה מאד לדעת האם מדובר על תמיכה פיזית ממש? האם מדובר על תמיכה צבאית ואפילו חלקית משהו? ואולי כלכלית? ואולי רק נייטראלית, שקטה משהו? זאת נברר מייד ובכל מקרה, כשאנו סוקרים את מערכת היחסים בין הציבור היהודי, חלקו או רובו, לבין הרומאים מאז ימי הבית השני, ניתן לומר, כי במהלך מרידות ובעיקר בבראשיתן ובגורמיהן, היתה ירידה של ממש, כמעט אבסולוטית בהתנגדות לרומאים ובכלל לכיבוש הרומי ולהשתלטותו, בבחינת הפקת לקחים מאד ברורה ואפילו הגיונית.
זאת ועוד, בשונה מן התקופה הרומית של ראשית השתלטותה על ארץ ישראל/יהודה, כלומר משנות 63/67 לפנה"ס ואילך, כאשר נודעו מרידות מזה, התקומממיות מזה, התנגדויות ולו אף קלות מזה, היו לכך עדויות, רבות, מעטות ואפילו ספורות על אודות התייחסויות אלה כלפי השלטון הרומי, הרי בזיקה לנושא הנידון כאן לפנינו, אנו אולי נדהמים שלא נודעו/נכתבו בספרות התקופה כגון במשנה, בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים, ולו קמצוץ מידע אודות התנגדות כלשהי לשלטונות הרומיים בארץ ישראל. למדנו לקח?, הוסתר מעינינו מידע רלוונטי? אין לנו מושג ולו קמצוץ של מושג לגבי ימי הקיסרות הסוורית בארץ ישראל ואם מדובר על ימי רבי יהודה הנשיא, הרי שמענו רק דברי תשבחות מזה והשלמה כלשהי עם המצב מזה.
אחרי כל הנ"ל נבחן בזהירות את העדויות הבתר-תנאיות, הבתר-תלמודיות, דהיינו הרומיות, הרשמיות והחוץ-רומאיות בזיקה למרד הנ"ל ויותר נכון להתייצבות יהודים, ואולי היהודים, מאחורי הקיסר ספטימיוס סוורוס.
כל המערכות הללו הטילו על האימפריה מעמסות כבדות מכל הבחינות, עוד טרם ימי האנרכיה של שנת 235 ואילך, התישו היטב את כוחותיה של האימפריה הרומית וללא ספק השפיעו על תושביה ובכללם על יהודי האימפריה.
הסופר אוסביוס, הבישוף מקיסריה (339-265 לספ'), אבי ההיסטוריוגרפיה הכנסייתית, התייחס בחיבורו "דברי הימים" לשנת 197 לספ' בפרקו "מלחמת היהודים והשומרונים", שזכה לפרשונויות רבות ומגוונות, כשחלק פרשו את הכותרת כ"מלחמת הרומאים ביהודים ובשומרונים" וחלק אחר תירגם זאת כ"מלחמה שהתחוללה בין היהודים לבין השומרונים" והיו שטענו כי מסתתר מאחורי הכותרת הנ"ל מין מידע על אודות מריבה כלשהי בין היהודים שישבו בגליל לבין השומרונים שישבו בשומרון (אזור סבאסטי והקיפו) כהמשך למריבות שהתגלעו בין היהודים לשומרונים מאז ימי הבית השני. ובקיצור – קשה לשפוט לאור זאת האם מדובר במרידה אנטי רומית כלשהי.
על פי העדות אצל אורוסיוס, שכותרתה "כנגד הפגאנים" (ז' 55) ושנכתבה בשנת 418/417 לספ' על אודות ספטימיוס סוורוס שכבש בחרב את היהודים והשומרונים שניסו למרוד, מצטיירת המסקנה כי היהודים והשומרונים חברו יחד כנגד ספטימיוס סוורוס ולכן נענשו. מדובר כמובן על ניסיון, כשהברית בין היהודים לשומרונים נודעה עוד מימי מרד בן כוסבה/כוכבא. מעבר לשאלת מידת המהימנות ההיסטורית של הנ"ל, עשויה דווקא התמונה להתבאר ולהתבהר על רקע ראשית התקסרותו של סוורוס וגישתו הידועה בהקשר לריב הירושה בין הטוענים לכתר. ואולי-אולי אכן בראשית המאבק בין סוורוס לניגר שמא ארעו ניסיונות של יהודים ושומרונים למרוד בסוורוס. ואולי בכלל מדובר על מאבק בין היהודים לשומרונים בזיקה למלחמה הקשה בין סוורוס לניגר כפי שצויינה למעלה?
ושמא העניין הנ"ל בכלל קשור לתנועת ליסטות, חברית-מדינית שפעלה בסוריה ובארץ ישראל אף באותם ימים שלאחר סיום המלחמה בין סוורוס לניגר. וממקור לטיני למדנו על ליסטים אחד בשם קלאודיוס, שהיה שודד ביהודה ובסוריה ונתבע בשל כך על ידי הרומאים?
ונמשיך בנידון: קיימת פרשה מדינית-צבאית המיוחסת לשנת 198 לספ' בבחינת מרידת יהודי ארץ ישראל בסוורוס, כפי שעלה בסדרה "היסטוריה אוגוסטה" (דהיינו, חיי הקיסרים הרומיים) בזיקה לסוורוס (חיי סוורוס, א' 16) ובהקשר למלחמה הפרתית (199-197 לספ') בזו הלשון: "כשהסנאטורים (הרומיים) הציע לו (לסוורוס) לערוך טריומפוס (תהלוכת ניצחון) הרשה הלה לבנו לערוך אותו, הואיל ולא יכול היה לעמוד במרכבה בשל חשש (להרע) לרגליו. הסנאט החליט על עריכת טריומפוס על היהודים הואיל והצליח גם בסוריה לסיים את ענייניו בכי טוב".
יצויין כי מדובר על אירוע שהסתיים ארבע שנים לאחר תום ההתמודדות בין סוורוס לניגר ובכלל מדובר על "המלחמה הפרתית" שכנראה לא נגעה ביהודי ארץ ישראל, היינו בפרובינקיה הרומית של סוריה.
מאידך, ואולי דווקא בכיוון הסוורי הפרו-יהודאי, אנו מזהים כתובת רומית בספונדילה אשר בהונגריה, שבה נחשף שמו של קוסמוס, יהודי ששרת כמפקד צבא במחנה והיה ראש בית הכנסת ("ארכיסינאגוגוס") במקום ובמדרש בראשית רבה (ג' 19) אנו מתוודעים על דברי תורה שיצאה מירושלים והגיעה לרומא, שם נגנזה בבית הכנסת "ד-אסווירוס" על שם, כנראה, ספטימיוס סוורוס. כידוע נמצאו ידיעות על אודות בתי כנסת שנקראו על שם קיסרים רומיים כגון אוגוסטוס ואגריפאס. גם מידע זה, בהנחה שמדובר בו על ספטימיוס סוורוס מעיד על זיקה מעניינת בין יהודים לבין הקיסר הרומי הנידון. וזה כמובן מגבה במידה מסויימת את אשר הודגש למעלה על אודות התמיכה היהודית, המסויימת, בקיסר סוורוס ובמהלכיו.
נעבור מכאן להקשרים נוספים בין היהודים לספטימיוס סוורוס המצביעים, כך דומה בתמיכת יהודי ארץ ישראל, ולפחות חלקם, פסיבית כך דומה, ואולי ובמידה דחוקה באופן אקטיבי בעימות בין סוורוס לניגר. לדברי המשפטן הקדמון אולפיאנוס סוורוס ואנטונינוס קרקלה (217-188 לספ') קיסר רומא מאז שנת 211 לספ' ועד לפטירתו, התירו ליהודים "להגיע למשרות מכובדות, אך הטילו עליהם גם חובות, שאינן פוגעות באמונתם ובתפילותיהם". הכוונה לאיוש משרות בשלטון המקומי העירוני ובמיוחד למשרת ה"דקוריון" (מפקד על 10 לוחמים). כמו כן בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידותיות ברחבי הערים בקיסרות הרומית.
בשנת 197 לספ', כנראה בהקשר לתמיכת היהודים בסוורוס מול ניגר המורד, שנים קודם לכן, נחקקה כתובת יוונית שנתגלתה בקציון שבגליל העליון ושורותיה היו כנ"ל: "למען שלום האדונים שלנו, האימפרטורים הקיסרים לוקיוס ספטימיוס סוורוס, פיוס פרטינקס אוגוסטוס ומרקוס אורליוס, אנטונינוס ולוקיוס ספטימיוס גטה, בניו, על סמך נדר של היהודים.". כתובת זו יש בה כדי לאשר את תמיכתם של יהודים בשושלת הקיסרית הרומית, ובכללה משפחת ספטימיוס סוורוס, ואיזכור הנדר יש בו כדי לחזק קשר זה בין היהודים לבין השושלת הקיסרית הרומית, ובעקיפין מרומז כאן על תמיכת יהודים, או … היהודים בגליל בספטימיוס סוורוס במאבקו בניגר ובניצחונו , ביודענו שהקרבות בין הקיסר לבין ניגר המורד, נערכו חלקם בגליל.
יצויין בזיקה זו, כי מדובר בכתובת היחידה של יהודי ארץ ישראל לכבוד קיסר רומי כלשהו, לצד איזכורים דומים בחיבורו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים ברומאים". כתובת זו מעידה על היחס האוהד של יהודי ארץ ישראל בסוורוס ובבניו, ואולי יש קשר בין חקיקתה של זו לבין נצחונו של סוורוס במלחמה השניה מול הפרתים וכיבוש משופוטמיה בשנת 198 לספ'. יצויין כי הקיסר הנידון ערך ביקור בארץ ישראל יחד עם שני בניו והללו שהו בה בין שנת 198 לשנת 199 לספ'.
ואם לא נחטא להיסטוריה, נוכל אולי לשער כי דמותו של "אנטונינוס" המופיעה בגמרא באור ממש חיובי ואף כידידו הקרוב של נשיא הסנהדרין המפורסם, קרי רבי יהודה הנשיא, אינו אלא ספטימיוס סוורוס, או לחילופין בנו קרקלה.
ואולי מכלל לאו נלמד על הן? ובכן, בימי קודמו של סוורוס בכס הקיסרות הרומית שימש אנטונינוס פיוס (161-138 לספ'), שנודע בציטטה מן ה"היסטוריה אוגוסטה", קרי "חיי הקיסרים" הרומיים, וכלשונה – "הוא (אנטונינוס פיוס") דיכא גם על ידי הנציבים של עמים רבים את היהודים המתקוממים" (פרק 5 סעיף 4). עשוי איפוא להניח בהחלט כי הגזירות של הדריאנוס כלפי היהודים, עדיין היו תקפות, ובשל כך נזכרו התקוממיות היהודים, קרי בימי שלהי המרד של בן כוסבה.
המצב כאמור השתנה עם עלות ספטימיוס סוורוס על כס הקיסרות, ובהקשר לכך יוזכר כי סוורוס היה הראשון מבין קיסרי רומא שלא היה רומאי לפי גזעו, אלא ממוצא שמי, ומכאן יחסו המיוחד כלפי היהודים. ולמשל יצויין כי סוורוס העלה את טבריה, קרי זו שנוסדה על ידי המלך הורדוס לדרגת קולוניה. הענקה זו עשויה לרמוז כי בהתמודדות בין סוורוס לניגר, נקטו היהודים בעמדה פרו סוורית, אם באופן פיזי, כלכלי או בכלל בהעדר מעורבות לטובת ניגר.
בשאר העניינים ניכרת הנטיה להשיב את היהודים לעמדתם הקודמת ולהתאים את זכויותיהם לכל שאר תושבי הקיסרות. במשפט הפרטי הוכרו היהודים גם להבא כתושבי פרובינקיה בלי זכות האזרחות הרומית, כמשלמי מיסים בלבד. אף הטבות אלו נשענו ללא ספק על יסוד התמיכה בסוורוס נגד ניגר. ואין מדובר, כך דומה, אך ורק במין נייטרליות ופסיביות.
אם נסכם את הנושא הנידון נציין כי יהודי ארץ ישראל, חלקם לפחות תמך, בין לכאורה לבין למעשה, בהתקסרותו של ספטימיוס סוורוס, וכתוצאה מכך זכה בלא מעט פריבלגיות מידי הקיסרות הרומית. תמיכתו של ציבור זה בקיסר הרומי ובמהלכיו השונים הקנו ליהודי ארץ ישראל פריבלגיות חשובות בתחומים שונים. התמיכה בסוורוס, יצויין, אינה דומה למין מאבק דמוקרטי מודרני בין שני טוענים להצלחת בחירתם. התמיכה יכולה היתה להיתרגם כפעילות צבאית ואולי אף כלכלית ופרסונלית ובעקיפין גם כאי-תמיכה כלשהי בניגר.
בשונה איפוא מכל מהלכי המרדנות היהודית עוד מהתקופה ההלניסטית והרומית בארץ ישראל, היתה ההתייחסות היהודית כלפי שלטונו ומהלכי דרכו של הקיסר ספטימיוס סוורוס, חיובית מתוך פרגמטיזם בסיסי, וכך התנהלה המדיניות היהודית כלפי השלטונות הרומיים, הן המקומיים והן אלו שבלב הקיסרות הרומית המרכזית. אכן מדובר, כך דומה, בהפקת לקחים מכל מהלכי המרדנות היהודית כלפי השלטונות הרומיים עד אז. עם זאת יצויין כי היהודים נטלו בנידון סיכון לא מבוטל בתמיכת מהלכיו של ספטימיוס סוורוס מול פסקניוס ניגר המורד, והתמורה הרומית בנידון ממש לא אחרה לבוא.
עוד בנושא באתר הידען:
