כלכלת ארץ ישראל: מיסים ומחויבות למלכות –אנגריא וליטורגיה

ה”אנגריא” הנזכרת במקורות חז”ל פירושה – חובת אדם ובהמה לעבודת הדואר (cursus publicus, הובלה ופעילות כלשהי לצורך השלטונות. ממועקה זו סבלו בעיקר האיכרים מכיוון שפעמים היו מעבידים את בהמתם עד כדי נכות ועייפות יתר כדי שייפסלו למחויבות כלפי השלטונות.

ממרד בן כוסבה ואילך החלה האנגריא להעיק יותר ויותר על שכמם של בני הפרובינקיות הרומיות וזאת בשל מדיניות הקיסרים, הפיכת האזור שבמזרח האימפריה לציר של מרידות חוזרות ופוסקות, הצורך בגיוס בהמות לצרכי הצבא מזה ולביטחון השוטף מזה.

ספרות חז”ל מציגה תמונה מקוטבת בין הניסיונות להתחמק ממחוייבות זו ומנגד פסקו חברי הסנהדרין למצוא את המודוס וויוונדי בין לבין – בין דרישות השלטונות לבין רצונם של לא מעט חקלאים לא להיפגע כלכלית ממחוייבות זו.

הקו שהנחה את חברי הסנהדרין הוא לראות בשלטון הרומי כרע הכרחי אך מחוייב המציאות וכל ניסיון להתנגד להוראות השלטונות ו/או לנקוט בעקרון של “הבה ונתחכמה לו” עלול להסב נזקים ליישוב בארץ בכלל.

ה”ליטורגיה”, שמקורה יווני, עברה כמה שינויים שעניינם חובת השירות האישי שהיתה מוטלת על יחידים לצורך הרבים, פרי “המצאתה” של האימפריה הרומית מטעמים כלכליים ופוליטיים ואף פסיכולוגיים, שהנחיתה אותה על קשת הפרובינקיות.

אנו מבחינים בין שלושת מיני הליטורגיות: ליטורגיה אישית (munera personalia), ליטורגיה ממונית (munera patrimoniorum), כשצמד הליטוריות הללו התכנו יחדיו כציבוריות (munera publica) והאחרונה – מקומית (munera locorum). הראשונה לא תבעה את ההשתתפות בכסף והשניה היתה למעשה מין מס רכוש שהוטל על נושי משרה כלשהי, והשלישית, המעורבת, נקראה munera mixta, כשלשלושתן הצטרפה הליטורגיה החריגה – munera extraordinaria, ושלושתן כיסו את כל המחוייבויות האפשריות שהונחתו על האוכלוסיה המקומית.

ליטורגיות אלה כיסו שירותים שונים לטובת האימפריה הרומית, על-פי-רוב לצורך פתרון בעיות ומצבים מיוחדים במסגרת השירות הקיסרי, אך במרוצת הזמן שובצו הללו בכלל מערכת המיסים הרגילה.

ריבוי יחידות צבא ומנגנון פקידות רומית לאחר החורבן

שלושה גורמים יחדיו כדי להצביע על ביסוסה ועיצובה של הליטורגיה בארץ ישראל מלאחר החורבן השני: א. ריבוי יחידות הצבא ומנגנון הפקידות הרומית בארץ ועימן השירותים הרבים הכרוכים בכך; ב) תהליך הבניה בארץ ובכללה – כבישים, דרכים, בניני ציבור, אמות מים, גשרים, תיאטראות, קירקסאות ועוד, ואלה תבעו ריכוז כוחות עבודה לביצוע מחד ולאחזקה מאידך; ג) תהליך האינפלציה ועימו ירידת ערך המטבע הוליכו, עם ריבוי ההוצאות שהיו כרוכות במלחמות בית וחוץ ועימו גידול השכר לצבאות, לביסוס הצעדים הכלכליים והחברתיים לקראת עבודות כפיה ושירותים הכרחיים וזאת על גבה של אוכלוסית הפרובינקיה.

הקיסרים הרומיים של שלהי המאה השניה לספ’ ואילך אפשרו ליהודים להגיע למשרות עירוניות, אך הטילו עליהם גם חובות שאינן פוגעות בהלכות דתם, מה שאפשר ליהודים להיפטר מליטורגיות רומיות.

הקיסר ספטימיוס סוורוס היה הראשון שדרש מילוי אחריות אישים של המגיסטרטים העירוניים, ובאחוזות הקיסריות היו אחראים לכך אותם חוכרים ראשיים, וכך נבין את מעורבותו של רבי יהודה הנשיא בענייני המיסים וחלוקתם בתחום השטחים שהוחכרו לו מידי הקיסרות הרומית.

את ההישענות על גופים אלה נוכל גם להבין לאור אותה התפתחות כלכלית באימפריה הרומית אשר היתה שזורה בתהליכים אינפלציוניים, אשר כתוצאה מהם התעשרו גופים שונים שעסקו במסחר או היו בעלי קרקעות. נוח היה לקיסרות הרומית להישען על גופים אמידים אלה אשר זכו להימנות על המשרות העירוניות, וכנושאי האחריות על העבודות השונות הכרוכות בשירותי הכפייה המקומיים לטובתה. כל זאת ארע אגב ההסתמנות בתקופת החירום באימפריה הרומית בזיקה למלחמות בית וחוץ. וזאת כאשר המיסים הרגילים כבר לא כיסו את ההוצאות המרובות ולא היתה בנמצא אלטרנטיבה אחרת מאשר כפיית האדם לסייע למדינה בעבודתו ובאמצעיו.

בתקופת הקיסרות הסוורית, משלהי המאה השניה לספ’ ואילך, כאשר מרכז האימפריה נקט בצעדים ברורים ומכוונים לפתח את אמצעי הייצור וכוחותיו ולהעלות את ה”מדינה” כבסיסי הכלכלי-חברתי של האימפריה, ואו-אז ברוח זו ביקש הקיסר ספטימיוס סוורוס לפתח בעזרת משפטניו את השיטה של הטלת הליטוריות  כאקט חוקי, יציב ומגובש, אשר עומד בפני הפיקוח והביקורת מטעם המדינה. מצב זה המשיך בתקופת האלכסנדר סוורוס, אלא שאז הוכבדו עולן של הליטורגיות על פונקציונרים אמידים במרכזים העירוניים. הללו חויבו לכסות את ההפסדים שנגרמו במסגרת הכפפת הליטורגיה, כשחלק מן האוכלוסיה העירונית ו/או הכפרית הכפופה, מילט עצמו פיזית ממקום מגוריו. מתוך כך נטו אותם עשירים שלא לקבל על עצמם משרות אדמיניסטרטיביות בעיר. ולכן, באותה מסגרת של התבססות על המדינה ועל הפיקוח הקיסרי, כפה השלטון את המשרות הללו על שכמם של בעלי הנכסים ואף דרש מהם להוריש את משרתם לבניהם אחריהם.

כל זאת התחיל כפי שראינו באותה חובה לשימוש במשרות העירוניות, כזו שיצאה בפקודתם של ספטימיוס סוורוס ואנטונינוס קרקלה. במקורות חז”ל נזכרת בעיתיות זו בהקשר למעמדם של ה”בולווטין”, או ה”ארכונין” (ארכונטים) שהתעצמה בעיקר בהמשך המאה השלישית, וכפי שהדגיש רבי יוחנן בר נפחא ובציניות רבה: “אם הזכירוך לבולי (מינו אותך או התכוונו לכך), יהא הירדן בעל גבולך” (תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ב’ פ”א עמ’ ב), דהיינו ברח, מלט עצמך. או על “מלכות הרשעה (הכוונה לרומא) שמכנסת עין רעה בממונו של אדם – פלן (פלוני) עתיד נעבדיניה (נמנה אותו בעתיד). פלן עתיד נעבדיניה בוליוטיס” (מדרש בראשית רבה ע”ו). ואולי בציניות – אין למנות אדם למשרה בכירה אלא אם כן קופה של שרצים מאחוריו.

הכבדת עול הליטורגיות, והאחריות שהוטלה על העשירים, קבלה משנה תוקף ביחס לאותם גופים, אשר פטרה אותם הקיסרות מנשיאת עול הליטורגיות. גוף אחד היה האגודות המקצועיות והאחר – רופאים, מורים ופילוסופים, וזאת מסיבות כלכליות ברורות מזה ואקדמיות, רעיוניות מזה.

זירת קרבות

על רקע זה וקודמיו ניתן להבין את פסיקותיו של רבי יהודה הנשיא ביחס לשירותי הכפיה, וזאת במסגרת שטחי אריסויותיו. פריבלגיות דומות הוענקו לאותם חקלאים שהתיישבו באזורים שנפגעו בשמשם זירת קרבות. ואולי כך יקל עלינו לקבל את היתריו הרבים של רבי יהודה הנשיא על רקע הרצון ליישב אוכלוסיה חקלאית בשטחים מסויימים. ואם נקבל את ההיפוטזה הנ”ל נוכל אולי להצביע על השטחים שנפגעו במהלך הקרבות בין פסקניוס ניגר לבין ספטימיוס סוורוס כגון בית גוברין, צמח ועוד. כך שכל אותם סוגי ומיני פטור העלו את הצורך להטיל את יתרת המעמסה על הגופים העשירים אשר בערים.

הליטורגיה נזכרת בספרות חז”ל תחת השם, הכינוי “אומנות”, ובפרט – “נפילה לאומנות”, וכך שנינו במשנה: “האחין השותפין (שלא חלקו בנכסי אביהם והם מתפרנסים מן הירושה בשותפות), שנפל אחד מהן לאומנות (לעבודת כפיה), נפל לאמצע (לשותפות כל האחים, ולכולם חלק שווה בהפסד או בריווח) (משום השותפות והקשר המשפחתי הביולוגי). חלה (אחד האחים) ונתרפא, נתרפא משל עצמו (הוצאות הריפוי חלות עליו” (בבא בתרא ט’ 4). התלמוד הבבלי מבהיר בעניין זה מהי “אומנות” ומצהיר כי זו “אומנות המלך” (בבא בתרא קמ”ד עמ’ ב), היינו ליטורגיה ממלכתית במסגרת של munera personalis. התוספתא מרחיבה את היריעה ופוסקת כי “האחים, שנעשה אחד מהם גבאי או אפימליטיס (מן היוונית – האחראי למזונות ושאר מצרכים “בעין”) (בבחינת שירות כפוי מטעם השלטונות) אם מחמת נכסים נפל (נכפה עליו התפקיד), נפל לאמצע (בבחינת חלק שווה בין האחים), ואם מחמת עצמו נפל (כאחראי על חייו), נפל לעצמו (אחראי על מחוייבותו)” (תוספתא בבא בתרא י’ 5). ראשית, יש לציין כי הגבאי, האחראי על הכספים המגיעים לשלטונות) והאפימליטיס מופיעים כאן כפקידי הקיסרות הרומית, כבאי כוח המדינה, ולא כפקידי הערים. שני תפקידים אלה שגורים רבות בטורי הפפירוסים בפרובינקיה המצרית מאמצע המאה השניה לספ’ ואילך, כמו באים לאושש את הכתוב הנ”ל במקורות חז”ל.

על פי נוסח התלמוד הבבלי כתוב “פולמוסטוס” הסמוך למונח אפימיליטיס, ובתלמוד הירושלמי אנו קוראים כי “חד בר נש נפק (יצא במשמעות נפל ל…) לשליחותא (מחוייבות לשלטונות כגון ליטורגיה). בעא אחוי מיפלוג עמיה (הציע אחיו לחלוק עימו בתפקיד) אתא עובדא קומי (הובא המקרה לפני) רבי אמי. אמר בציניות: כך אנו אומרים: אדם שיצא לליסטייא (החל לעסוק במעשי שוד), (האם) אחיו חולקין עימו?” (תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ט’ י”ז עמ’ א). היינו, לפנינו ליטורגיה הכרוכה במשימות למען הצבא הרומי כגון שליח המשוגר עם היחידות להכנת צרכי המלחמה. זו היתה בבחינת munera שהיתה שכיחה בתקופת הקיסרות הסוורית. ומעניינת כאן עמדתו של רבי אמי המתייחס בשלילה גמורה לליטורגיה המונחתת מגבוה.

שירות ליטורגיאלי אחר חבוי מן הסתם בפסיקתא דרב כהנא כדלקמן: “רבי אלעזר ברבי שמעון (בן תקופתו וידידו של רבי יהודה הנשיא) אתמני (התמנה ל…) ארכוליפורין, (שעניינו) קטול בני אנשא (מוסר עבריינים לשלטונות הרומיים שסופם הוצאה להורג באשמת גניבה) דהוו חייבין  קטולין(שהיו חייבי מיתה). והוה רבי יהושע בן קרחה קרי עליה: חלא בר חמרא (חומץ בן יין). אמר ליה: למה את קרי לי חלא בר חמרא (מדוע כיניתני כך בגסות)? (ה)לא קוצים כסוחים (צמחים מזיקים, בחינת דימוי לביעור גורמים שליליים מן החברה) כיסחתי מן הכרם? לאו בני אנשא דחייבין קטול קטלית? (ויהי בשלח, צ”א עמ’ ב’-צ”ב עמ’ א). כלומר ממילא היו הללו חייבי מיתה, בני מוות, ובוודאי שאין לדעת האם מדובר על ציד גולגלות של עבריינים יהודים או של עבריינים בכלל?!

ישנה מסורת בתלמוד הבבלי (בבא מציעא פ”ג עמ’ ב), מדומיינת כמובן כי בשל הערה שלו על תיפקודם הלקוי של הרומאים בלכידת פושעים, אפילו יהודים, מינוהו השלטונות למעין מפקד משטרה מקומי ללכוד גנבים שדינם צפוי למוות. אולי מדובר על כיסוי מוסרי שחז”ל העניקו לו, כמו בבחינת תפקיד כפוי, אלא שהרומאים היו ממנים פונקציונרים בהתאם לכישוריהם, לרצונם ולמקצועיותם.

במקבילה שבתלמוד הבבלי אנו קוראים כך: “רבי אלעזר ברבי שמעון לההוא פרהגבנא (ובנוסח אחר – “פרהגונא”, “פרהגמנא), דקא תפיס גנבי (שנועד ללכוד גנבים) … אישתמע מילתא בי מלכא (נודע הדבר למלך), אמרו: קריינא דאיגרתא איהוליהווי פרוונקא. אתיוהו לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין (ביישת את שם הוריך) עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה (ומתוך כך ברור שמדובר, לפחות בין השאר על עבריינים יהודים)? שלח ליה (ענה לו): קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה (הגיב רבי יהושע בציניות קוצנית) – יבוא בעל הכרם (היינו האל) ויכלה את קוציו …(כלומר יעניש את העבריינים אם יחפוץ בכך)” (בבא מציעא פ”ג עמ’ ב).

שני המקורות הללו מעלים בפנינו אותה תמונה שהחלה להצטייר בתקופה הסוורית, היינו הדאגה לביטחון החיים והרכוש, והקמתם של מוסדות שיטוריים בעלי סמכויות לשם שמירה על הסדר הציבורי, או לשם פיקוח משטרתי-צבאי על אותם שירותים ועבודות כפייה שהוטלו על תושבי הפרובינקיות. וכך בימי הקיסר מרקוס אורליוס (180-161 לספ’), כשפשטה מגפה בפרובינקיות, גייס הלה עבדים ופלוגות משטרה מן הפרובינקיות על מנת לעקור את הנגע הזה המסוכן והוויראלי.

כמו כן מונו יחידות מיוחדות בשם stasionarii, או frumentarii, או collectiones, בעלי תפקידים שיטוריים-צבאיים, והללו מתחברים למשימות המיוחדות דלעיל.

אם רבי אלעזר ברבי שמעון לא היה אלא בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר מעיד כי אביו, יוחאי, עסק בשירות משטרתי דומה, כשהוא, רבי שמעון בר יוחאי, אסור בידי הרומאים, פונה לרבי עקיבא, מורו ורבו, בלשון איום ברור, שאם אינו מלמדו תורה יעביר זאת ליוחאי אביו, והוא שידאג למסור אותו, את רבי עקיבא, למלכות, כלומר לשלטונות הרומיים (תלמוד בבלי, פסחים קי”ב עמ’ א). לפנינו איפוא מסגרת של שירות “משפחתי” ליטורגיאלי, כתמונה המחריפה בתקופת הקיסרות הסוורית, כאשר התחילו להופיע הסימנים הראשונים לכפיית משרות ושירותים שונים בירושה, כמו היו מתאימים להגדרה של “אגודות מקצועיות” (collegia professionalis) כאלו העוברות בירושה והשומרות על סודיות הפקת התוצרת.

על ה”עסקה” הנ”ל נסוך ריח אגדי משהו וזה המציג באור די שלילי את משפחת יוחאי. יצויין כי בחלק מחברה ההנהגה היהודית דבקו/נדבקו במידה מסויימת משימות לא נעימות, הגם שנכפו כך נראה ביוזמת השלטונות הרומיים והללו הוצגו כמשת”פי הרומאים וכעושי דברם.

את רבי אלעזר ברבי שמעון אנו מוצאים כי התמנה ל”אנגרבטיס”, כלומר הממונה על ביצוע האנגריה במסגרת של ליטורגיה, ואם ראינו כי הממונים על ביצוע האנגריה היו מתערבים לעיתים בענייני הביטחון השוטפים שבסביבה, נוכל לקשור בדרך הגיונית את שתי המשימות תחת “כתרו” של רבי אלעזר ברבי שמעון.

תפקיד דומה ממלא רבי ישמעאל, בן תקופתו של רבי אלעזר, וכדברי הכתוב – “… ואף רבי ישמעאל ברבי יוסי מטא כי הא מעשה לידיה (הובא עניין לידיו). פגע ביה (פגש בו) אליהו, אמר ליה (אליהו לרבי ישמעאל): עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה? אמר ליה (ענה לו רבי ישמעאל): מאי אעביד (מה אעשה?) הרמנא דמלכא הוא (כמו הטילו עלי משימה ממלכתית רומית בתחום הליטורגיה). אמר ליה (הציע לו אליהו) – אבוך ערק (אביך נמלט מאימת התפקיד)  לאסיא (איתור גיאוגרפי השנוי במחלוקת בין אסיה הקטנה לסוריה ואולי אף דרומית לאילת), את ערוק (ברח אתה) ללודקיא (שבאסיה הקטנה)”  (בבא מציעא פ”ג עמ’ ב’ – פ”ד עמ’ א). אף כאן כמתואר לעיל היו המשרות הממלכתיות כפויות ונדדו בירושה מאב לבן.

ואם נמצאו הן רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי ישמעאל ברבי יוסי כדיינים ושופטים, נוכל אולי להתחקות ולהבין את המעמד העירוני שתפסו השניים, בהתאם לאותה מדיניות רומית, סוורית. מעניין אגב לגבי השם “ישמעאל” שעם השנים, מחמת פרשנויות כאלו ואחרות לגבי ישמעאל התנ”כי היה בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, נמצא אותו פעמים מספר אצל יוסף בן מתתיהו, ובוודאי בספרות חז”ל היודעת להלל את התנא רבי ישמעאל הן בחוכמתו והן ביופיו החזותי. עם השנים חזר המיאוס והביוש מהשם ישמעאל ונעלם אל תוך תהום הנשיה, ואולי בהיבט הפוליטי ניתן לומר מילה אחת בלבד – חבל!

אם נחזור לרגע לטרמינוס טכניקוס – “אומנות”, נראה שאותה בעיה צצה אצל בעל הבית והאריס, כגון בברייתא בתלמוד הירושלמי: “בזמן ש(הן) באין מכוח האריס, נוטלין מכוח האריס, מכוח בעל הבית, נוטלין מכוח בעל הבית” (תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ט’ י”ז עמ’ א). ובתוספתא (דמאי ו’ 4) נכתב כי “וכן לא יאמר אדם לחברו : הילך (הנה לך) מאתיים זוז (כסף רב שקול אולי לרכישת 100 גדיים) ופול תחתיי (מלא במקומי) לאומנות (היינו לליטורגיה). אלא אומר לו: פוטריני מן האומנות (הצל אותי, פטור אותי). ובתלמוד הירושלמי נאמר : ” … ושקול על ידי לאומנות” (דמאי פרק ו’ כ”ו עמ’ א) – פטור אותי נגד תשלום.

ניתן להבחין בההבדל בין חובת הגוף (munera personalis), ובלשון חז”ל  – “ליפול” לבין החובה הממונית (munera patrimoniorum) – ובלשון חז”ל – “ושקול”. כן ניתן לאתר כאן הבדל (בתוספתא) בין התקופה שקדמה למרד בן כוסבה לבין זו שלאחריה, כאשר בזו האחרונה הפכה חובת הליטורגיה למסודרת ולמאורגנת יותר.

כמו כן ניתן לראות כאן הכרה והשלמה מבחינתם של חז”ל בחוקיות של הפעילות הקיסרית הרומית. וכן ניתן לומר שלפנינו נדבך נוסף, חברתית-כלכלית אגב שילוב פעולה כמעט מלא עם האוכלוסיה הלא-יהודית באזור, ותוך כדי הכרה בחוקיות מעשי השלטון. וכל זאת כדי לפתח תרופה לאותו “מבנה” שבנו חז”ל בעיקר מאז סיום מרד בן כוסבה (135 לספ’). היינו, הרתמות החכמים לפתח מערכת יחסים חדשה, בריאה ותקינה בין כל הגורמים הנוגעים בדבר, קרי היישוב והשלטונות על מנת להצעידו לדרך חדשה של יציבות ורווחה כלכלית.

ניתן למצוא בחוקים ובגישות הנ”ל עקבות ומקבילות באוצר הפפירולוגיה שבמצרים בעיקר בתקופה הרומית המקבילה, כגון הזכות שניתנת לנישום תחת עול הליטורגיות להעביר את חובו לאחרים תוך כדי בסיס של הדדיות. עם זאת, במקרים לא מעטים נאסר לעשות כן, ואפילו כנגד תשלום.

סוג אחר של ליטורגיה הקרוי במקורות חז”ל בשם “דימוסיא”, שהיתה נפוצה בעיקר במדרשים המאוחרים של המאה הרביעית לספ’, כשעל גבייתה הופקד הצבא הרומי ואף פיקח על כך ברישומים מיוחדים.

לסיכום נאמר כי הליטורגיות לא העיקו במיוחד על הציבור היהודי וכובדן העיק במיוחד מן המאה השלישית לספ’ ואילך. וזאת ניתן ללמוד בכלל מהעדר קבילות וטוענות כנגד שירות זה, או בריחה ונטישה של כפרים ועיירות מתוך מקורות חז”ל. היישוב הבין והיה מודע בכלל לחשיבות המפעלים והמיתקנים שהוקמו בארץ בעידן זה, ואם התקיימו ויכוחים בין חברי ההנהגות היהודיות בארץ, הרי מול השוללים נמצאו לט מעט מחייבים מפאת השלמה עם השלטונות הרומיים ובחינת תועלתן המסויימות של הליטורגיות. מגמות ממין אלו שררו למעשה בקרב הקהילות היהודיות למן ההשתקמות הכוללת מלאחר המרד הגדול (73-66 לספ’).