משלהי המרד הגדול ועד מרד בן כוסבא (בר כוכבא): האח הגדול מתערב

טור לרגל ל"ג בעומר השלטון הרומאי בחש בנעשה ביהודה שלאחר המרד הגדול, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעקבות כשלון מרד בן כוסבא שהציבור הרחב מכיר בכינוי (השגוי) בר כוכבא

טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

 

הרומאים הפעילו שיטות משיטות שונות על מנת להבטיח את שלומה, שגשוגה והתפתחותה של האימפריה הגדולה. על פי רוב היו דרכי שלטונה נוחות משהו ואף תקינות, לא בשל התיפיפות נפשית כלשהי, אלא כדי להבטיח ששלטונה יימשך "לעד", שהרי עדיף החכם על פני הצודק. כלומר להקטין עד כמה שאפשר את תחושת המרדנות המקומית, שהרי הוצאה עצומה תרבוץ על כתפי האימפריה אם תיאלץ לשגר כוחות צבא לאזורים קרובים או רחוקים על מנת לדכא מרידות ועדיף כמובן למשוך את תקופת השליטה לכמה שיותר זמן. ועל כן הקפידה רומא עד כמה שניתן לא להכביד יתר על המידה על שכם התושבים מבחינה כלכלית, מה שהתבטא בהטלת מסים נוחים יחסית ובראש ובראשונה העניקו הרומאים למקומיים את האוטונומיה הדתי-פולחנית.

אך בשעה שמרדו המקומיים לא מחלה להם האימפריה הרומית ודאגה שישלמו היטב על פשעם כלפיה (כהגדרתה), ועד שהוחזרו לתושבים המקומיים מעמדם המשפטי,הכלכלי והדתי הצטוו להוכיח את נאמנותם כלפי רומא. רומא לא הסתפקה בהצהרות רגשניות וקולניות אלא בדקה לפני ולפנים את מידת נאמנותה של החברה שמרדה.
יתירה מזו, רומא ידעה להבטיח את מידת פיקוחה על ההנהגה המקומית בכך שדאגה למקמה, גיאוגרפית, קרוב לעיניה הבוחנות.

דוגמה ראשונה ובולטת היתה המדיניות הרומית כלפי ההנהגה היהודית לאחר המרד הגדול, ולא בכדי שינעה את ההנהגה מטעם, במידה מסויימת, קרוב אליה. ואכן לא סתם נגדעה שושלת ההנהגה היהודית של בית הנשיאות המסורתית (בית גמליאל), אם כי זמנית, על ידי הצמחת הנהגה מתונה ומשתפת פעולה. נכון שאנו מיודעים לאגדות החורבן ובמרכזן גדולתו ועוז נפשו של רבן יוחנן בן זכאי לבנות מרכז חדש ביבנה, אלא שיבנה היתה מחנה מעצר לנכנעים ירושלמים מרצון, ועל סמך האגדות התלמודיות עצמן תכנן רבן יוחנן בן זכאי להיכנע לרומאים ולשתף עימם פעולה. זאת ועוד, מהלכיו לאורך למעלה מעשור של שליט ביבנה, אותתו ללא ספק על רצונו הקונספיראטיבי לרשת את בית גמליאל ולכונן שושלת חדשה.

בל נשכח שהמרכז היהודי החדש ביבנה, מי שהמיר (זמנית או לאו) את המרכז בירושלים, היה קרוב מאד, פיזית, לאחד ממרכזי השליטה והכוח הרומיים שבשפלת מישור יהודה, ואו-אז נבחנו התנהגותו ומהלכיו של רבן יוחנן בן זכאי בעיני הרדאר הרומי.
זאת ועוד, כאשר נבחנה שאלת שיבתו של רבן גמליאל לתפוס את מטה ההנהגה ביבנה שגרו הרומאים בודקים מיוחדים שתהו על קנקנו של היורש המחודש, ובמקביל ניתן להגות הרעיון כי מעמדו המתחזק של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה העלו יותר מקורטוב של חשש בקרב הרומאים, כך שהשבתו של רבן גמליאל לכס ההנהגה ביבנה הועילה כפליים לשלטון הרומי.

ניתן אף, לעניות דעתי, לבחון את המאבקים הפנימיים הקשים בסנהדרין בין הנשיא לבין גורמים אנטגוניסטיים-אופוזיציונריים כמו רבי יהושע שהיה מקורב לרומאים ומאוד פרגמטי, לאור מגמה רומית לכווץ את מעמד הנשיאות, ומעניין להכיר כי סופם של אלה הביאו להדחתו, אולי אף זמנית וחלקית, של רבן גמליאל מכס הנשיאות (מתאים לשיטה הרומית של "הפרד ומשול").

בין סיום מרד התפוצות שבימי הקיסר טריאנוס (117 לספ') לבין פרוץ מרד בן כוסבה (132 לספ') לא פעלה נשיאות רשמית ומוכרת בארץ ישראל, כשחלק ממקומות המפגש של מנהיגים יהודים, היה קרוב, איך-לא, למרכזי שליטה רומיים. הרומאים, כך דומה, שוב התאכזבו מאזלת ידו של בית רבן גמליאל, די בדומה לסיטואציה של ימי המרד הגדול, ואולי אף חששה מהצטרפותו למרידה, מה שמרומז באחד הטקסטים התלמודיים באבות דרבי נתן, נוסח א' כח, שבו מצוטט הנשיא רבן גמליאל כמי שמבקר קשות את השלטון הרומי בכך שהוא טוען כי "בארבעה דברים מלכות (רומא) אוכלת (משמע מכבידה עולה) – במכסאות (תשלומי מכס), במרחצאות (מבנים רומיים שדורשים עלויות כספיות, ואולי אף בשיקוע פולחן זר) ותרטיות (תיאטרונים בעלי מסרים פרובוקטיביים) וארנוניות (תשלום מסי כפיה) שלהן".

מקור תלמודי דומה, ממש ערב פרוץ מרד בן כוסבה, מתאר ויכוח בין שלושה מנהיגי סנהדרין – רבי יהודה בר אלעי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בר יוחאי – המייצגים שלושה מחנות בסנהדרין. רבי יהודה, המתון והפרגמטי, הניח על שולחן הדיון את המשפט הבא: "כמה נאין מעשיהן של אומה זו (רומא) – תקנו (בנו) שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". אחריו בתור היה רבי יוסי ששתק על שום התלבטותו. השלישי, רבי שמעון הקנאי והלוחמני, השיב כך: "כל מה שתקנו (הרומאים) לא תקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהם מכס" (תלמוד בבלי, שבת לג עמ' ב').
ובכן, מול גישתו של רבי יהודה הריאלי והפרגמטי שמבין את הכוונה הרומית אך מאתר בה תועלת רבה ליהודה, מזדקרת עמדתו של רבי שמעון הקנאי הרואה בכל מהלך רומי מטרה זדונית אנטי-יהודית ופרובוקאטיבית כאילו שהאימפריה הרומית תפלצתית ביסודה. רבי יהודה תוגמל אחר-כך בידי הרומאים במעמד יותר הנהגתי.

 

אז מה קרה בסיום מרד בן כוסבה? ובכן בסיומו של אותו מרד אומלל, חסר סיכוי, מהול היטב ברגשות מגאלומנית של המנהיג הקיצוני בן כוסבה, שהביא כמעט לקריסה מוחלטת של הציבור היהודי, מעבירים הרומאים את המרכז היהודי מיבנה לאושא שבגליל, ובכך להרחיקו מירושלים ולמסמס עד כמה שאפשר פרטנזיות מרדניות בעתיד. זאת ועוד אושא היתה סמוכה למרכז הלגיון הרומי השJשי הצפוני ולקו הפיטרול של יחידות הלגיון הללו. ובאופן זה יכול "האח הגדול" לפקח טוב יותר על מהלכי היהודים בגליל.

גם הנשיא החדש, רבן שמעון בן גמליאל, בדומה לאביו, רבן גמליאל, נבחן ונבדק זמן לא מבוטל על ידי השלטונות הרומיים עד שאושר מינויו ההנהגתי. וזו הסיבה שהעדרותו בלטה בכינוסי מנהיגים יהודים שלאחר המרד גליל. ואף כשתפס את שרביט הנשיאות הצטמק מעמדו וצומצמו סמכויותיו.

באותו הנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן