מרד שקצת “התחלק” במיתולוגיה שלנו
כמה מאיתנו שמעו באמת על קיומו של מרד יהודי כנגד הרומאים שהתיישב לו “אי-שם” בין המרד הגדול (66-73 לספ') לבין מרד בן כוסבה (132-135 לספ'). מדובר במרד שהתכנה “מרד התפוצות” ושהתחולל בין השנים 115 ל-118 לספ'. תמציתו של זה התבטאה בהתנגשויות חריפות בין יהודים למקומיים מתיוונים ברחבי האימפריה הרומית: במצרים (במיוחד באלכסנדריה), בקיריני, בלוב, בקפריסין ובמסופוטמיה. הרקע להתנגשויות היה שאלת האזרחות היהודית בערי הפוליס ומעורבותם בחיי העיר וכן סכסוכים על רקע דתי. התנגשויות אלה הפכו למרד כנגד הרומאים בשעה שהרומאים התייצבו לימין האוכלוסיה המקומית, ההלניסטית, ואו-אז הורחבה חזית המרד לממדים אנטי-רומיים גם כן. מרגע זה, כמצופה, התהפכה המגמה והמרד החל להתחסל בהדרגה עד דיכויו המוחלט, הטרגי והדרמטי.
חוקרים ידועים, בעלי שם בתחום הדעת ההיסטוריוסופי, התמודדו עם המרד הנידון – עם רקעו, סיבותיו, גורמיו, מהלכיו, מנהיגיו, מגמותיו ותוצאותיו – אלא שנשמטה מעיניהם הימצאותו של קו רציף כלשהו, בחינת חוט השוזר את רוב מרידות ה”עם” (בהמשך יוסבר למה במרכאות) במלכויות ששלטו עליו.
בתקופת בית ראשון נודעה מרידת ממלכת ישראל כנגד האשורים (לקראת שלהי המאה השמינית לפנה”ס) שנבעה מהסתבכות פוליטית, פסאודו-מגלומנית, עם הארמים והמצרים כנגד האשורים. לעומת זאת נשאו המרידות של ממלכת יהודה כנגד השלטון האשורי והבבלי אופי יותר דתי-אמונתי: הן המלך חזקיהו (שלהי המאה השמינית לפנה”ס) והן המלך יאשיהו (שלהי המאה השביעית לפנה”ס) מנהלים מרידות כנגד הכובשים כשהם חדורים רוח של קנאות דתית ואף מעין-משיחית, כשתוצאות מהלכי מרדנותם החישה את קיצה של ממלכת יהודה. האם העם מרד? לא-ולא: גחמות יומרניות של בתי מלוכה, אשר היו מורכבות מצירוף של עיוורון גיאו-פוליטי, מהול במקדמים דתיים-פולחניים הן-הן שסיבכו את יהודה במערכות לא-לה וטלטלו אותה לסוף טרגי. אז, כך דומה, נטמן באדמת המרדנות הזרע ההרסני הראשון של המקדם הפולחני-אמונתי.
אף מרד המקבים/החשמונאים היה מיותר לחלוטין ונבע מגחמנות משיחית-קנאית ובדומה לו המרד הגדול ומרד בן כוסבה. כלומר נגד כל הסיכויים הצבאיים הכריעו לבסוף השיקולים ההזויים, המשיחיסטים. ובשלושת המקרים לא העם מרד. קבוצות מרדניות, קיצוניות, הן שהניפו את נס ההתנגדות וספחו אליהם קבוצות תומכות, אף הן שיכורות של תחושת ניצחון ושבויות במוטיבציה חסרת מעצורים. למערכת זו של מניעים ותומכים ניתן לצרף שני מרכיבים חשובים: ניצול זמן מתאים ונוח כאשר הכוחות השולטים – גדודים הלניסטיים מזה ולגיונות רומיים מזה – היו “תקועים” בפיתרון בעיות בוערות מבחינתם והתייחסות מזלזלת בעוצמת המורדים. זה מה שמסביר את הניצחונות הראשוניים של המורדים והצטרפות גורמים נוספים אליהם. אלא בשעה שצבא האוייב לקח ברצינות את ההתנגדות ביהודה, החלו המפלות להידפק על השער ובעקבותיהן התבוסות ודיכוי המרד.
הקו המאפיין, איפוא, את שרשרת המרידות כנגד השליטים ביהודה היה הקנאי-דתי-משיחי, כזה שהזיז הצידה כל נימוק אנטי-מרדני רציונלי.
ולענייננו – מרידת היהודים נגד הרומאים בתקופת כהונתו של הקיסר הרומי טריאנוס מתאפיינת אף היא באותו קו משיחי הזוי ובמינון גבוה יותר מקודמותיה. מה חיפשו המורדים, כשסיכויי הצלחתם היו למטה מאפסיים. למטה מאפסיים מכיוון שהם ביקשו לחולל מרד פאן-יהודי כנגד הפאן-הלניזם ובהתגברות המרדנות, גם נגד הפאן-רומאיזם. את האמונה בהצלחת מבצעיהם ניתן למסמר אל לוח הקנאות ההזוייה, המשיחיסטית, העיוורת לכל המתרחשת סביבה.
מדובר בחבורות של קנאים קיצוניים, כגון הסיקריים, אשר נמלטו מידם של הרומאים במהלך דיכויו של המרד הגדול ומצאו להם מקלט במצרים (אף היא פרובינקיה רומית), שרובה מדברית, ומה שיותר חשוב: מצרים קשורה במסורת התנ”כית כראשית הגאולה (פרעה-משה-יציאת מצרים-הר סיני …). הם חוברים, כך דומה, לקבוצות מרדניות במצרים ובקיריני (פרובינקיה רומית ששכנה מערבית למצרים, כיום לוב), מנצלים את היריבות רבת השנים בין היהודים, תושבי הערים ההלניסטיות, ערי הפוליס, כמו אלכסנדריה וקיריני, לבין האוכלוסיה המקומית על רקע תביעה לזכויות פוליטיות-משפטיות-עירוניות, ומפתחים את המרידה לחזית רחבה של מלחמת דת. והרי מלחמת דת היא אולטימטיבית ואבסולוטית ורוויית לגיטימציה לעשות הכל, “בעזרת השם” כמובן. מקורות ספרותיים, ארכיאולוגים-כתובים וארכיאולוגים-דמומים מצביעים על הרס אדיר, חסר תקדים ואף חסר פשר הגיוני שבצעו המורדים בעיקר במצרים ובעיקר כלפי מקדשים מקומיים. חלקם אף מעיד על התנהגות בקכנלית, מזוויעה, של המורדים כלפי האוכלוסיה המקומית והצבא הרומי. מגולל, למשל, אחד הסופרים, היסטוריון יווני-רומי בשם דיון קסיוס, מי שנחשב לכותב אמין, את היריעה הבאה: “והיו (המורדים היהודים) אוכלים ומכלים את הרומאים והיוונים: בשרם אכלו, מעיהם חגרו כאבנטים, בדמם משחו את עצמם, בעורם התעטפו ורבים בקעו לחצאים מראשם ולמטה”. גם אם נרכך את המידע הנורא נמצא התנהלות נוראה וקשה של פעילות מרדנית, שאין ספק שהקנאות הדתית היתה כרעל בוורידיה. קטע ידוע בספרות חז”ל המתאר את חורבנו של בית הכנסת היהודי באלכסנדריה בעקבות המרד, ויחד עימו את התמוטטות התפוצה היהודית באותו מקום, מציג את הקיסר טריאנוס כאחד האשמים המרכזיים במצב שנוצר, ובכללו חורבן בית הכנסת. עמדה כזו המנוגדת לכל היגיון ומידע לגבי הקיסר, אישיותו ומדיניותו, מצביעה על כיוון פרו-קנאי ופרו-משיחי שהתרוצץ באותו קטע תלמודי. בעל הקטע התלמודי טוען בהמשך, כי אחת הסיבות להתרסקות המבנה והקהילה היא הירידה למצרים, בניגוד לצו ההלכתי. יכול להיות שבמרומז מכוונים דברים גם להתבשלות המרידה על ידי התנועה הקנאית מארץ יהודה. העמדה החז”לית הרווחת, האנטי-קנאית שלאחר חורבן הבית, עשויה בהחלט לאושש הנחה זו.
במקביל, ניצת ביהודה ניצוץ מרדני, פרו-קנאי ומשיחי, של חבורה הזויה שחלמה על בניין בית המקדש השלישי, ואולי אף על הקו של בבל-ירושלים. בראשה עומדים שני אחים (הקשר המשפחתי בולט מאוד לאורך ההנהגה המרדנית מימי המרד הגדול) ושמותיהם, פפוס ולוליאנוס, דומים משהו לאלו של המנהיגים המרדניים ממצרים ומקיריני, כמו לוקואס, אנדריאס, ארטמיון ולומפסואס. הללו ניהלו מערכת של תחנות מצפון מערב הפרובינקיה הסורית (מאנטיוכיה) ועד עכו בכדי להקל על העליה הצפויה לארץ ישראל, וזאת על רקע, יש לדעת, של תיכנון לכונן את בית המקדש השלישי על תלו. אף פעילותם המעין מרדנית כרוכה בהחייאת המיתוס ההיסטורי של שיבת ציון מבבל ומחזקת את הפעילות הקנאית של מורדי יהודה דווקא ממצרים.
ספרות חז”ל משתדלת, ממש בדומה להתייחסותה למרד הגדול ברומאים, 50 שנה קודם לכן, לגזור על עצמה שתיקה. לשווא נחפש נתח ראוי של עדויות חכמי המשנה והתלמודים אודות המרידה הנידונה. החכמים מקשת של שיקולים: פרגמטיזם, חשש מליבוי האש המרדנית, התייאשות טוטלית מאחיזה בנשק כפיתרון לבעיותיה המרכזיות של יהודה, מעממת את האינפורמציה על המרד. יתירה מזו, בשעה שהספרות התלמודית משחררת פיסות מידע אודות המרד, היא נוקטת לעיתים לשון סותרת: מחד – מציגה את עוצמת החורבן בעקבות המרד ומאידך – את ההסתייגות שלה ולעיתים אדישותה ממהלכי המרד.
במרידה הנידונה, איפוא, שוב חוזרת על עצמה, ממש כריטואל (תרתי משמע) קבוע, הסיטואציה הכמעט אובדנית: כנגד כל הסיכויים הפיזיים והצבאיים וכנגד העמדה הרווחת בציבור ובעיקר בצמרת ההנהגה היהודית, מפלחת את רקיעי ההיסטוריה חבורת מרדנית-קנאית, מעין פרשי האפוקליפסה, המותירה מאחוריה אובדן, הרס, שכול וייאוש – מחיר שמשלם אותו עם שהחבורה המוזרה, ההזוייה הזאת, ביקשה כביכול להציל.
ד”ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל
למאמר על מרד היהודים ברומאים בשנת 115 לספירה באתר הסטוריה באנגלית
20 תגובות
בכל המרידות – היוזמה היתה של קנאים שלא שמעו לקול חכמי ישראל. תיאורי הזוועה על אכילת רומאים ושימוש בבשרם ודמם- נוגדים את ההלכה היודית באופן קיצוני! גם אויב שמת יש לקבור – אסור להשתמש בחלקי גופו בשום פנים- מעבר לכך שמדובר בטומאה הקשה ביותר.
מסכימה עם הכותבים שהמאמר מגמתי, מהביטויים במאמר עולה ריח של שנאה ולא של מחקר\מאמר אקדמי. כמו כן רק מי שנגוע בשנאה עמית עזה יקח את דברי ההבל של דיו קסיוס כעובדה מוגמרת!
קראתי את המאמר והתגובות
לדעתי המאמר מעלה נקודה אחת בסיסית (השאר פחותות בחשיבות) והיא המשיחיות הפושעת בעם. גם לפי חוקרים אחרים המשיחיות היא היא הסיבה העיקרית לחורבנם של בית ראשון, שני, ומרד בר כוכבא. לכן אין להתפלא שגם בגולה נמצאו אלו שנהו אחרי “אור הגאולה” ולא אחרי השכל הישר.
מאמר טוב וראוי לפרסום.
התחלתי לקרוא אחרי שהופניתי למאמר בקשורית המופיעה בוויקיפדיה. קראתי את המאמר. יש עובדות נכונות אבל הנתוח לא אמין ומגמתי. זה לא מאמר אקדמי אלא כרוז פוליטי. איני מכירה את הפרוצדורה אבל צריך לערער על הצבתו בווקיפידה.
התחלתי לקרוא אחרי שהופניתי למאמר בקשורית המופיעה בוויקיפדיה. קראתי את המאמר. יש עובדות נכונות אבל הנתוח לא אמין ומגמתי. זה לא מאמר אקדמי אלא כרוז פוליטי. איני מכירה את הפרוצדורה אבל צריך לערער על אמינותו בווקיפידה.
חבל. הופניתי מויקי על מנת ללמוד יותר על מרד התפוצות. לא למדתי דבר…
מסקנותי:
1. אתחיל לפתח חשדנות כלפי אתר הידען. אתר שהחשבתי כאובייקטיבי והנה…
2. אפעל להסרת הקישור מויקי לידען במקרה זה.
ומסר קצר לכותב:
אם מסקנתך עד כה שדברי חז״ל הם משיחיים קיצוניים – תסלח לי, אתה פשוט לא בכיוון. אני מחשיב את עצמי בדרך כלל ״כימין-מרכז״ בדעותי הפוליטיות ומניתוח לא מורכב מדי של טקסטים של חז״ל עולה תמונה של נטייה פוליטית ״שמאל-מרכז״ ואף יש לומר ״שמאל״. לפעמים אני מוצא את עצמי זה באי נוחות נוכח הפשרנות השמאלנית של חז״ל והגינוי שלהם את אנשי העוז והגבורה שחיו באותה התקופה.
לא מאמין? תחזור שוב לאגדות החורבן במס׳ גיטין, תמשיך משם לאן שתמשיך. חז״ל היו לא פחות ״שמאל״ מיוסף בן מתתיהו לאחר השינוי הפוליטי שעבר.
בקיצור – מאמר הזוי…
הדוקטור כדרכו בחול כותב לא כמו חוקר מדעי אלא כמו פובלציסט קיצוני עם התלהמות של אנשי העליה השנייה, מבלי לנסות בכלל להסתיר את הפוליטיזציה שלו, דבר שיש בו להראות את הרמה של מדעי הרוח אצלנו. הוא מגנה את כל המרידות היהודיות שהיו כולל החשמונאים שכידוע הצליחו והביאו לנו את חנוכה. קשה לדעת מה הייתה הסיבה למרידות באותה תקופה, להט משיחי או רצון אנושי בסיסי לחירות או ניסיון הלניסטי לחסל את היהדות בארץ ישראל כפי שניסו לעשות אנטיוכוס ואדריאנוס. האם באמת לאפשר להאמין לדיו קסיוס בעניין של הקניבליזם של היהודים, דבר שכידוע נחשב אסור בתכלית האיסור, או שמא דבריו שיקפו את הפחד מ”הברברים” ויש בהם המשך של עלילת דם שהחלה כבר אצל ההלניסטים שקדמו לו, כמו בעלילת קורבן האדם היהודית. לקבל את קביעתו של דיו קסיוס בעניין מבלי שיהיו ראיות כלשהן אינה מעשה זהיר מבחינה מחקרית.
הנטיה הזו לגנות כל מרד יהודי באשר הוא כנגד אומה שתלטנית, יש בו תפיסה יהודונית גלותית עלובה. למעשה מרדו ברומאים כמעט כל המדינות שהיו תחת רשותם בשלב זה ואחר, והם היו מוכנים לשלם מחיר כבד בכדי לזכות בחירותם. כך עשו הפונים, הנומידים, הקימברים, הטווטונים, הנומנטים, הבריטים, וגאלים, הגרמנים, הדאקים והפרתים, העבדים ומי לא. הגרמנים הפכו את מנהיג המרד שלהם שחיסל שלוש לגיונות רומאים ביער טויטובורג לגיבור לאומי, אף שהם חטפו כהוגן על כך, אבל רק בישראל יהיו כמה יהודונים שבמקום לראות את בר כוכבא כגבור לאומי, שהעז לבקש חירות לאומית, ולגייס את כל העם לעמוד שלוש שנים וחצי מול המכונה הרומאית הדורסנית, הם יהפכו אותו לעוכר ישראל ויגנו אותו מכל וכול.
כל מה שהד”ר חוקר במחקריו זה את יצר השנאה שבו.
מחקרים אלו ראויים לתחום הפסיכולוגיה. אין להם קשר עם המציאות.
ב”ה
לאחר קריאה מעמיקה של המאמר ניתן להגיע לשלוש מסקנות עיקריות :
1. מאמר מגמתי הראוי לפרסומת של מרץ (הכותב קשור כנראה…)
2. לפי המאמר הכותב היה כרגע צריך להיות בעולם הבא (לאו דווקא גן עדן…) כי לא היה כל סיכוי
לצבא היהודי של 1948 המונהג על ידי קבוצת “קנאים” ובראשם בן גוריון, לנצח במלחמת העצמאות,
והמדינה לא היתה יכולה לקום !
3. אתה ד”ר שורק החי על אדמת המולדת, אתה הסתירה החייה למאמר כולו …
ודי לחכימא ברמיזא…
מאמר פובליציסטי, שטחי והזוי, ששנאה ל”ימין” – קרי לריבונות יהודית נוטפת ממנו ומעבירה את המחבר הלא-מכובד על דעתו.
בושה לאתר שפירסם מאמר פוליטי קטנרני בדמות “מאמר אקדמי”.
רציתי לשאול/להציע נקודה למחשבה- אני מאוד התרשמתי מהתיאור ההיסטורי של שלמה זנד “בהמצאת העם היהודי” (למרות הסתייגותי ממסקנותיו הפוליטיות).
ההבדל בימינו בין היהדות לנצרות והאסלאם הוא בכך שהיהדות היא קבוצה אתנית סגורה ולא דת אוניברסלית, אבל במאה הראשונה לספירה, האימפקט של המונותאיזם על התרבות ההלנית הייתה עצומה. יש תיעוד לכמות עצומה של גיורים בתקופה זו.
יכול להיות שמרד התפוצות לא היה מרד יהודי אתני אלא יהודי דתי שבסיסו בשאיפה של המוני המתגיירים בני המקום שלדתם החדשה תהיה השפעה לפחות שווה ללדת/תרבות ההלנית.
הרי קצת קשה להאמין שאנשים זרים יתחילו במרד במדינות שמארחות אותם…. צריך המון “חוצפה” בשביל מעשה כזה.
המרד נראה לי כמו מאבק לשווויון וחופש דתי פולחני בין הדת היהודית המתחזקת ובין הדת הישנה.
נראה שהמרד הזה קרה מוקדם מדי, אולי אם היו מחכים כמה עשרות שנים בסבלנות הדת היהודית הייתה משתלטת על האימפריה הרומית…..
מזכיר את המרד הערבי הגדול ב1936 שבו הושמדה כל ששדרת הפיקוד וניסיון הלחימה הערבי בא”י כך שב1948 לא נשאר להם אף אחד שיילחם…(עפ בני מוריס)
אם בתוך יומיים אני מקבל תלונות על ימניות יתר ושמאלניות יתר, סימן שהמצב טוב.
ביקשתי ללמוד על מרד התפוצות, והנה למדתי יותר על השקפתו הפוליטית של ד”ר יחיעם שורק. אצטרך ללמוד על מרד התפוצות במקום אחר ככל הנראה.
התגובה של חצאית ראויה, וברצוני להוסיף לה כמה היבטים:
א. המאמר א-היסטורי לגמרי באשר למרידות הקדומות בזמן בית ראשון. הוא מניח שבגלל שהיהודים הובסו, למרידות לא היה שום סיכוי מלכתחילה, ושלכן המוטיבציה לא היתה רציונלית. אין שום דרך סבירה להגיע למסקנה הזו ע”פ המידע שבידינו. כל המרידות דאז היו של קואליציה רחבה, וביחוד עם עזרת המצרים. קשה לחשוב שמצרי (או ארמי) היה משתכנע רק עקב הרצאה דתית של כהן יהודי. לפיכך, כנראה היתה להם מוטיבציה רציונלית כלשהי למרד, וכנראה אותם עמים אחרים כן חשבו שלמרד היה סיכוי צבאי. למה שנעדיף את שיקול דעתו של אדם שחי היום וללא הרבה מושג ביחסי הכוחות של התקופה על שיקול דעתם של אנשים שחיו אז?
ב. באותה צורה, המאמר ממציא מוטיבציה דתית למרידות של ממלכת יהודה. התנך מספר לנו על הנביאים שהתנגדו למרד. יכול להיות שהיה צד דתי גדול יותר שכן תמך בו, אבל אין לנו הוכחות לכך.
ג. הכותב טוען שכל המרידות היו של ההנהגה ולא של העם. הקביעה הזאת היא מוזרה מאוד. איך מלחמת גרילה כמו של יהודה המכבי יכלה לפעול ללא תמיכת העם? איך יכול להיות שהיו מרידות חוזרות ונשנות ברומאים ללא תמיכה עממית? ברור שהיתה תמיכה עממית רחבה במרידות, ועובדה שהגזירות של היוונים ושל הרומאים פגעו בכלל העם ולא רק בהנהגה. למשל, אחרי המרד בתפוצות הרומאים אסרו על יהודים לחיות בקפריסין, והחליטו שאפילו ניצול יהודי מספינה שנטרפה יש להרוג. מישהו שחושב שהבעיה היא רק ההנהגה לא היה פועל כך…
מסקנה: המאמר הזה מעיד על הכותב הרבה יותר מאשר על ההיסטוריה. מדובר אחרי הכל, על ה”אדם” שחשב בתגובה לעלילות הדם עלינו היהודים ש”אין עשן בלי אש” (הקישור בשם).
תגובה רצינית וראויה של חצאית. אכן מאמר מגמתי ומעוות. אנו גאים להיות חלק מאותה קבוצה הזויה שעדיין שרה בגעגועים “להיות עם חופשי בארצנו”….
חצאית אהבתי!
זה אמור להיות מאמר אקדמי? איזה בזיון. כמה נקודות:
1. הכותב סותר את עצמו. ראשית הוא אומר בנוגע למרד החשמונאים, המרד הגדול ומרד בר כוכבא: “נגד כל הסיכויים הצבאיים הכריעו לבסוף השיקולים ההזויים, המשיחיסטים.” ובהמשך קובע כי אחד השיקולים במרידות אלו היה שצבא הכובש היה עסוק בפתרון בעיות אחרות. זה בהחלט שיקול צבאי ראוי.
2. באותה פיסקה הכותב כורך יחדיו את מרד החשמונאים עם המרד הגדול ומרד בר כוכבא. וחותם: “בשעה שצבא האוייב לקח ברצינות את ההתנגדות ביהודה, החלו המפלות להידפק על השער ובעקבותיהן התבוסות ודיכוי המרד.” המשפט הזה פשוט לא נכון עובדתית לגבי מרד החשמונאים.
3. הכותב מערב בדבריו את תחושותיו ורעיונותיו לגבי מניעים למרד. מהם מניעים ראויים בעיניו? האפשרות לנצח בלבד? מהו רציונל בהקשר הזה? הוא מתעלם לחלוטין מהצורך של עם להיות חופשי בארצו. אני מרשה לעצמי לנחש שבנוגע לשאיפות הפוליטיות של הפלשתינאים הכותב לא יכתוב “הזויות”, “משיחיסטיות”, אלא הוא מקבל אותן כלגיטימיות. בעולם היהודי העתיק, שאיפה לאומית ורצון לראות את המקדש בבניינו נתפסו כהיינו הך.
4. אנכרוניזם הוא תכונה קטלנית להיסטוריון. להגדיר את השואפים להקים מחדש את בית המקדש השלישי במאה השנייה לספירה כ”הזויים” היא שטות מוחלטת. מדובר בתקופה שבה היו לא מעט אנשים שזכרו את בית המקדש השני והתקשו לדמיין את העולם ללא מקדש. המיינסטרים הכיר יהדות עם מקדש ולא שום דבר אחר, היה צריך חזון גדול מאוד בשביל לחשוב אחרת. הכותב הפוסט מודרני, פוסט השכלה, מכניס את תפיסת עולמו החילונית ושופט אותם כ”הזויים”, בין זה לבין הבנת ההיסטוריה אין דבר וחצי דבר. פשוט הבל ורעות רוח, קשקוש מוחלט.
5. האם הכותב יכול להביא ראיות לטענה שמובילי המרד בתפוצות הם שרידים של הקנאים מהמרד הגדול?
6. לתשומת לב הכותב: תמיד מהלכים פוליטיים וצבאיים נעשים בידי מנהיגים ולא בידי העם. כן, גם המהפכה הצרפתית הובלה בידי מנהיגים (חלק מושחתים ובעלי אינטרסים שונים מאוד מזה של “העם”). מרידות, החל ממרד החשמונאים ועד מרד גטו ורשה, תמיד נעשו על ידי אנשים חדורי מוטיבציה שלקחו על עצמם את הזכות לקבוע את גורל שאר העם. בכל מרידה שהיא יש לא מעט, אם לא רוב, בעם שמתנגד לה. לחשמונאים היו מתנגדים חריפים, וכך גם לסיקריים והבריונים, וכן לבר כוכבא (שדווקא נחשב למנהיג עממי מאוד). אנשי היישוב בא”י יצאו נגד אנשי ניל”י כי הרשו לעצמם לקבוע עובדות פוליטיות בשטח, וגם נשמעו קולות נגדהמרידות בגטאות. אגב, גם לציונות לא היה רוב בקרב העם היהודי עד עשרות שנים לאחר שקבעה עובדות בשטח. בדרך כלל מה שיקבע אם המנהיגים היו טובים או רעים הוא תוצאות המרידה. אבל עצם העובדה שהנהיגו אותה מנהיגים היא פרוזאית. מפליא אותי שהכותב עשה דוקטורט ועדיין לא מבין את העובדה הפשוטה הזאת.
7. הכותב לא יודע לקרוא את ספרות חז”ל, אני מציעה לו לחזור על התואר הראשון והשני בשביל ללמוד מהי הספרות הזו, מה מגמתה, עבור מי נכתבה, על ידי מי, וכו’. חז”ל אינם היסטוריונים. הם לא מתיימרים וזה לא באמת מעניין אותם. הם מתעסקים בהיסטוריה היהודית הידועה להם במונחים רוחניים וחברתיים. נכון, הם לא מדברים כמעט על מרד התפוצות, אבל גם על מרד החשמונאים לא נמצא אצלם כמעט דבר. זה כשלעצמו לא אומר דבר. וצריך כמובן לזכור שספרות חז”ל מתפרסת על פרק זמן של מאות שנים. כשהכותב רוצה למצוא התייחסויות למרד התפוצות, מאיזה מקורות בדיוק הוא רוצה לשאוב? מהמשנה והתוספתא שנחתמו בסוף המאה השנייה לספירה? ממדרשי האגדה הקדומים יותר שלא עוסקים בכלל בנושאים האלה? או שמא מהתלמוד הבבלי שנכתב מאות שנים אחרי מרד התפוצות ובאיזור גיאוגרפי שונה? ומה עדות כזו היתה נותנת לנו? מעט מאוד, בגלל הנתונים שציינתי.
המאמר הזה מבייש את הנושא, את הכותב ואת האכסניה. אתר הידען – מוטב שתורידו אותו מהרשת עד שיעבור עריכה מתאימה ויגיע לסטנדרנט סביר של כתיבה אקדמית.
מאמר מצויין שמזכיר לנו שרוב מה שלומדים בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר התיכוניים הוא מגמתי, בלתי מדעי ולא נכון.
הפיסקה האחרונה במאמר ניתנת להחלה גם על הקמת מדינתנו שתחיה. ברל מתהפך.
הדברים אולי נכונים ואולי לא
ודאי שהמרידה הייתה חסרת סיכוי אך ישנם משתנים נוספים בתודעתו של עם כגון חירות וזקיפות קומה
בכל מקרה הקצף הנוטף מפיו של הדוקטור והסגנון הבלתי אקדמי ומאופק הופכים מאמר זה לקנאי ומטורלל לא פחות