האם פעל לצידו של בן כוסבא מנהיג נוסף, עלום שם אך עז נפש, המכונה "בר דרומא"? סקירה מחקרית-לשונית ופרשנות חז"לית חושפות תיאוריה חדשה על הדמויות שפעלו במחתרת ובחזית
בין דמויות המרד היהודי הגדול ובין שמעון בר כוסבה, מתבלטת דמות חידתית ואלמונית יחסית בשם בר דרומא, המוזכרת במקורות חז"ל אך כמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי. האם היה לוחם עצמאי שפעל נגד הרומאים? האם שימש מנהיג מקומי בתקופה שבין הנהגות? במאמר שלפניכם מציג יחיעם שורק תיאוריה היסטוריוסופית מקורית, הנשענת על ניתוח שמות עבריים ומיוונים לאורך ההיסטוריה היהודית, ומצליבה אותם עם מקורות מדרשיים ותלמודיים — בדרך לחשיפת סיפורו של הגיבור שנשכח.
התיאוריה הלשונית: שמות עבריים מול שמות מיוונים
בקש אני, קודם שנגלוש אל בין נבכי הדמות המרדנית של ימי בן כוסבא, להציג תיאוריה עצמית, עצמאית, פרי מחקרי ותעוזתי המחשבתית, ההיסטוריוסופית, הנוגעת לכל מהלכי המרידות העבריות, היהודיות, מול השליטים הזרים, כשהנומנקלטורה ממוקדת, תתפלאו לשמוע, בשמותיהם של המורדים/המנהיגים המקומיים.
ובכן, קודם, הרבה קודם, הרבה מאוד קודם, לימי המרידה ברומאים לאחר חורבן הבית השני, דהיינו קודם לשנות השלושים של המאה השנייה לפני הספירה, ואני מתכוון בהתרוצצותי הכרונולוגית ממש לראשית ימי הבית השני, בעקבות שיבת ציון הקדומה. ואומר בראשית דבריי כי התיאוריה המיוחדת אותה אבקש להציג כאן נוגעת להיבט הלשוני. כלומר – כיצד נקראו/התכנו המנהיגים דאז, ואני מתכוון לשמם העברי, הקדם-הלניסטי. ובכן, בהנהגת העם, מימי יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה של קדם ימי הבית השני ולאילו שיבואו אחריהם, שלטה במפורש השפה העברית. זו "התקלקלה", התייוונה בעידן ההלניסטי ביהודה אל תוך שנות השבעים של המאה השנייה לפנה"ס, כשאחיו של חוניו השלישי, הכוהן הגדול, הלוא הוא יהושע/ישוע, ניצל את העדרו, והפך לכוהן הגדול תחתיו, כשהוא מתקרא בשם יסון, על שם גיבור מיתולוגי יווני מפורסם.
הלה החל להשליט רפורמה הלניסטית ביהודה, ויורשיו, מנלאוס ואחריו אלקימוס, ירשו את הנהגתו. מולם ניצב מתתיהו בן יוחנן, הכוהן ממשמר יהויריב, שהתכנה בשם חשמונאי, וניהל את מרד המקבים/החשמונאים כנגד ההנהגה ההלניסטית הזרה והיהודית כאחד, משנת 167 לפנה"ס. בניו של מתתיהו ניהלו את המרד במתיוונים ובשלטון ההלניסטי מאז שנה זו, ושמותיהם – עבריים כמובן – ואלו הם: על פי הסדר בספר מקבים (א' ב' ב'-ו') – יוחנן שנקרא גדי (שמא משבט גד הקדמון או "גד" השקול למזל); שמעון הנקרא תרסי (שמא מתרסוס); יהודה המקבי, מלשון מקבת – מעין פטיש מלחמה או קרדום, או אולי דימוי לתכונתו הצבאית, בבחינת תקיפה מהירה נוכח האויב; אלעזר הנקרא חורן, על שם האזור הצפוני; וכן יהונתן הנקרא חפוש.
מרד החשמונאים והמאבק על הזהות הלאומית
לאחר נפול יהודה בקרב אלעשה בשנת 160 לפנה"ס, ירש את ההנהגה אחיו יהונתן, ולאחריו שמעון בשנת 142 לפנה"ס, שמעמדו היה שקול כמעט למלך, ושלט עד הרצחו בשנת 134 לפנה"ס. השלטון החשמונאי מבנו, יוחנן ואילך, היה רווי בהלניזציה תרבותית, חברתית וכמובן פוליטית, כששמות המנהיגים החשמונאים היו מפוצלים בין שם עברי לבין שם הלניסטי, כגון יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי, כשעל מטבעותיו התנוסס הכיתוב היווני – "בסילאוס", היינו מלך ביוונית. והנה כי כן נמחקה העבריות, הישראליות, ופינתה מקומה להלניסטיות, וכך בימי יורשיו כגון שלומציון אלכסנדרה, יהודה אריסטובולוס השני ובנו יוחנן אנטיגונוס. ולאחריהם – הורדוס, מתתיהו אנטיגונוס, ארכילאוס, הורדוס אנטיפס ופיליפוס. וכך ירשה ההלניזציה את מקומה של העבריות, היהדות לאורך ההיסטוריה הקדומה, עד פרוץ המרד הגדול כנגד הרומאים, שהצמיח מתוכו מנהיגים כגון יהודה הגלילי, חזקיה הגלילי, יוסף בן גוריון, חנן בן חנן, יהושע בן גמלא, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, והמפורסם מכולם – מפקד מצדה אלעזר בן יאיר. הנה כי כן חזרה העבריות לשלוט בכיפה.
מן הלניזציה לחשמונאות — ומהם שם "עבריות"
התהפכות נוספת, הגיונית וברורה, השתקפה במרידות היהודיות בימי הקיסר הרומי טריאנוס, במצרים, בקיריני ובקפריסין, כשמות מנהיגי המרד היו מיוונים לחלוטין, כגון אנדריאס, לוקואס, לומפסוס וארטמיון. ואין זה פלא בשל לידתם ונוכחותם באזורים החוץ-יהודהיים והיחשפותם הממושכת לתרבות ההלניסטית והרומית בארצות מוצאם, מולדתם.
אז, "מה היה לנו"? אוסף של שמות מראשית ימי הבית השני ועד ערב פרוץ מרד בן כוסבה, כלומר תקופה בת למעלה מ-600 שנה. מאוסף זה ניתן למתוח קו של מכנה משותף בין השמות והוא – שמות עבריים מול שמות מיוונים, הלניסטיים. השמות העבריים נצבעו, כך יודגש, בגוון אנטי-הלניסטי מובהק, לסמל – כך דומה – את התהום העמוקה שנפערה בין לבין, דהיינו בין העבריות/הישראליות לבין היוונות וההלניזם ובוודאי שמול הפגאניזם בכלל והרומאיות בפרט. יוזכר שוב כי השמות העבריים של המנהיגים/המורדים וראשוני המלכים לבית חשמונאי שקדמו מחד לשמות ההלניסטיים ומאידך, חזרו ו"שבו" לשלוט בהנהגה היהודית המפוצלת משהו של ימי המרד הגדול ומהלכיו עד לחורבן הבית השני ונפילת מעוז מצדה. ומאידך – שבו "לשלוט" בהנהגה היהודית המרדנית של ימי הקיסר הרומי טריאנוס בתפוצות, כשמנהיגי המרידה היהודית בתפוצות נקראו בשמות מיוונים לחלוטין.
במקורות המרד היהודי נגד הדריאנוס, הקיסר הרומי בין השנים 132 ל-135 לספ', שבו לשלוט בכיפה השמות העבריים, כגון רבי עקיבא ומנהיג המרד שמעון בן כוסבה, כשבמקורות המטבעיים, היינו הנומיסמטיים, הוא נקרא בשם "שמעון בר כוסבא". ובספרות האמוראית הירושלמית הוא מכונה בשם "בן כוזביא" (תלמוד ירושלמי, מעשר שני, פרק א', נ"ב עמוד ד') או במקורות מאוחרים לתיארוך הנ"ל, כגון בימי הסופר אוסביוס, שמציין במפורש את שמו של מנהיג המרד כ"בר כוכבא" (היסטוריה כנסייתית, ד' 6). כלומר, נמתח כאן קשר היסטורי מקורי-ספרותי-מטבעי בין שמו העברי המעין-גיאוגרפי (כזיב?) לבין דמותו כמנהיג המרד, מה שמותח קו דמיון מעניין בין המקורות העבריים-היהודיים לבין הנומיסמטיים.
אז מה היה לנו עד כה בזיקה לקשר בין המרידות היהודיות, וכמובן העומדים בראשן? והמענה הוא – שנוצרה והתקיימה זיקתיות מעניינת בין שמות המנהיגים לבין פעילותם, בניגוד – הגיוני כמובן – לזיקתיות הטבולה בתהליך של הלניזציה/רומניזציה בולטת.
זהות שמית כהתנגדות תרבותית: עבריים מול רומאים
מכאן נעבור לאירועים, למקרים, לעניינים שנכרכו במרידה – מרד בן כוסבא. כולם עולים מתוך מקורות חז"ל, שעל אף הקשיים בהצגת המסקנות ההיסטוריות המתבקשות, נשתדל להפיג את הערפל השורה עליהם ולהגיע למסקנות אישיות בנידון, שנושא זה מכיל בתוכו.
ראוי לציין כי העדויות הבאות עשויות להיות בנות שלב זה או אחר במרידה – כאלו שקדמו למרד בן כוסבא, כאלה שהתנהלו במהלכו ואולי אף בסיומו. העדר תיארוך המקרים בספרות חז"ל, כמובן, מקשה על ציון השלכות ומסקנות היסטוריות ראויות ונכונות במארג ההיסטורי של נושא דיוננו זה.
יוצגו לפנינו כמה דמויות בולטות, חלקן סמויות וחלקן מופיעות בשם או בכינוי. מרד בן כוסבא פרץ, כידוע, בשנת 132 לספ' והסתיים בשנת 135 לספ', כשההנהגה היהודית – הנשיאותית – המיוחסת למשפחת הלל, פעלה לסירוגין כידוע עד ימי מרד בן כוסבא. האמנם?
ובכן, יצוין כי בין השנים 117 לספ' ועד 135 לספ', לא כיהנה ההנהגה היהודית, הנשיאות הרשמית הנ"ל, והחברה היהודית לא נשלטה על ידי דמות אחת, ידועה ומקובלת, אלא על ידי מספר דמויות חז"ליות, כגון רבי יהושע בן חנניה, רבי עקיבא, רבי טרפון ואחרים, כשכל אחת השפיעה יותר ובעיקר על בני סביבתה הגיאוגרפית. סיטואציה זו הקרינה בתקופת משבר ומצוקה על צמיחתם של מנהיגים שונים כמו בר דרומא, שהוא מושא לנושא דיוננו, או בן כוסבא, לצידם של דמויות מרכזיות בסנהדרין שמדיניותם והלכותיהם היו יותר ספורדיות.
אציג לפנינו מספר דוגמאות, כולן לקוחות מתוך ספרות חז"ל, המוקדמת והמאוחרת, והללו אוצרות בחובן שאלה סמויה אחת, בבחינת גשר בין הפסקאות הנ"ל לבין אלו שיופיעו מיד בהמשך ההרצאה. ובכללן השאלה: היכן היו אותם מנהיגי הקהילות היהודיות שהוצגו למעלה – הן לגבי בית הנשיאות והן לגבי הנהגות מקומיות מן הסתם?
העדות הראשונה לקוחה ממדרש איכה רבה (ג' 14), ועניינה הוא – "מעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון, שנתחבר לליסטים (כנראה למורדים, מה שמלמד על עמדת הכותב כלפי המרידה ומחולליה), וגילה את רזן (פרסם את שמם, מיקומם ותוכניותיהם) והרגוהו (הליסטים – המורדים), ומילאו פיו עפר וצרורות (בבחינת 'עונש חינוכי מתאים')". כאמור, המקרה עשוי להיות מתוארך לאי-שם בין שנת 132 לספ' לבין מהלכה ו/או חתימתה בשנת 135 לספ'.
העדות השנייה מופיעה בתלמוד הירושלמי (תעניות, פרק ד', דף ס"ט עמוד א'): "שני אחים הוון (היו, פעלו) בכפר חריבה (קרוב למודיעין, אולי בזיקה למיקום מרד מקבי היסטורי), והוון רומאים אזלין עליהון ומקטלין לון (הרומאים תקפו אותם, את המורדים, והרגו אותם), ואמרין (ונאמר סתמית): כל סמא דמילתא (עיקרו של דבר, של עניין): נייתי כלילא על רישהון (נשים, נניח, כתר על ראשם)". כלומר, לפנינו תמונה של פעולות גרילה אמיצות בין אחים כאוֹי לשמירת סוד, וציפו, או ציפו מהם להנהיג את המרידה המקומית.
המשפט האחרון הינו בעל חשיבות רבה בהקשר המרדני כמובן, והוא – המלכת צמד המורדים – מה שמתחבר לדתי-משיחי של מחשבת המשיחיות בבחינת "מלכות המשיח" או "אתחלתא דגאולה", כבבואה קוסמית של המרידות הארציות, ואולי מעבר לכך – בבחינת חיבור בין פעילות פיזית לבין זו המקבילה, המשקפת גם פעילות מטאפיזית נאמר. ומעבר למקור הסמוך נידרש להקביל קטע זה לבא מיד אחריו. ואולי-אולי נעוצה, טמונה ותמירה כאן שאלת המנהיגות הנשיאותית דלעיל, דהיינו בית הלל, בית גמליאל – כזה שפעל עד לאותם ימים. הושתק? הוחבא? ואולי…?
העדות השלישית כרוכה בתופעות כאלה – קודם התארגנות המרידה, ההכנות הראשונות, שמירת סודות התוכניות ושאיפה להנהגה, אולי אף מעין מלכותית. ניתן לחלץ מעדויות חז"ל, תוך כדי סילוק הצידה של תופעות רקע אגדתיות. כך למשל מופיעה במסכת גיטין של התלמוד הבבלי (דף נ"ז עמוד א') על "אשקא דריספק חריב ביתר" (ביתר, כמובן מעוזו האחרון של בן כוסבא, וזו חרבה במרד בשל סרן של עגלה). "שכך נהגו: בשעה שנולד בן זכר – היו שותלים לכבודו שתיל של ארז. ינוקתא (ובשעה שנולדה בת במועד זה) – שתלי תורניתא (נטעו לכבודה שתיל של אורן). וכי הוו מינסבי – קייצי להו ועבדו גננא (ובשעה שנישאו השניים הקימו חופתם משילוב של ענפי העצים הללו). יומא חד (יום אחד) – ההיא חלפא ברתיה דקיסר (חלפה בסמוך בתו של הקיסר הדריאנוס או בת הנציב הרומי ביהודה מטעמו). אתבר שקא דריספק (נשבר סרן עגלתה, כרכרתה). קצו ועיילו לה (מהרו הרומאים לקצוץ משני העצים על מנת להתקין את הסרן שנשבר). אתו עלייהו – מחונהו (התנפלו עליהם היהודים בני המקום. צרו עליהם וביקשו להיפרע מהם, מהרומאים). אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי (מרדו בך היהודים). אתא עלייהו (בא, עלה עליהם. תקף אותם) …"
כלומר, מיצוי הסיפור האגדי, הספק-מציאותי, שהוצגו בו היהודים כתוקפים בעיני הקיסר, ועל כן "גייס צבא" ותקף אותם בחזרה. היה או לא היה – אין זה כלל רלוונטי. כלומר, התפרצות מרידה עשויה הייתה להתקיים, ללבוש עור וגידים, רק בעקבות אווירת מתיחות ששררה אז בארץ ישראל. אם "נשכפל" אירועים דומים, נבין על איזה רקע פרצה המרידה היהודית. שהרי לא בשל "היתקלות" רומית כנ"ל עלול היה המרד לפרוץ, אלא אם כן האווירה הייתה כה מתוחה, שכל הצתת בערה קטנה עלולה הייתה להתגלגל לממדי אש חסרי תקדים. כמו כן, ניתן לשער כי אווירת מתיחות אנטי-רומית, אולי אף יזומה על ידי קבוצות קנאיות, כזו שניזונה על ידי תנאים קיצוניים כגון רבי עקיבא ודומיו. ובאווירה כזו – יכולים היו גיצי המרד להתלקח ללהבה גדולה, מאכלת והרסנית.
הופעתו של בר דרומא: בין מקורות חז"ל לאגדה
נסיבות כאלה בוודאי שהצמיחו – הגיונית – מנהיגים מקומיים, כאלה שהגיעו תוך זמן קצר להנהגת הציבור, כאמור, לטוב ו/או לרע.
במקרה אחר, בבחינת גשר לעדות הקודמת שדן במרידה של שני האחים מכפר חרוב והמלכתם, נציג מיד קטע מעניין לא פחות, כדלקמן: "אתרנגול ואתרנגולתא (בשל תרנגול ותרנגולת) חריב טור מלכא (נחרב יישוב, אולי מבוצר, בשם זה – כנראה בהר המלך וסביבתו) דהווה נהיגי (שכך נהגו:) כי הוו מפקי חתנא וכלתא (כשהיו יוצאים חתן וכלה מחדרם) מפקי קמייהו תרנגול ותרנגולתא. כלומר – פרו ורבו כתרנגולים הללו. יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומי (יום אחד חלפה לה במקום פלוגה רומית חמושה). שקלינהו מינייהו (הוציאו לקראתם את זוג התרנגולים – או שמא הרומאים הם שביקשו לשחוט את זוג התרנגולים, אולי כהתגרות מכוונת, או פשוט כדי להזין עצמם?). נפלו עלייהו – מחונהו (התנפלו, תקפו אותם היהודים והקיפום. אולי כדי לפגוע בהם או להניסם למען לא ייפגע הטקס המקודש, טקס החתונה). אתו, אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי (היהודים מניפים את נס המרד כנגדך, כנגד העם הרומי). אתא עלייהו (עלו הרומאים עליהם, תקפו אותם – את המורדים, או שמא את הכפריים היהודים שנעלבו מכך)".
לפנינו אירוע דומה לקודמו, שלגביו ניתן להעלות מסקנה כפולה: תגובה יהודית ספונטנית, רגשית משהו, או שאולי התפתחה ותפחה לכדי תגובת מרי כלשהי – והן, אולי, או במכוון, הפכו ל־cassus belli (עילה למלחמה) מן הצד הרומי, באווירה, כאמור, שהייתה מתוחה. וכפי שאומרים במחוזותינו – שגם מלחמת עולם נפתחת בתקיפה דו-צדדית מינורית.
אלא שבקטע זה הייתה התגובה היהודית שונה מזו שבקטע הקודם. על כן נמשיך ונקרא וננתח (תלמוד בבלי, גיטין נ' ע"א): "הוה בהו בר דרומא (היה שם, נוכח, בין המורדים אחד בשם/בכינוי 'הדרומאי', 'בן הדרום', שאולי מדובר על לוחם עז פנים ורוח, בן המעוז 'טור מלכא', כסברת מורי ורבי הפרופ' יהושע אפרון ז"ל, במאמרו 'מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית', בתוך מרד בר כוכבא – מחקרים חדשים, יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 82). שלטענתו הופיע בטור מלכא אותו 'בר דרומא', שגבורתו ושגורלו הצטיירו על פי דיוקנאות בר כוזבא ושני האחים הלוחמים – הם זוג אנשי כפר לריבה/חרוב, מהאגדות הארצישראליות לפי התלמוד הירושלמי ולפי החיבור איכה רבה. ונחזור לטקסט התלמודי (תלמוד בבלי, גיטין נ' ע"א) בתארו את 'בר דרומא' כך: 'דדור קפיץ מילא וקטיל בהו' (שנהג לתקוף במהירות ובהפתעה את הצבא הרומי ולפגוע בו ממרחק של מיל רומי – ביטוי המופיע הרבה במקורות חז"ל, ועניינו – שקול למרחק של כקילומטר ומחצה. ללמד, כמובן, על יכולת ההתניידות של המורדים שהיו בהחלט מוכנים ונכונים לזנב בגייסות הרומיים). 'שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא' (נטל הקיסר/המפקד הצבאי של הלגיון הרומי למעשה את כתרו והניחו לארץ, כמין ביטוי של כניעה, כגון תופעת כניעתו של אחד הגלדיאטורים נוכח הצופים ובראשם הנציב או הקיסר). 'ואמר הקיסר: ריבוניא דעלמא כוליה (ריבונו של העולם כולו, היינו – לאלוהי ישראל ואולי אפילו לאלי הרומאים): אי ניחא לך, לא תימסריה לההוא גברא לדודיק ולמלכותיה בידיה דחד גברא!' (בבקשה ממך – אל תפקיד, אל תמסור את שלטוני ואת רומא כולה בידי אותו גבר/מורד)".
לפנינו, אולי, דמות טיפוסית של מנהיגי מרד מקומיים, כאלה שפעלו לפני הופעת בן כוסבה ו/או במקביל לו. האם האירוע שתואר לעיל היה טיפולוגי? היינו – התארגנות מקומית למרידה, כזו שניצלה את הסיטואציה הנ"ל של נוכחות המרכבה המכובדת הרומית על מנת לפגוע ברומאים ולנצל מצב זה כדי לחולל מרידה זוטא, לצבור כוחות – או שהללו היו מוכנים מראש ולהמשיך במשימה המרדנית. שם מנהיג הקבוצה, "בר דרומא", היה אולי כינוי – שמא מכוון – למניעת זיהויו, מעין "מר כלשהו", ממש אולי כמו מנהיג המרד "בן כוסבה"/"בן כוסבא", בשונה, כמובן, מדמויות שהופיעו בספרות חז"ל ולהן שם פרטי ושם אב?!
עוד בנושא באתר הידען:
