מאמר חדש בוחן מחדש את תולדות היישוב היהודי באי יֵב שעל הנילוס, את אופיו הצבאי־פולחני, את מקדשו החריג ואת האפשרות ששמו נשא משמעות יהודית־דתית עמוקה
צולל אני הפעם אל בין נבכי ההיסטוריה היהודית/המצרית בעידן הקדום, קרי באי "יֵב" (היו"ד בניקוד צירה מכאן ואילך) שעל הנילוס בהיבטים ובשורשים פילולוגיים-סמנטיים בהקשר למילה/לשם/למונח "יֵב" (ושוב, כאמור מנוקד בצירה). רשימה זו מבקשת לבחון את אופיה ומהותה של ההתיישבות הצבאית במצרים הקדומה, כשאחת משאלות המחקר הנידון הינה: האם שם המרכז היהודי באי המדובר כרוך בהיגוי פונטי כלשהו של "השם המפורש", המקודש והידוע (יהוה) וזאת בהיגוי מסויים? שמא מתוקצר? ואולי בהקשר לאופיה של הקהילה היהודית שהתיישבה שם אי-אז, ואולי הוא בכלל לוט בערפל סמיך, כשסביבו אותה התיישבות בעלת יסודות צבאיים/פולחניים/מקדשיים, שעזבה בכמה גלים את יהודה והקימה על אותו אי מדובר מין "מקדש מעט"? ואולי אף בסיס להתיישבות יהודית רחבה, כשברקע האירועים ריחפה סכנה של ממש לעצם קיומו של היישוב היהודי הקדום ביהודה מזה ובשומרון/ישראל מזה?
מדובר איפוא במעין תקציר אודות הקמתה של מסגרת צבאית יהודית במצרים הקדומה, ב"יֵב", מי שתיקרא לימים בשם "אלפנטינה" (הנו"ן בסגול) ביוונית שפירושו-עניינו, "אי הפילים" על נהר הנילוס המצרי למן המאה השמינית לפנה"ס ואילך. וזאת על שום ריבוי הפילים באזור הנידון.
נפתח איפוא בהקדמה היסטורית כדלקמן – בשלהי ימי הבית הראשון, אולי במאה השמינית לפנה"ס, ואולי בעקבות חורבן ממלכת ישראל הקדומה, קמה במצרים, בדרומה, בגבול עם ממלכת כוש ונוביה, מין מושבה צבאית של שכירי חרב יהודים בשם "חילא (הח' בניקוד צירה) יהודיא", היינו הצבא היהודי, שנועדה להגן על הגבול הדרומי של מצרים והגיעה לפריחתה בתקופת הכיבוש הפרסי מאז שנת 525 לפנה"ס.
האמנם, הכיצד? ובכן, התיישבות זו נאחזה בטבורו של האי "יב", כלשונו, כך דומה, בעקבות אותה התיישבות יהודית שעל גבי נהר הנילוס של מצרים. וזו בהחלט אמירה חשובה כאן, ובהמשך הרצאתי אף יותר מכך.
אין לדעת באופן מפורש, בשלב זה, האם השם "יב" קדם לתופעת ההתיישבות הנ"ל אם לאו?! אם כי הנסיבות ההיסטוריות מראות שכן.
יצויין ויובהר כי מצרים הפכה דאז, מטעמים שונים, למוקד משיכה כמעט טבעית של הגירה לתוכה, ובמקרה זה, של יהודים ממניעים כלכליים ופוליטיים, ואולי בסיוע כוהנים יהודים שנרדפו על ידי מנשה מלך ישראל (642-697 לפנה"ס), מי שחידש את הפולחן האלילי ביהודה ומצאו מקלט במצרים. הללו נקלטו, כאמור, אל תוך השירות בצבא המצרי, כגון הגירת
יוחנן בן קרח וקציני צבאו וחייליו לכיוון מצרים וכן לאחר רצח גדליהו בן אחיקם לאחר מות צדקיהו מלך יהודה (586-597 לפנה"ס והתיישבו במיגדול ובתחפנס של מצרים התחתונה, בנוף (הלא היא ממפיס) ובארץ פתרוס הדרומית, הלוא היא מצרים העליונה. וממש, בכלל תאריכים אלה, קרי בין 664 לפנה"ס לבין 589 לפנה"ס, שהם ימי כהונתו המלכותית של פרעה פסמטיך השני, ושבימיו שרתו חיילים יהודים בצבאו המלכותי, החלה, כאמור, פרשת ההתיישבות היהודית הצבאית באי שייקרא מאז בשם יב.
יצויין כי תופעה זו של שילוב בין היבט צבאי-פולחני-התיישבותי … כשמדובר על אותה הגירה והתיישבות יהודית שם, אומרת דרשני מבחינת הנושא הכולל העומד פה למרכז דיוננו.
אי הפילים
אותה מושבה צבאית יהודית, קמה, כאמור, באי "יֵב", הלא הוא "אלפנטינה" (צירה, סגול, קמץ, שווא, חיריק מלא וסגול) המאוחר (="אי הפילים"), כפי שהתכנה מאוחר יותר בעידן היווני-ההלניסטי. מהלך זה התנהל באישור המלך המצרי מחד ומאוחר יותר בחותמת בית המלוכה הפרסי מאידך. ולא ייקל הדבר בעינינו, בעיקר כשמדובר על שיגור אותה קבוצה בעלת רקע צבאי, בהוראתו-הנחייתו של בית המלוכה המצרי הקדום, ולאזור הדרומי בעל החשיבות הרבה לשלומה בכלל של הממלכה המצרית הנ"ל. כלומר, בית המלוכה המצרי סמך ידיו על מהלך זה, ואולי אף בהכוונתו, על יסוד אופיו הצבאי המקצועי או המעין-מקצועי מחד והחברתי המלוכד מאידך של אותה מושבה.
מהלך צבאי-פוליטי-דתי-פולחני זה מופיע בספרות המקראית כגון אצל הנביאים ישעיהו (פרק כ' פסוקים 6-3) וירמיהו (פרק י"ט פסוקים 20-18 ופרק מ"ג פסוקים 7-5) ומתאשר באוסטרקונים, בפפירוסים, במגילות קלף ובאפיגרפים רבים שנמצאו באזור "יב" והתאשרו בעקיפין בכתבי הירודוטוס ההיסטוריון היווני הקלאסי (ב' 161). ההצלבה הנ"ל בין המקורות חשובה מאד לנושא דיוננו.
מדובר על לא פחות ולא יותר מאשר הקמת מקדש יהודי באי "יב", כזה שהיה קרוב, כך דומה, בדמותו ובממדיו לאלו של המשכן, המקדש היהודי הקדום בירושלים של ימי הבית הראשון, מימי דויד ושלמה, שנים רבות-רבות קודם לכן. ושוב, אל ייקל הדבר הנ"ל בעינינו, כזה בעל משמעות חסרת תקדים בהיסטוריה של עם ישראל, כשאין תימא איפוא שמדובר על מהלך מהפכני, חסר תקדים במידה רבה. ולמהלך זה הוטמעו מן הסתם כוונות שונות, שעיקרן, אולי, להתנתק באופן מוחלט מהמקדש הארצישראלי ואולי אף לתקופות מאוחרות יותר.
עידן שקיעת יוון הקלאסית ושיבת ציון מבבל
המקדש הנ"ל התכנה בפי יהודי המקום בשם "אגורא זו יהו אל-אהיו", ומדהים עד כמה שילבו יהודי המקום בין היוונית ("אגורה") כמרכז הפוליס ההלנית שבמרכזו עמד, התנוסס המקדש בתפארתו, וזאת לצד מקום אסיפת העם. זאת ועוד, השילוב המילולי בין "אל-אהיא" אינו אלא "אל-אהיא" – אלוהיו, אלוה … וכיוב'. ואגב, הצירוף של "אל-אהיו" מלמד, כך דומה, כיצד ביטאו את ההקשר המפורש, לשונית כמובן, של "יהוה". ועוד זאת, המעין תיבה לשונית שבראשיתו של הכיתוב, דהיינו – "יהו" ואולי בצירוף "יהו אל …" חבוי הרמז הטמיר של היגוי שם האל, ולפחות לדעת מקימי המקדש. מעניין … ?!?
יצויין כי מקדש זה חרב, אגב, בשנת 410 לפנה"ס. אי-שם בשלהי העידן הקדום, בעידן שקיעתה של יוון הקלאסית, בעיצומה של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה ובהקשר כרונולוגי-היסטוריוגרפי די מעניין וכשביהודה דאז כבר קם, נחנך ופעל המקדש השני, משנת 516 לפנה"ס, וזאת בעקבות הצהרת כורש המפורסמת, דהיינו של דור "שבי ציון" ולימים – של עזרא ושל נחמיה.
איך שלא נתייחס לכך, בקולא ובחומרא, דהיינו בהקשר ברור או בהעדר הקשר כלשהו לאירועים ההיסטוריים הנ"ל שהתחוללו בארץ ישראל, במעין עידן המעבר בין השלטון הפרסי בארץ ישראל לבין זה ההלני-ההלניסטי, לפנינו ניסיון נועז, חסר תקדים, להתנתק מן המרכז הקדוש הקדום שבירושלים, קרי המקדש הראשון של דוד ושלמה. וזאת כמובן לאור הנסיבות הקוניוקטוריות של תהליך חורבן ישראל ויהודה, ולא בבחינת הכרזת מין "ברוגז", אלא יצירת מין "מקדש מעט" לאור הנסיבות הגורליות שפקדו הן את ישראל/שומרון והן את יהודה דאז. ואולי, כאמור, כמין מרכז תיאולוגי זמני עד לקימום המקדש הירושלמי הקדום.
ובקצרה – מכוון או לא, מתוזמן או לא, הקמתו של המקדש היהודי במצרים, לאור הנסיבות ההיסטוריות דלעיל, בהחלט צופן בחובו אוצר מסקנות, לכאן או לכאן מעניינות, "מבולשות" – מלשון בלש … בילוש … אם לאו ?!
הנהגה יהודית
בהתנתק משהו מהתסבוכת הטקסטואלית הנ"ל יצויין כי ליהודי "יב" היתה הנהגה דתית-עצמית (א. כשר, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ז עמ' 47 ואילך), כשבראשה ניצבה מנהיגות עליונה דתית עצמית, דהיינו מנהיגות מכובדת, מקובלת ומבורכת וכן חבר כוהנים בבחינת כתר חברתי מחד וסקראלי מאידך לטובת המרכז היהודי ביב. המנהיגים הללו חלשו על מלאכת הקודש של המקדש הנ"ל ושימשו כנציגות הרשמית מול השלטונות, מעין פוליטית ויתכן (כשר, שם, עמ' 48), שכינויה הכולל של ההנהגה היה "בעלי 'יב'" (הקטאיוס איש אבדירה, אצל יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון 205-186) אולי אף בבחינת הקשר קנייני מעניין כפי שמופיע במקרא כגון "בעלי שכם" (שופטים ט' 6), "בעלי קעילה" (שמואל א' כ"ג 11, "בעלי יבש גלעד" (שמואל ב' כ"א 12) ועוד..
הקשר בין הקהילה היהודית שב"יב" לבין יהודי ארץ ישראל התגלגל לאורך ההיסטוריה ובהקשר זה תוזכר דמותו של חזקיה הכוהן ששרת בימי תלמי הראשון סוטר (283-367 לפנה"ס), המלך המצרי ההלניסטי, ואולי אף המונח, שהתנסח שם בשם יב (אלפנטינה) התגבש והתנסח בעקבות המלך הנ"ל. היתה זו, כאמור לעיל, מושבה צבאית ("קאטויקיה" או "פוליטוימה", שהיתה מבוססת "על פי חוקי האבות" כהתנסחות שם ממש כמו הפריבלגיה שזכו לה יהודי ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית ושהתכנתה בשם "הזכות לחיות על פי חוקי האבות". ומאד מעניין להדגיש כי הפריבלגיה הראשונה ניתנה בארץ ישראל ההלניסטית שנים רבות קודם לכן, דהיינו בימי אלכסנדר הגדול, אי-שם בשנת 327 לפנה"ס, עת אישר ליהודי ארץ ישראל, ביוזמת הכוהן הגדול שביקש ממנו להתיר ליהודים "לקיים את חוקי אבותיהם" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"א 338). פריבלגיה זו אושרה סופית ובפרטי-פרטים בחתימת ידו של אנטיוכוס השלישי, המלך הסלאוקי בשנת 200 לפנה"ס במגילת הזכויות ליהודים בהדגשת הפיסקה המרכזית כדלקמן : " …ולכל בני העם (היהודי) ייקבע משטר בהתאם לחוקי האבות …" (קדמוניות היהודים י"ב, 142).
יצויין כי אותה הפריבלגיה הסלאוקית, קרי הסורית-הלניסטית, אולי השפיעה על המדיניות הפטולמאית המצרית (תלמית) ואולי לא, אך אי אפשר לחלוטין לשלול הנחה זו.
צו שחרור מהמלך תלמי
ובכן, כאמור, הרבה הרבה לפני הפריבלגיה של אנטיוכוס השלישי, קבלו היהודים, תחת שלטונו של תלמי השני, "פילדלפוס" (246-308 לפנה"ס), הוא המלך ההלניסטי במצרים, את האדיקט, הצו, כזה שהעניק שחרור לקהילה היהודית שב"יב", מי שתיקרא בימיו בשם אלפנטינה ("אי הפילים"). ופריבלגיה זו שקולה היתה לדעתי ל"זכות לחיות על פי חוקי אבותיהם". ויתירה מזו, היא שאפשרה את כניסתם/שירותם של בני הקהילה היהודית לשורות הצבא ההלניסטי המקומי. ובל נשכח שהיה להם, לבני הקהילה היהודית במצרים רקע צבאי קודם בבואם למצרים. וזו נקודה מאד חשובה, בבחינת הבסיס לתמיכת מאמרי זה. כלומר היסוד למתן הזכות להקים את הקהילה היהודית במצרים, בעלת הפריבלגיות השלטוניות-המקומיות, בעלת האופי הצבאי-שלטוני-קהילתי-יהודי. וזאת, כסיבה ואולי אף כתוצאה מן הרצון המצרי לגמול מחד לאותה קהילה יהודית ומאידך לנצל את כישורי תושביה המיוחדים לפתרון בעיות ביטחוניות במצרים גופה ובעיקר בדרומה.
פריבלגיה זו התמידה בימי יורשיו, דהיינו המלכים לבית תלמי-פטולמאיס, ואולי-אולי מכאן בא השם/הכינוי/המונח "יב" (היו"ד מנוקדת בצירה) בבחינת זיהוי היהודי כבודד מחד וכחבר קהילה מאידך, שמשמעו רק בשפה היוונית ואולי ראשיתו במונח קדום יותר, תנ"כי משהו, שיוצג אחר כך בשלהי המאמר הנוכחי בהיבט הלשוני-היסטורי-ארכיאולוגי. ואף אם לא, מובהר הוא שעבור המצרים היתה הנוכחית הקהילתית היהודית בבחינת נכס חשוב.
עדויות אלה, יודגש, והמסקנות שהנני מעלה במאמר זה, שקועות היטב באוצר הפפירוסים של "יב" בלשון שהיתה מדוברת במצרים בעת הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספ', כזו ששימשה בכנסיה הקופטית ונקראה בשם "יב", או בכתוב הלטיני Eihb , Iub.
"נותר" לנו איפוא לנסות ולהתמודד עם המילה/הביטוי/השם/הכינוי "יב".
ובכן, קיימת כאמור השערה כי "יב" שנקראה ביוונית בשם "אלפנטינה", כלומר "אי הפילים" על שם נוכחות סברתית של פילים באזור ואולי על שם הסלעים שנפוצו במקום בדמות פילים רובצים. וייתכן שנקראה שעל שם ה"שנהב" שמקורו בשיני הפילים, כשהוא, השנהב, שימש להפקת חפצי אמנות ותכשיטים שונים ואולי ה"שן של הב", כש"הב" עשוי להתחבר למילה "אייב" בקופטית, ולעיל "אייב" או "יוב" ואולי אף מ"אבו" או "יבו". ואולי אולי לקשר בין הנ"ל לבין השם הגיאו-היסטורי הנ"ל קרי "יב".
ואני גורס, בדחילו וברחימו, כי אולי הזיקה בין היהודים שהתיישבו באי "יב" ושרתו כחיילים ואנשי קודש/כוהנים, התקיימה, לפחות פונטית-לשונית, לבין השם המפורש "יהוה", "יאבה" או אף לקיצור של המילה "עברי".
ואולי-אולי, ומבלי ליפול אל תוך בור הדימיון הפרוע, המילה/המונח "יב" מסמלים איכשהו את מניין י"ב השבטים, שזו אולי היתה כוונתם של המתיישבים שהיגרו מיהודה, ואולי-אולי אימצו לימים, לעצמם את השם הממוספר בבחינת קשר עם האזור הקדום שנטשו בישראל מי יודע?
כך או כך, אותה קהילה יהודית שהתמקמה במצרים היתה מין חיבור בין קבוצה צבאית לבין קדושה פולחנית ולאורך תקופה ממושכת כינתה עצמה כהתיישבות באי "יב". זו הקימה לעצמה לא פחות ולא יותר מקדש עברי, יהודי, שהיה זהה במידותיו ובצורתו לזה שנבנה ופעל בישראל הקדומה. ולא נתפלא איפוא כי הקהילה הנ"ל קבלה על עצמה את השם "יב", שבינו לבין השם המפורש נוצר קשר סמנטי/פונטי מקודש, ושאולי בנסיבות מסויימות ניתן לכנותה, את הקהילה הנ"ל, בשם "לוחמי הקודש", "לוחמי האל", כמקובל וכידוע לאורך הספרות התנ"כית.
ואולי, שמא כרוכה המילה/הפועל/המונח/השם בביטוי "יהב" המופיע בספר תהילים, כגון "השלך על יהוה יהבך …" (נ"ה 23), כשלמילה "יהב" שקול הפירוש – ביטחון, אומץ ותעוזה, מה שעשוי בהחלט להתקשר לנושא דיוננו, קרי לקהילה היהודית הלוחמת במצרים הקדומה.
ומה היה יחס הספרות המקראית לתופעה הנ"ל? שלילה? ביטול, פסילה? … ממש לא וזה אומר דרשני.
"יב" היתה איפוא מושבה צבאית יהודית בעלת איפיון דתי-אמוני-פולחני כזו שהפכה למין המשכה המדומיין של יהודה המקראית, ואולי אפילו כמעין חלופה לה, כשבמרכזה מקדש שהיה זהה למקדש המקראי הקדום. ואולי משום כך כינתה עצמה בשם "קהילת יב". ובל נשכח כי מבחינת השלטון המצרי דאז היה עיקר משימתה להגן על גבולה הדרומי של מצרים. ובכן, הפקדת הגבול הזה בידי הקהילה היהודית הנ"ל שבמצרים, שיקפה מעבר לסוגיית נאמנותה למרכז השלטון המצרי דאז, את עובדת מיומנויותיה הצבאיות מנקודת השקפתה של המלוכה המצרית דאז, מה שנראה בעיני כתופעה, כתמונת מצב מאד מעניינת יחסית למערכת היחסים בין לבין: בין מעין נציגות יהודאית ייחודית משהו, לבין השלטון המצרי המרכזי דאז.
עוד בנושא באתר הידען:
