מאמר חדש טוען כי לא רק מנהלים ופוליטיקאים אשמים בשחיקת מדעי הרוח, אלא גם אנשי התחום עצמם. הנתונים מצביעים על ירידה מתמשכת במספר התארים, צמצום משרות ולחץ גובר על המחלקות ההומניסטיות.
המשבר במדעי הרוח בארצות הברית, שנדון שנים רבות בשולי האקדמיה, חוזר כעת למרכז הוויכוח הציבורי. במאמר דעה שפורסם ב־6 באפריל 2026 ב־The Chronicle of Higher Education, טען פרופ' ג'סטין סמית'-רויו, חוקר תולדות ופילוסופיית המדע ב־Université Paris Cité, כי האחריות לקריסה אינה מוטלת רק על הנהלות האוניברסיטאות או על לחצים פוליטיים וחברתיים מבחוץ. לדבריו, גם הומניסטים עצמם תרמו להיחלשות התחום. כותרת המשנה של מאמרו מסכמת היטב את רוח הדברים: “מנהלים, אידיאולוגים, וכן — גם פרופסורים — נושאים באשמה. אבל לא הכל אבוד.” (The Chronicle of Higher Education)
הנתונים אכן מצביעים על שחיקה ממושכת. לפי Humanities Indicators של האקדמיה האמריקנית למדעים, מספר התארים הראשונים במדעי הרוח ירד בכל שנה מאז 2012. בשנת 2022 הוענקו בארצות הברית 179,272 תארים כאלה, ירידה של 24% לעומת השיא האחרון ב־2012, אז הוענקו 236,826 תארים. גם במבט רחב יותר, משרד החינוך האמריקני מראה שבשנים 2011–12 עד 2021–22 כלל התארים הראשונים בארה"ב דווקא עלה, בעוד שבתחום מדעי החברה וההיסטוריה נרשמה ירידה של 15%, בניגוד למגמות העלייה בהנדסה, מדעי המחשב ותחומי בריאות. (amacad.org)
גם שוק העבודה האקדמי אינו מעודד. דו"ח ה־MLA לשנים 2023–24 מצביע על ירידה מתמשכת במשרות מסלול קביעות, במיוחד בדרגת assistant professor, כחלק ממגמה ארוכת שנים. במקביל, דיווחים עדכניים מן החודשים האחרונים מתארים גל של איחודי מחלקות, הקפאות קבלה וסגירת תוכניות באוניברסיטאות ציבוריות ופרטיות. ב־Guardian דווח בינואר 2026 על חששות “קיומיים” לעתיד מדעי הרוח, בין השאר על רקע מהלכי קיצוץ במונטקלייר סטייט, הקטנת תוכניות באינדיאנה והקפאת קבלה לדוקטורט בכמעט כל תוכניות מדעי הרוח באוניברסיטת שיקגו.
הבינה המלאכותית היוצרת הנחיתה מכה על מדעי הרוח
על הרקע הזה, סמית'-רויו בונה את טענתו בארבע שכבות עיקריות. השכבה הראשונה היא מבנית: לטענתו, מדעי הרוח הוכו בידי צירוף של כוחות טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, שפעלו גם בתוך האוניברסיטה וגם מחוצה לה. לדבריו, הבינה המלאכותית היוצרת לא יצרה את המשבר, אלא רק הייתה “המכה האחרונה” שניחתה על תחום שכבר הוחלש במשך שנים.
השכבה השנייה היא ניהולית. סמית'-רויו טוען כי האוניברסיטאות אימצו היגיון תאגידי, תלוי־מימון ומכוון־שוק, וכי מדעי הרוח מנסים לשרוד בתוך מסגרת שאינה מתאימה להם. הוא מתאר את התהליך הזה במונח החריף “business-schoolification” — כלומר, הפיכה של מדעי הרוח למעין חיקוי של בית ספר למינהל עסקים, עם קורסים ממותגים, שימושיים לכאורה, אך רחוקים מליבת התחום. הוא מביא כדוגמאות מעבר מקורסים מסורתיים לנושאים כמו “ethics of video games” או “critical thinking for executive leaders”, ומציג זאת כסימן לכניעה ללחצי שוק במקום חידוש אינטלקטואלי אמיתי.
לחשוד במסורת
השכבה השלישית היא אידיאולוגית־פדגוגית, וזו אולי הטענה החריפה ביותר במאמר. לדבריו, חלק גדול מהחינוך ההומניסטי בעשורים האחרונים לא הכניס את הסטודנטים למסורת, אלא לימד אותם לחשוד בה עוד לפני שהכירו אותה. הוא כותב שהסטודנטים מוּבָלים “from ignorance to contempt” — מן הבורות אל הבוז — בלי מאמץ ממשי להכיר להם תחילה את מושאי הביקורת. לטענתו, ההוראה שהתמקדה בפירוק, בחשד ובחשיפת יחסי כוח אמנם צמחה מתוך מהלכים אינטלקטואליים רבי השפעה, אך בהפיכתה לאידיאולוגיה מוסדית היא סייעה, לעתים בלי משים, לאותם מנהלים המבקשים לצמצם את התחום ולראות בו לא יותר מכלי שרת של זהויות, פוליטיקה או יחסי כוח.
השכבה הרביעית היא רעיונית: סמית'-רויו טוען שמדעי הרוח איבדו את הייעוד המקורי שלהם. במקום לראות בהם דרך לטיפוח החירות הפנימית ולהרחבת אופקיו של האדם, הם הוצגו או ככלי לביקורת בלתי פוסקת, או לחלופין כסמל זהות צר של “המערב”. נגד שתי הגישות הללו הוא מציע הגדרה אחרת: מדעי הרוח, הוא כותב, הם “practice of self-cultivation” — תרגול של עיצוב עצמי, לא מכונה לייצור “תוצאות מחקר” בלבד. לשיטתו, משמעות התחום היא מפגש ממושמע עם יצירות, שפות, מיתוסים וטקסטים גדולים, לא כדי להלל אותם אוטומטית ולא כדי להרוס אותם אוטומטית, אלא כדי להבין באמצעותם את ההישג האנושי.
שכחו להגן על ייעודם הישן
למרות הטון הפסימי, סמית'-רויו אינו טוען שמדעי הרוח חסרי ערך, אלא להפך: שהואשמו בעקרות דווקא מפני ששכחו להגן על ייעודם הישן. כאן גם מתבררת המחלוקת האמיתית. הנתונים אכן מראים ירידה מתמשכת בתארים, חולשה בשוק המשרות ולחץ מוסדי גובר. אבל מן הנתונים לבדם לא נובע בהכרח שהסיבה העיקרית היא פנימית, כפי שטוען סמית'-רויו. משבר 2008, המעבר לאוניברסיטה מוכוונת־שוק, קיצוצי תקציב ציבוריים, עליית שכר הלימוד והעדפה גוברת לתחומים שנתפסים כמבטיחי תעסוקה הם כולם חלק מן התמונה. לכן, גם אם מאמרו הוא אחד הטקסטים החדים ביותר שנכתבו לאחרונה על שקיעת מדעי הרוח, הוא נקרא בצורה המדויקת ביותר כפולמוס אינטלקטואלי חריף — לא כמאמר מחקר שמכריע לבדו את הסוגיה.
עוד בנושא באתר הידען:
