אברהם – נסיון לבדוק את גרעין האמת בסיפור התנ”כי

סיפורו של אברהם, כמו כל שאר סיפורי האבות הוא אוסף סיפורים שהועברו מדור לדור, ששימשו את מקצת השבטים. בתקופה שלאחר הגליית ממלכת ישראל על ידי אשור רוכזו הסיפורים והושמו בפיהם של שלושה אנשים, וכדי לשמור על המסגרת נטען שהם היו שלשלת של שלושה דורות (אברהם יצחק ויעקוב)

מבוא
לפי המחקרים האחרונים, כמו למשל אלו המצוטטים בספרו של ישראל פינקלשטיין “ראשית ישראל” ובמקורות נוספים, סיפורו של אברהם, כמו כל שאר סיפורי האבות הוא אוסף סיפורים שהועברו מדור לדור, ששימשו את מקצת השבטים. בתקופה שלאחר הגליית ממלכת ישראל על ידי אשור רוכזו הסיפורים והושמו בפיהם של שלושה אנשים, וכדי לשמור על המסגרת נטען שהם היו שלשלת של שלושה דורות (אברהם יצחק ויעקוב).
ההגהה בימים ההם לא היתה הכי מוצלחת וכך נשארו סיפורים כפולים, אנכרוניסטים בולטים (גילים לא הגיוניים).

סיפורו של אברהם מתחיל בבראשית פרק יא 26 ומסתיים בפרק כה 10. ידיעותינו על אישיותו ופועלו מתחילים עם היציאה מחרן, בהיותו בן 75, ומסתיימים עם מותו, בהיותו בן 175 וקבורתו במערת המכפלה. במספר כה קטן של פרקים, אין שום אפשרות לתאר את מלוא פעילותו של אברהם בארץ. הדרך אותה מאמץ הכתוב להעברת מסריו היא באמצעות תיאור פרקים במהלך חייו. בדיקת האירועים תוך השוואתם זה לזה מעוררת תהיות לא מעטות, מכיוון שבחלקם חסרה לכידות פנימית ובחלקם מעוררים שאלות, מכיוון שאין בהם הגיון פנימי.

היציאה מחרן
הפסוק הבולט בכל מה שקשור ליציאתו מחרן הוא המשפט הדרמטי שבו אומר האל לאברהם “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ולך אל הארץ אשר אראך… וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה וילך איתו לוט ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן” (בראשית יב 4-1). האם באמת יצא מחרן? וכי למה לשאול שאלה כזו? הספק בפסוקים אלה מתעורר בשל מה שנאמר בפרק יא, שם נאמר “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו וייצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבוא עד חרן” (יא 32-31). ספק זה מקבל יותר תוקף לאור דברי אלוהים לאברהם: “אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה” (טו 7). לנחור היתה כוונה מוצהרת להגיע לכנען. הוא ניתק את עצמו מארצו ממולדתו ומבית אביו ויצא לאותו מקום שהובטח לאברהם. האם היתה לו איזו שהיא התגלות שכיוונה אותו ליעד הזה, או שהיו לו מטרות מרחיקות לכת שהכתוב לא מתייחס אליהן, ואם כן למה בפרק יב נמסר על הבטחה אלוהית לאברהם, כאשר הוא הלך בעקבות אביו לאותו חבל ארץ.
בפרק יב 5 נאמר: “ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן וייצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען”. הכתוב מספר לנו שבחרן אברהם עשה את הונו. צבירת הון דורשת השקעה של שנים. כמה שנים נדרשו לו לכך? לשם כך נחזור לפרק יא, על פי המסופר הוא יצא מחרן כאשר היה כבר נשוי. הכתוב מספר ששרי היתה עקרה. מכלול של נתונים ומסקנות נותן בסיס להשערה יותר מסבירה, כי אברהם שהה בחרן, שעבור אביו היתה לא יותר מחניית ביניים, עשרות שנים. הידיעה כי היה ביציאתו מחרן בן 75 שנים מחזקת השערה זו. חרן אם כן לא יכלה להיות בשום פנים ואופן לא מולדת ולא בית אביו.

שרה
בת כמה היתה שרה כאשר אברהם הגיע ארצה? בפרק יז 17 כתוב כי לאחר שהאל הבטיח לו כי אשתו תלד “ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?”. הפרש הגילים ביניהם הוא 10 שנים, שרה אם כן היתה בת 65 עם יציאתם מחרן. אברהם ושרה לא התיישבו ישיבת קבע בארץ, אלא נדדו למלוא אורכה, אך בשל בצורת קשה נאלצו לעבור למצרים. מסע נדודים זה, שנמשך מספר שנים. וכאן הכתוב מספר משהו מוזר למדי: מלך מצרים חשק בשרה בשל יופייה. ייתכן והיתה באמת יפה, אך מי ירצה לתנות אהבים עם אישה זקנה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במלך. מלכים בעת העתיקה נהגו להחזיק הרמון ולא חסרו לו לפרעה צעירות ויפות שתבאנה אותו לידי סיפוק מיני. סיפור דומה נמסר בפרק כ, על אבימלך מלר גרר. עם בואו של אברהם לחניה בגרר “וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה” (פסוק 2). אם פסוקים אלה מתארים אירוע אשר כרונולוגית התרחש לאחר לידת יצחק אזי שרה היא כבר בת למעלה מ-90. האם לאבימלך חסרו נשים שאיתן ירצה להיכנס למיטה? למה לו לקחת אישה כה זקנה וגם מבוגרת ממנו, שמבחינת גילה יכלה להיות אימו.
לגבי אי יכולתה של שרה ללדת אומר הכתוב שני דברים. כבר בתחילת הכרתנו את אברהם, נמסר כי היא “עקרה, אין לה ולד” (יא 30), וכאשר האל נותן לשרי הבטחה בדבר לידה צפויה של ילד, “ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח נשים ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן” (יח 12-11). לשרה לא היה מחזור ולגבי אברהם, הכתוב מרמז כי איבד את אונו. מבחינתם יכולתם להביא צאצאים, מצבם היה עגום למדי. בצעירותה, גם אם רצתה לא יכלה להרות בשל עקרותה, אך שניהם יכלו להנות מחיי מין תקינים ובשנות בלותם שניהם כבר לא יכלו להנות מחיי מין, מאחר שלאברהם כנראה כבר לא היתה זקפה.
יחד עם זאת שניהם חפצו בילד, הפתרון נמצא בדמות שפחתה של שרה, הגר, וכפי שהכתוב מציין “ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר. ותאמר שרי אל אברם הנה עתה עצרני יהוה מלדת בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם בקול שרי” (טז 2-1). כוונתה הייתה לאמץ את הילד שיוולד. סביר להניח שזה היה דבר נורמטיבי בעת העתיקה. השאלה המתבקשת היא מדוע אקט זה לא נעשה הרבה לפני כן. לשרה היו כנראה שפחות עוד בהיותם באור כשדים ובחרן. מדוע אז לא נקטה בצעד זה? ניתן להסביר זאת בשתי אפשרויות, אפשרות אחת שאברהם ושרה רצו בכל זאת ילד ואפילו מספר ילדים משלהם וללא הצלחה. רק בנקוף השנים, לאחר שמחזורה פסק ואברהם גם כן כבר לא היה צעיר, הוא היה בן 85, הם החליטו להעזר בהגר השפחה. אפשרות שניה שלאברהם כן היה לפחות ילד אחד, אלא שזה היה בתקופה שלפני כניסתם לארץ, תקופה שאין הכתוב מספר עליה שום דבר, וזאת בכוונת הכתוב שרצה להראות שפעילות האבות מאברהם והלאה היא כל כולה בארץ המובטחת. בנו יצחק כבר לא צריך לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אבות אבותיו.
הכתוב מספר לנו כי שרה היתה בת 127 שנים במותה (כג 1). אברהם לכן היה בן 137. לאחר מותה של שרה, אברהם לקח לו אישה ושמה קטורה שילדה לו 6 ילדים (כה 2-1). פסוק שמעורר תהייה לאור הנאמר בפרק יח 12 ביחס לאונו של אברהם. התהייה מתחזקת בפרק כה פסוק 6-5: “וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם”. השאלות המתבקשות כאן הן ארבע. שאלה ראשונה, האם הפילגשים הרו ממנו גם כן? מצטיירת כאן דמותו של אדם רב און שאיננו מתיישב עם הרמיזה של שרה. שאלה שנייה מתייחסת ליקשן אחד מבניה של קטורה: כי “ילד את שבא ואת דידן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים”. לאברהם היו מקטורה גם נכדים וגם נינים, האם קטורה היתה נערה צעירה כאשר אברהם לקחה לאישה, כך שהספיק אולי לראות גם את הצעירים בנינים, דבר שכשלעצמו הוא כנראה בלתי אפשרי, אברהם הרי היה בן 175 במותו. לגבי ילדיה האחרים של קטורה זמרן, מדין, ישבק ושוח, הכתוב לא מוסר שום דבר, מה שמעלה את השאלה השלישית למה הכתוב מתעלם מהם? שאלה רביעית מתייחסת לגבי פרק כה, 6: “ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם”. אברהם מטבע הדברים העדיף העדפה מוחלטת את יצחק, אך על מנת להיות הוגן עם ילדיהן של פילגשיו הוא פיצה אותם בחלק מרכושו, היה לו ברור שבהתחשב בגילו המופלג ימיו ספורים וכדי למנוע מלחמת ירושה נקט בצעד זה, ושלחם הרחק הרחק, כדי שלא ייווצרו בעתיד שום חיכוכים עם יצחק, אך להיכן שלחם? מכיוון שעל פי הכתוב אברהם לא היה בכנען, אלא בקדמה, כלומר, מזרחה. מתבקשת המסקנה שהוא שלחם הרבה יותר מזרחה. לגבי ישמעאל בנה של הגר אומר הכתוב: “ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם” (כה 12). והפסוק הבא פותח במילים “ואלה שמות בני ישמעאל”. אין שום התייחסות קונקרטית לחיי ישמעאל, מה עשה ומתי. למה?
בפרק כג 1 כתוב “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים ושבע שנים שנות חיי שרה”. בפרק כד 67, יצחק מציג את רבקה בפני אמו וכתוב “ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחר אימו”. על פי הרצף הכרונולוגי פרק כד שבו מתואר מסעו של עבד אברהם למצוא אישה ליצחק חייב להיות לפני פרק כג. כי מה עושה יצחק, כאשר עבד אברהם מציג בפניו את רבקה? הוא מציג אותה בפני אמו וזמן קצר לאחר מכן האם נפטרת. על פי הסיפור, יצחק היה בן 40 כאשר התחתן עם רבקה, גיל די מאוחר לגבי אותה תקופה, שבה היו נישאים בגיל מוקדם, ולכן הוא מיהר לשאת את רבקה עוד בטרם שרה אמו עצמה את עיניה.

יחסו של אברהם לחיי אדם
התמונה המצטיירת לגבי יחסו של אברהם לחיים כערך בפני עצמו היא לא לגמרי ברורה. הוא יודע להתעמת עם האל, כי יחוס על חיי תושביה של סדום, כאשר זה רוצה להשמידה בשל חטאותיהם. אברהם מנהל עימו משא ומתן ביחס למספר הצדיקים המינימלי שבזכותם העיר לא תכחד ואפילו יוצא בקריאה קטגורית כנגדו, שאין כדוגמתה “האף תספה צדיק עם רשע?” (יח 23). קריאה שמהדהדת לאורך כל ההיסטוריה עד ימינו אלה. זהו ויכוח היכול להעיד על גישה הומניסטית בסיסית הטבועה באישיותו. הוא השקיע את כל מרצו וכוחו כאשר שמע כי בן אחיו לוט נשבה בעקבות מלחמה שהתנהלה בעמק השידים, אברהם רדף אחר שובי לוט עד דמשק, ובמלחמתו עימם הוא שחרר לא רק את לוט אישית אלא גם את כל מי שהיו אתו, והשיב ללוט את רכושו (יד 16-14). כאשר ירד למצרים והגיע בנדודיו לגרר הוא ביקש מאשתו שתציג את עצמה כאחותו, הוא קיווה כי בדרך זו ינצלו חייה וחייו. הוא נוקט בדרך ערמומית, ערמומיותו אמנם מתגלה, אך מלכי מקומות אלה דואגים לכך כי לשרה לא יאונה כל רע. לאחר לידת יצחק, שרה מתגלה בקנאותה מחשש שישמעאל יהווה שותף לירושה יחד עם יצחק. היא דורשת מאברהם לגרש את הגר וישמעאל. אברהם לא שש לעשות זאת, כי לאחר הכל מדובר בבנו, אך הוא נעתר לה, לאחר שהאל מרגיעו כי להגר ולישמעאל לא יאונה כל רע, וכי גם הוא יהיה לגוי גדול, מכיוון שהוא בא מזרעו (כא 13). כנגד כל אלה, כאשר האל מחליט לנסות אותו ודורש ממנו להעלות לקורבן את בנו יחידו, אברהם נענה לכך ללא שמץ של היסוס, אברהם לא מתווכח, למה? הוא יודע להתעמת עם האל, כדי שיחוס על אנשים זרים, גם אם אינם צדיקים. אבל כאשר מדובר בבנו יחידו, ישנה רק שתיקה ומוכנות לבצע צו אכזרי ובלתי אפשרי? גישה אמביוולנטית זו כלפי ערך החיים מעוררת תהיות קשות. ואולי סיפור העקדה לא היה ולא נברא, אלא משל היה לאמונתו של אברהם באל.

נדודיו והונו של אברהם
כפי שכבר ראינו, אברהם יצא מחרן עם רכוש רב והוא הגדיל את רכושו כאשר שב ממצרים ככתוב “ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב” (יג 2-1). הוא לא ישב ישיבת קבע בשום מקום. כל שהותו בכנען היתה מסע נדודים. הוא שהה באלון מורה (יב 6), משם עבר מזרחה לבית-אל (יב 8) לנגב (יב 9), ובשל הרעב שפקד את הארץ ירד עם בני ביתו למצריים, עם שובו לארץ, חצה את הנגב וחנה בין בית-אל והעי (יג 4), משם עבר לאלוני ממרא שבחברון (יג 18), וירד דרומה וגר בין קדש ושור שבארץ גרר (כ 1), הצפין וגר בארץ הפלישתים (כא 34). איך מצליחים במסעות נדודים כה רבים לשמור לא רק על מקנה, אלא גם על כסף וזהב והרי את אלה האחרונים, סביר יותר להחזיק במקום סגור שאפשר לשמור עליו בצורה יעילה יותר. לוט לעומת זאת עבר לישיבת קבע (יט 4-2), האם שניהם הונעו מהבדלי אישיות שגרמו להם לנהל אורח חיים כה שונה ואפילו סותר? איך הצליח אברהם בנדודיו הרבים לכלכל את בני ביתו והם היו רבים. רמז לגודל ביתו אפשר למצוא במרדפו אחרי כדרלעומר עד דמשק כדי לשחרר את לוט, כאשר שמע אברהם על שביית אחיו “וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן” (יד 14).

משפחתו של אברהם
הכתוב מספר לנו שאביו של אברהם היה תרח וכי לתרח היו שלושה בנים, אברהם, נחור והרן. אם סדר זה מבטא את סדר לידתם, אברהם היה הבכור והצעיר שבין האחים היה הרן. בפרק יב 28 מסופר על טרגדיה שפקדה את המשפחה, “וימת הרן על פני תרח אביו”. המשפחה איבדה את בן זקוניה. סיבת המוות לא ידועה. להרן היו בן ושתי בנות והם לוט, מלכה ויסכה. נחור התחתן עם האחיינית שלו מצד הרן והיא מלכה. לגבי בית האב של שרה, אשת אברהם לא נמסר שום דבר. היחיד מהמשפחה שנשאר בארם נהריים הוא נחור (יד 31), וכאן הוא בנה את ביתו. הכתוב מספר כי לנחור היה בן בשם בתואל, ונכד ונכדה והם רבקה ולבן (כד 29, 15). השליח שבא מטעם אברהם עשה את כל הדרך עד לארם נהריים במצוות אדונו כדי למצוא אישה ליצחק בנו של אברהם בחוג המשפחה. בסיפור חייו של אברהם יש לנו אם כן שתי עדויות לנישואים תוך משפחתיים. מרגישים כאן בצורה חזקה ברצון עז לשמור על המסגרת המשפחתית, הן בכנען והן בארם נהריים, לא להיטמע בתוך הסביבה. רצון זה מגיע לידי קיצוניות בסיפורו של לוט. לוט קיבל אזהרה מהאל לברוח מהעיר לפני שתחרב, על פי הסיפור היו לו ללוט אישה, בנים ושתי בנות נשואות (יט 12). רק חלק מהמשפחה שרד את הבריחה והם לוט ושתי הבנות. לגבי האישה, הכתוב מספר שהפכה לנציב מלח ולגבי הבנים והחתנים לא נמסר שום דבר, מה שמעיד כי נספו. הבנות חפצות חיים היו, ואביהן היה אדם זקן. הבכורה שבבנותיו אמרה לאחותה “אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ” (יט 31). ההרס היה מוחלט ואף אחד לא נשאר בחיים. הן נוקטות בצעד חסר תקדים, הן משקות את אביהן ביין עד לשוכרה ושוכבות איתו, כל אחת בלילה אחר על מנת להתעבר וללדת ילדים (יט 38 – 31).

מנהגי הכנסת אורחים אצל אברהם ולוט
גם אברהם וגם לוט זוכים למבקרים. הסיבות לביקורם הן שונות. המבקרים את אברהם הם שלושה אנשים הבאים להודיע לו כי אשתו שרה עתידה ללדת, ואת לוט באים להזהיר כי עליו לעזוב את סדום בהקדם לפני החרבתה. הביקור אצל אברהם נפתח בפסוק “וירא אליו יהוה באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום” (יח 1). הביקור אצל לוט נפתח בפסוק, “ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום” (יט 1). שני הפסוקים מיידעים את הקורא לגבי מקום המפגש ומועד הביקור. אצל אברהם הביקור מתקיים בשעות הצהריים והביקור אצל לוט הביקור מתקיים סמוך לשקיעה. את אברהם מבקרים שלושה אנשים ואת לוט מבקרים שני המלאכים. האם מדובר באותו סוג של מבקרים, אם כי בעלי שמות שונים או בסוגים שונים של מבקרים ומדוע המבקרים של לוט מיודעים בהא הידיעה. משעה שאברהם מבחין במבקרים הוא רץ לקראתם ומשתחווה בפניהם ואילו לוט קם לכבודם ומשתחווה בפניהם פעמיים. שניהם מבקשים מהאורחים להכנס למקום מגוריהם ומכבדים אותם באותם מנהגים של הכנסת אורחים. אברהם מבקש מהם “יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם” (יח 45), ומבקש משרה כי תכין להם ארוחה דשנה. על לוט נאמר, “ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו” (יט 3), ההבדל המסקרן בין אברהם ללוט הוא המצות. מצות “פוגשים” בזמן יציאת מצרים כאשר לבני ישראל לא היה סיפק להכין לחם ובמקום זאת אפו מצות. מה היה לו ללוט שזקוק היה למהר, מה עוד שמספר המבקרים היה קטן יותר ממבקריו של אברהם, ועל כן משך הכנת האוכל היה קצר יותר? יכול גם להיות שסיפורו של לוט הועלה על הכתב לאחר שחובר ספר שמות, מה שאפשר לעשות שימוש במילה מצות.
על מנהג דומה של הכנסת אורחים קוראים בפרק כד, בו מתוארת קבלת הפנים לשליחו של אברהם בבית אחיו נחור. שליח זה בא לכאן למצוא אישה ליצחק בנו של אברהם. נחור נתן לשליח ולמי שבאו איתו מים לרחוץ את רגליהם ומכבדם באוכל (כד 33-32).

סיכום
כפי שאפשר לראות סיפור חייו של אברהם הוא קטוע ומלא בפרצות כרונולוגיות, מה עוד שאין אנו יודעים כמעט שום דבר על מה שעשה ב-75 שנותיו הראשונות. כל הנושא של הגיל הגבוה של אברהם ושל אשתו והנסיבות בהן נולדו ילדיו מאשתו שרה ומשפחותיו חסר כל הגיון ביולוגי. שאלת היסוד שמתבקשת היא מדוע זכה אברהם בהתגלות האל ולא תרח אביו, שממילא היה בדרכו לארץ כנען. אברהם מצטייר כאדם אמיד ובעל מעמד גבוה בקרב העמים, שגרו בכנען, אך האם די בכך כדי להצדיק את ההתגלות שהיתה לו. מה היה אותו שיעור קומה שבזכותו נחשב לאבי האומה? יכול להיות שיוצריו של ספר בראשית צרפו זה לזה סיפורים מקוריים וגם נכסו אגדות אחרות לטובת אברהם, בצורה כזאת שהאדירה את שמו הרבה מעבר למימדיו הטבעיים. כך הם יצרו דמות גדולה מהחיים, כדי ליצור איזו נקודת התחלה לעם ישראל, כמי שממנו התחיל הכל.