איים בזרם ההומבולדט

מבחינה גאוגרפית הארכיפלג של גלפגוס נמצא על קו המשווה, אבל מבחינה מטאורולוגית האקלים המשווני והטרופי נדחק ונשטף בזרם ההומבולדט שמביא איתו מים קרים, מזג אוויר קודר, וגם את הקסם של גלפגוס.

בהקיפו את כדור הארץ, עובר קו המשווה דרך שוניות אלמוגים המרהיבות של האיים המלדיביים ושל האטולים באיי גילברט שבאוקיינוס השקט. באיים סומטרה ובורנאו הוא חוצה את הג’ונגלים הטרופיים הצפופים ובאיי פרינסיפה וסאו טומה שממערב לאפריקה חופים לבנים עם עצי קוקוס ומטעי קקאו.

מים חמימים, שוניות אלמוגים צבעוניות, יערות גשם טרופיים – כל אלו מאפיינים את מרבית קבוצות האיים האוקייניים שלאורך קו המשווה. רק באיי גלפגוס פוגש קו המשווה באיים צחיחים, מעוטי צמחייה, עם רוחות זועפות ואוויר קר, וטמפרטורת מים שנופלת בהרבה מהמקובל בכל קבוצות האיים המשווניים האחרות.

מבחינה גאוגרפית הארכיפלג של גלפגוס נמצא על קו המשווה, אבל מבחינה מטאורולוגית האקלים המשווני והטרופי נדחק ונשטף בזרם ההומבולדט שמביא איתו מים קרים, מזג אוויר קודר, וגם את הקסם של גלפגוס.

הארכיפלג של גלפגוס הוא קבוצה של איים ממוצא געשי באוקיינוס השקט, כ-1,000 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. האיים המרכיבים אותו ממוקמים בין קווי הרוחב ’40°1 צפון ו-’36°1 דרום – משני צדדיו של קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, והאי איסבלה שנמצא ממש על קו המשווה.

איי הגלפגוס מפורסמים הן בגלל בעלי החיים הייחודיים והמרתקים שחיים בהם, אבל לא פחות מזה בגלל רשמיו ורישומיו של חוקר הטבע צ’רלס דרווין, שביקר באיים בשנת 1835 כחוקר הטבע של המשלחת וכבן לוויתו של הקפטן פיצרוי. למעשה, רשמיו של דרווין מאיי הגלפגוס הם שנטעו בו את היסודות לתורת האבולוציה אותה ניסח ופיתח מאוחר יותר, ופרסמה בספרו “מוצא המינים” ב-1859. “האיים המכושפים,” כך כתב ביומנו, “הם שהיו המקור לכל השקפותיי”.

במבט ראשון אפילו דרווין נרתע מעט מהמראה הלא מזמין של האיים: לבה שחורה וצוקים דרמטיים מרתקים מבחינה גאולוגית, אבל לאו דווקא מהווים בית גידול מיטבי לעושר רב של מיני בעלי חיים טרופיים, כמצופה מקבוצה של איים משווניים. אבל במהרה התעוררה סקרנותו של דרווין למראה צבי הענק, שלא הכיר כדוגמתם קודם לכן, ועוד יותר מכך כאשר גילה, שהצבים שונים במראיהם ובהתנהגותם מאי לאי. הוא גילה שתושבי האיים יודעים להבחין, על פי מראה הצב, איזהו אי מוצאו ולשייכו אליו.

בדומה לצבים, כך גם מיני הפרושים – ציפורי שיר קטנות השכיחות באיים. 13 מינים שונים של פרושים תועדו על ידו, וכל מין התקיים באי שונה, והיה בעל תכונות שונות המתאימות אותו לקיום באותו האי. יותר מהצבים, מזוהים הפרושים עם הגיית תאוריית מוצא המינים על ידי צ’רלס דרווין, ונוהגים לכנות אותם “הפרושים של דרווין” (Darwin’s finches בלעז). מאוחר יותר הוא כתב שאותן ציפורים “מעניינות מאוד” (כלשונו) ייתכן שסיפקו חלק מהתשובה למה שכינה “אותה תעלומת כל התעלומות – הופעתם הראשונה של יצורים חדשים על פני האדמה”.

אם במבט מעל פני המים אפשר להבחין בנקל שאיים אלו שונים בתכלית ממראם האופייני של איים משווניים, הרי שבמבט מתחת למים ניתן לקבל רמז באשר לסיבה לכך.

במקום מים צלולים, שוניות אלמוגים צבעוניות ועושר מרהיב במינים של דגים וחסרי חוליות, מתחת למים בגלפגוס רואים מים אפלים ואטומים, עשירים בחומרי הזנה, שמקיימים מסות אדירות של בעלי חיים: להקות ענק של דגים, נחילים של פלנקטון, התגודדויות של כרישים ועוד. בעוד שעושר במינים שונים הוא מאפיין כללי בולט של שוניות האלמוגים, הרי שעושר בחומרי הזנה ומסות גדולות של בעלי החיים שהוא מביא עמו הם מאפיינים של מים קרים, ממוזגים ואף קוטביים.

מסיבה זו, למשל, מרבית הלווייתנים הגדולים, הנודדים באוקיינוסים, מבלים את הקיץ בקטבים העשירים בחומרי הזנה תוך שהם אוספים מזון כדי לבנות שכבת שומן מבודדת, ואילו את החורף הם מבלים במים הטרופיים החמימים והנעימים, אך העניים במזון – זמן טוב לרבייה.

אז מה מביא מים קרים ומזינים מהקוטב, עד לקו המשווה? באיי גלפגוס מתלכדים מספר זרמים מרכזיים, אבל לשם ההפשטה ניתן לומר שכנגד המים החמימים והצלולים שמביא עמו הזרם המשווני, מעפיל מדרום זרם ההומבולדט הקר, שעולה את כל הדרך מאנטארקטיקה, לאורך חופי דרום אמריקה ובמקביל להם, ובסביבות איי גלפגוס עולה מן העומק ומגיע לפני השטח.

מקורו של הזרם באוקיינוס הדרומי בסמוך לאנטרקטיקה. בחלקו הדרומי זורם זרם הומבולדט בעומק, אך בדרכו צפונה שילוב של גורמים מביא לתופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית “עליית מי העומק”: רוחות הסחר, בשילוב עם תוצא קוריוליס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ) גורמות להעברת שכבת מי הים העליונים מן החופים לכיוון מרחבי הים. המים הכבדים יותר של זרם הומבולדט מתרוממים מן המעמקים כדי למלא את החסר. סביב קו הרוחב °4 דרום, סמוך לקו המשווה, פונה זרם הומבולדט מערבה, ושם, באזור איי גלפגוס הוא נפגש עם הזרם המשווני החם ויוצר את אחת התופעות המעניינות באוקיינוסים. המים הקרים והירוקים מן הדרום נפגשים במים הכחולים והצלולים של קו המשווה ויוצרים מערבולות, קצף ורחשים. מכאן ממשיך הזרם תחת השם “הזרם המשווני הדרומי” עד למערב האוקיינוס השקט, גינאה החדשה ואוסטרליה.

מי הזרם קרים ב-C°8 ממי האוקיינוס באותם קווי רוחב. המים הקרים מצננים גם את האוויר. הטמפרטורות הנמוכות גורמות לערפילים תכופים מצד אחד, ולעצירת גשמים מצד שני, בגלל תופעה מטאורולוגית הקרויה “אינוורסיה”. זרם הומבולדט הוא הגורם הישיר להיווצרות המדבר הצחיח ביותר בעולם, המדבר החופי של צ’ילה – האטאקמה – וכן האקלים המדברי ששורר לאורך החוף הפרואני.

איי גלפגוס מושפעים מזרם הומבולדט בעיקר בין החודשים יוני לנובמבר, העונה הקרה והיבשה. אז הוא גורם לירידה בטמפרטורה ולעננות נמוכה המכסה את פני השמים רוב היום וטפטוף קל בלבד יורד בהרים.

זרם קר נוסף שמשפיע על הארכיפלג, בעיקר מצדם המערבי, הוא זרם הקרומוול (Cromwell), שמגיע מן המעמקים ומעלה איתו מים קרים מהעומק אל פני השטח.

מי הקוטב שמגיעים צפונה בעזרת זרם ההומבולדט הם, כאמור, קרים ועשירים בחומרי הזנה. מים כאלו תומכים בביומסה אדירה של זואופלנקטון, יצורים זעירים – סרטנים ולרוות של חסרי חוליות שונים – החיים במים ומהווים, בתורם, מזון רב לדגים וליונקים ימיים רבים. הטמפרטורות הנמוכות אינן מאפשרות קיום שוניות אלמוגים, הזקוקות למים חמימים משך כל השנה, וממילא ההרכב העשיר של המים גורם להם להיות אטומים לקרני השמש, החיוניות אף הן להתפתחות השונית.

מסיבה זו חברת בעלי החיים התת-ימי בגלפגוס משופעת בלהקות דגים ענקיות, בעלי חיים גדולים – כרישים ויונקים ימיים – ואפילו בעלי חיים האופייניים לאזורים ממוזגים וקוטביים כאריות ים ופינגווינים.

מבחינת משטר הזרמים ותנאי האקלים באיים, אי אפשר שלא להזכיר את תופעת האל-ניניו, המתרחשת ממש באזור הגלפגוס אולם השפעתה ניכרת באזורים נרחבים באוקיינוס השקט, האטלנטי ובאוקיינוס ההודי.

הסיבה לשמה של התופעה – “הילד”, בספרדית – הוא בהתרחשותה סמוך לחג המולד, המציין את הולדת ישו הנוצרי. האל-ניניו מתרחש אחת לכמה שנים ונמשך לרוב כחודש אולם אחת לכמה שנים, באופן לא מוסבר, הוא מתארך מעבר לתקופה הרגילה וגורם לעליית טמפרטורת מים הים לזמן ממושך וכתוצאה מכך תמותה המונית לדגים ולבעלי חיים הניזונים מהם. למעשה, חוקרים צופים שהאל-ניניו של שנת 2010, בסוף השנה, יהיה חזק מהרגיל, ועל השפעותיו אנחנו צפויים ללמוד בתחילתה של שנת 2011.

ההשפעה של האל-ניניו ניכרת גם ביבשה ובמידה רבה מכתיבה את קצב החיים במערבה של היבשת הדרום-אמריקאית: שטפונות אכזריים שוטפים את מורדות האנדים וסוחפים איתם כפרים שלמים. אם לא די בכך, הרי שיש פגיעה קשה ביבול הדגה מהים, הדגים המתים נשטפים לחופים ונרקבים שם, מביאים איתם מחלות ועד שהכפרים משתקמים וחוזרים לחיים, לפעמים כבר עומד בפתח האל-ניניו הבא.

באופן מקרי, כשם שזרם ההומבולדט משפיע באופן מכריע על האקלים, החי והצומח באיי גלפגוס, כך השפיעו כתביו של החוקר הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט, שגילה את הזרם הזה בעת מסעותיו ביבשת דרום אמריקה, על צ’רלס דרווין בטרם יצא למסע שלו. תיאורי הנופים האקזוטיים, בעלי החיים ותופעות הטבע שתיאר הומבולדט בכתביו, הציתו את דימיונו של דרווין ואולי השפיעו על החלטתו לצאת למסע המפורסם עם ספינת המחקר “ביגל”.

וכפי שכתביו של הומבולדט הציתו את דימיונו של דרווין בטרם צאתו למסע, כך גם הרשמים והמורשת של דרווין באיים, הם חלק ממה שמושך מטיילים ואוהבי טבע לאיים עד היום, ובכלל זה גם כותב שורות אלו.

באחד משיטוטיי על חופי הבזלת, בין מקבצי האיגואנות הימיות למרבדים צפופים של סרטנים סלע אדומים, כיוונתי את מצלמתי לעבר לטאת לבה אדמדמה, שעמדה על ראש סלע קטן. בעוד עומד כך ללא ניע, נחתה על כתפי ציפור זעירה. פשוט כך. נזכרתי שדרווין תיאר את מידת האדישות של בעלי הכנף באיים, בכך שציין שיכול היה “לדחוף מן הענף שעליו ישבו בעזרת קצה הרובה”. לא הספקתי להבחין מי היתה הציפור שנחה על כתפי, שכן זו מיהרה להסתלק, אבל הנחת היסוד שלי היתה שמדובר באחד מפרושי דרווין, הידועות בכך שהן רואות בבני האדם גורם בלתי מזיק לחלוטין, משל היינו אחד מצבי הענק השכיחים באיים.

צבי הענק הם כנראה בעל החיים המזוהה ביותר עם איי הגלפגוס. למעשה באופן עקיף, הם אלו שהעניקו לאיים את שמם: בספרדית עתיקה גלפגו היה סוג של אוכף, ואילו צורת שיריונם של הצבים הזכירו לספרדים את צורתו של האוכף. כך הוטבע המונח “גלפגו” בהתייחס לצבי הענק של האיים, ולכן האיים זכו לכינוי “איי הגלפגוס”.

צבי גלפגוס חיים בשבעה איים, ונחלקים ל-10 תתי-מינים שונים, לאחר ששני תתי-מינים נכחדו בשנים האחרונות. מתוך העשרה הללו, מין אחד גם הוא נידון להיכחדות, כיוון שכיום נותר לו נציג בודד, שזכה לשם “ג’ורג’ הבודד” ונחשב לבעל החיים הנדיר ביותר בעולם. נסיונות מרובים נעשו כדי לזווג את ג’ורג’ עם נקבות מתת-מין קרוב, ולאחר שכנועים רבים ג’ורג’ הזדווג עם שתיים מהן. ההטלה הראשונה הולידה ביצים לא פוריות, אבל בימים אלו נעשים ניסיונות נוספים ומקווים להטלה נוספת שתניב ביצים פוריות ושמתוכן יבקעו צבונים הנושאים את הגנים של ג’ורג’.

צבי גלפגוס נחשבים לצבים הגדולים ביותר בעולם, גדולים אך במעט מצבי הענק של איי אלדברה שבסיישל. צב בוגר עשוי להגיע למשקל של מעל 300 ק”ג, ואורך של 1.2 מטרים. תוחלת החיים הממוצעת של צבי גלפגוס מוארכת בכ-100-150 שנים, אולם בתנאי שבייה הם יכולים להגיע להרבה יותר מכך: הרייט, צבה מפורסמת אחרת, היתה ככל הנראה בת לווייתו של דרווין בדרכו חזרה לאנגליה, בשנת 1835. הצבה היתה בין בעלי החיים שדרווין אסף והביא חיים למולדתו, והועברה מאוחר יותר לביתה שבאוסטרליה. קיימים ספקות לגבי האם באמת דרווין היה זה שאסף את הרייט, או שמא היא נאספה מאוחר יותר על ידי מבקרים אחרים באיים. כך או אחרת, גילה בעת פטירתה בשנת 2006 מוערך בכ-175 שנה, והיא אפילו לא הצבה המבוגרת ביותר בעולם: טואי מלילה, צבה ממדגסקר, ניתנה כמתנה למלך איי טונגה על ידי לא אחר מאשר קפטן ג’יימס קוק, וגילה בעת פטירתה (1965) הוערך בכ-188 שנים!

בעל חיים נוסף שמזוהה מאוד עם האיים, וייחודי אף יותר מכיוון שאין לו מקביל במקום אחר בעולם, הוא האיגואנה הימית.
דרווין תיאר אותן בכתביו: “הן שחורות כמו הסלעים הנקבוביים עליהם הן זוחלות ותרות אחר טרפם מהים. אני קורא להן ‘שדוני החשיכה’. הן בלי ספק הולמות את אזור המחייה שלהם.”.
בגלפגוס מתקיימות גם איגואנות יבשתיות, גדולות יותר מהאיגואנה הימית, אולם האחרונה נפוצה יותר וייחודית יותר, בגלל הזיקה לחיים בים. נהוג לומר שזו הלטאה הימית היחידה בעולם. ישנן לטאות נוספות המיטיבות לשחות, כגון דרקון קומודו שבאינדונזיה, הלטאה הגדולה ביותר בעולם. אולם הכוח הענקי של קומודו (“הדרקון”) אינו צד במים, אינו צולל לפרקי זמן ממושכים, ומשתמש ביכולת השחייה רק כדי לשנע עצמו מאי לאי.

לעומתו ולעומת לטאות שחייניות אחרות, חייה של האיגואנה הימית כרוכים בים. היא ניזונה מאצות ירוקות הנמצאות על הסלעים באזור הכרית ועד לעומק של כ-20 מ’. בגיחותיה התת-ימיות לליקוט מזון היא מסוגלת לעצור את הנשימה לפרקי זמן של כשעה ויותר.

כשהן אינן ניזונות הן רובצות על סלעי הלבה השחורים בצפיפות, מווסתים את חום גופם באמצעות חום השמש.

אבל איגואנות וצבים מתקיימים גם באיים טרופיים אחרים בעולם ואין זה מפתיע לגלותם באיי גלפגוס. לעומתם, בעלי חיים כגון אריות ים ופינגווינים, הם חריגים בנוף המשווני. פינגווין גלפגוס הוא הפינגווין הצפוני ביותר בעולם, והיחידי שחי גם מצפון לקו המשווה. הם נמצאים בעיקר באיים פרננדינה ומערב האי איסבלה, המקבלים מים קרים בעזרת זרם הקרומוול, אבל אוכלוסיות קטנות גם באיים המרכזיים. במשך היום הם צדים דגיגים בתוך המים הקרירים, ובלילה עולים ליבשה.

מבחינת בעלי הכנף שמתקיימים באיים, גלפגוס זה ממש חגיגה לעיניים. הסולות כחולות הרגל (Blue footed boobies), אף הן אחד מהאייקונים המזוהים עם האיים, משעשעות בריקוד החיזור המסורבל שלהם, ובאקרובטיות האווירית והימית כאחד, בעת שהן צונחות לעומק ניכר על מנת לשלות דג עסיסי. אבל וירטואוזית שאינה נופלת מהסולה היא הפריגטה, שאמנם לא יודעת לצלול בים כדי ללכוד דגים, אבל יודעת היטב לצלול באוויר כדי ללכוד את הדגים מפיהן של הסולות האומללות, שטרפן נחמס מהן על ידי עוף גדול יותר וחזק יותר. לפריגטות מצג חיזור מרהיב משלהן – בעונת החיזור הזכרים מנפחים שקית אדומה בחזה, ונראים כאילו יש להם כדורגל נפוח בחזית הצואר, מתחת לראשם.

באיים חיות עוד ציפורים רבות, שקצרה היריעה מלתארן אבל שומה עלינו להזכיר גם את הקורמורן חסר התעופה, האלבטרוס של גלפגוס שהוא העוף הימי הגדול ביותר בעולם, יונת גלפגוס, עיטי גלפגוס, השלצדפים החביבים שמטיילים על החוף, ועוד רבים אחרים.

הפרושים של דרווין אולי לא מרהיבים במראם, אבל חשיבותם ההיסטורית רבה. הללו אינן אלא ציפורי שיר קטנות, גודלן בגודל דרור וצבעיהם אינם בולטים. דרווין שם לבו לכך, שלמרות הדמיון ביניהן, קיימים 13 טיפוסים השונים זה מזה בגודל המקור ובצורתו, ובהתאם לכך, בתזונתם ובמקומות החיות שלהם. דרווין תיאר את 13 הטיפוסים הללו וקבע שהם משתייכים למינים שונים. בצורה דומה חילק את צבי הגלפגוס לטיפוסים שונים הקרובים זה לזה, וראה בהם תתי-מינים שונים. מאוחר יותר הגה את הרעיון שכל טיפוסי הפרושים התפתחו מאב אחד קדמון, שהגיע לכאן בעבר מיבשת דרום אמריקה, ובאופן דומה הסיק גם לגבי טיפוסי הצבים.

דרווין הבחין בעובדה, שלאורגניזמים רבים יש מספר גדול של צאצאים הנבדלים במקצת זה מזה. רק חלק מן הצאצאים הללו שורד ומגיע לבגרות. מדוע שרדו צאצאים מסוימים ואחרים מתו?

זמן רב העסיקה את דרווין סוגיית השרידות, ולבסוף הגיע לרעיון הברירה הטבעית. רעיון זה אומר, שמתקיים מאבק קיומי בין פרטים שונים של בעלי חיים באוכלוסייה, ובמאבק זה שורדים הפרטים הכשירים – כלומר, המתאימים באורח מיטבי לסביבתם – ואילו האחרים אינם מצליחים להתקיים ומתים, או שאינם מצליחים להעמיד צאצאים.

להבדיל מדיעה שרווחה בזמנו של דרווין, שגרסה שבעל חיים משתנה בהתאם לסביבתו במהלך חייו ואת השינויים הללו מוריש לצאצאיו וכך משתנה אופי המין אט-אט ומתאים עצמו לסביבה, דרווין גרס אחרת: מי שנולד עם ערכי כשירות גבוהים ומתאים לסביבתו, ישרוד, ומי שאינו מצויד מלידה בכשירות הולמת, לא יצליח להתקיים. עם הזמן תלך האוכלוסייה המקורית ותשתנה, וכך יתפתחו מינים שונים וסוגים חדשים. כך היה באיי גלפגוס, לפי השערותיו של דרווין. ההבדלים בין האיים אולי אינם גדולים, אך די בסביבה השונה של כל אי כדי להחיש את תהליך ההתמיינות המביא ליצירת תת-מינים ומינים חדשים, שכל אחד טיפוסי לסביבתו המיוחדת.

ב-1835 חזר דרווין ממסעו ב”ביגל”, אבל לא פרסם את התיאוריה שלו ברבים עד שנת 1859, כ-24 שנה מאוחר יותר. הסיבה להשתהות הזו אינה ברורה. ייתכן שחשש מתגובת הכנסייה לתאוריית מוצא המינים, שנחשבה ככפירה בדת. ואכן מסקנותיו, כשפורסמו, יצרו סערה ציבורית עצומה בבריטניה. דרווין הואשם בהשמעת דברי כפירה ובפגיעה בערכי הכנסייה ובאמונה הדתית. הרעיון שאנו, בני האדם, הננו צאצאיו של קוף קדמון ולא נבראנו בצלם האל, הרגיז רבים. תמוה ככל שזה יישמע, גם היום הרעיון הזה, שהאבולוציה בבסיסו, אינו מקובל בחלקים לא מבוטלים של העולם המערבי. באוכלוסיות רבות בעולם האמונה הדתית דוחקת הצידה את ההכרה המדעית המתבקשת בתיאוריה של דרווין, העוזרת לנו להבין הרבה יותר טוב את עולמנו ואת התהליכים המתחוללים בו.

בניגוד לאותם מקומות בהם תורת האבולוציה אינה קונצנזוס, באיי הגלפגוס, כמו גם בקרב העולם המדעי, המורשת של דרווין ניכרת בכל פינה. בתחנת המחקר ע”ש דרווין שבעיירה פוורטו איורה, מנוהלים מחקרים על אוכלוסיות בעלי החיים שמתקיימות באיים, פיקוח על השפעת מינים שהציג האדם באיים וניטור השפעות דיג, תיירות ושאר גורמים אנושיים על עתיד האיים. ובאמת, מאז היות דרווין באיים, מינים רבים הגיעו לסף הכחדה, או איום עקיף על קיומם. במהלך 30 השנים האחרונות מוכרים האיים כפארק לאומי לכל דבר, והציד ופגיעה בערכי הטבע אסורים בהם. עם למעלה מ-20,000 מבקרים מדי שנה, קשה להניח שהטבע הפראי והקסום של גלפגוס יישאר כמו שהוא בשנים הבאות, ללא מאמצים מתמידים ומשאבים מספיקים לשימור, פיקוח ושיקום היכן שנדרש.

אין ספק שמקום כה ייחודי חייב להישמר מכל משמר, על מנת שנוכל להמשיך ליהנות מהיופי הפלאי של הטבע, ושגם ילדנו יוכלו ליהנות מהקסם שמביא איתו זרם ההומבולדט, הקסם של גלפגוס.

אמיר גור הוא ביולוג ימי ומדריך טיולי צלילה, מנהל אתר תוכן על איי גלפגוס ואתר על צלילה במלטה

http://www.galapagosite.com
http://maltasite.info/?page_id=16