החברה יכולה להבטיח את עתידה רק אם תחליף את הצמיחה הכלכלית הבלתי אחראית בשימור חכם של עושר ומשאבים
הקדמת המערכת: המדע מציע דרכים משכנעות להפחתת סוגים מסוימים של נזקים סביבתיים ולהפחתת צריכתם של משאבים שונים. אבל ביל מק’קיבן, חוקר אורח במכללת מידלברי ואחד המייסדים של קבוצת הפעולה בנושא אקלים 350.org, טוען שכדי לעצור באמת את הרס כוכב הלכת שלנו, על החברה האנושית להתנער מן ההרגל שהכי מגביל אותה: הצמיחה.
בספרו החדש “כדור האארץ: החיים בכוכב לכת חדש ותובעני”
(Eaarth: Making a Life on a Tough New Planet), טוען מק’קיבן שהמין האנושי בעצם חי עכשיו, בגלל מעשיו, בעולם חדש ושונה בתכלית, עולם שהוא מכנה בשם “כדור האארץ”. גרם שמים זה שוב אינו יכול לתמוך במודל כלכלת הצמיחה שמניע את החברה זה 200 שנה. כדי למנוע את התמוטטותנו שלנו, אנחנו מוכרחים לנסות לשמר עושר ומשאבים, בעיקר על ידי מעבר לכלכלות מקומיות ועמידות יותר.
בעמודים שלפניכם, המציגים קטעים מן הספר, שוטח מק’קיבן את טענותיו. ובתיבות הממוסגרות, שגם הן סיכומי דברים מן הספר, הוא מספק דוגמאות לחקלאות מקומית מוצלחת ולמפעלי אנרגיה מקומיים.
כשעוברים לכוכב לכת חדש יש לשנות הרגלים. אם תצאו ממנעל האוויר של הבסיס שלכם במאדים ותתחילו לנשום, תצטערו על כך. אנחנו פשוט איננו יכולים לחיות על כדור הארץ החדש כאילו היה כדור הארץ הישן – את האפשרות הזאת חיסלנו.
בעולם שבו גדלנו, ההרגל הכלכלי והפוליטי שהיה טבוע הכי עמוק היה הרגל הצמיחה. ב-250 השנים שחלפו מאז ימיו של אדם סמית’, הנחנו שכל המרבה הרי זה משובח ושהתשובה לכל בעיה היא עוד תנופת התרחבות. נהגנו כך מפני שהגישה הזאת פעלה, לפחות לתקופה לא קצרה: חיי הרווחה והביטחון היחסי שאנחנו, אנשי המערב, מנהלים הם תוצר של צמיחתן היציבה של הכלכלות שלנו במשך עשרה דורות. אבל עכשיו אנחנו תקועים בין פטיש שנשחק עד תום לסדן, ולכן הגיע הזמן לחשוב בצלילות יתרה על העתיד. בכוכב הלכת החדש שלנו, הצמיחה תהיה אולי ההרגל המשמעותי היחיד שנצטרך סוף-סוף להיפטר ממנו.
ברור לי שעכשיו הזמן הכי גרוע לטעון את הטענה הזאת. העצירה הזמנית בצמיחה, המכונה בפינו “מיתון”, בתנאים של כלכלה שבנויה אך ורק להתרחבות, מוטטה לא מעט אנשים. אנחנו שקועים בחובות עד צוואר, הן כפרטים והן כאומות, ובמאמץ להיחלץ מלפיתתו של הנטל הכלכלי הכבד הזה, הימרנו בעוד כסף על כך שנצליח להניע את גלגלי הצמיחה שוב. זהו “התמריץ הכלכלי”: הימור שנוכל להתניע את מכונת הצמיחה ולהשיב לא רק את הסכום שבזבזנו על ההמרצה, אלא גם את החוב שגרם לבעיה מלכתחילה.
וגרוע מזה, כמובן, הוא החוב האקולוגי שלנו: הפחמן המצטבר באטמוספרה ומשנה את פני כוכב הלכת. וגם כאן, המוצא הכי פשוט הוא עוד סיבוב של צמיחה – פרץ אדיר של פעילות כלכלית שמטרתה להמיר את מערכת הדלק המחצבי שלנו במשהו אחר שיאפשר לנו לשמור על אורח חיינו הנוכחי (או ישפר אותו!), רק בלי פחמן. נתפסנו לרעיון הצמיחה הירוקה כאילו הוא התרופה לכל הצרות.
יש לציין שאני תומך ב”פרויקט מנהטן” ירוק, ב”ניו דיל” אקולוגי, ובמשימת “אפולו” בטכנולוגיה נקייה. לו היה לי כסף, הייתי נותן אותו לאל גור שישקיע בחברות הזנק. המיזמים האלה הם תגובות מתבקשות ולגיטימיות של אנשים רציניים למשבר המסוכן ביותר שידענו, והם מצליחים במידה לא מבוטלת. אנחנו באמת צריכים להפחית את פליטת הפחמן ב-%30 עד 2020, או להפיק את כל החשמל ממקורות מתחדשים בתוך עשור, או להשיג את כל שאר היעדים שהציבו אנשים טובים. בדיוק כך על המערכת שלנו להגיב. אבל הדבר לא יקרה במהירות הדרושה למניעת השינויים ולהצלת כוכב הלכת שבו גרנו בעבר. אני סבור שאין בכוחה של פרדיגמת הצמיחה להתמודד עם המצב הזה; אני חושב שהמערכת פגשה ביריב שקול.
* * *
השקפה זו אמנם נראית קצת קודרת. אבל אנחנו יכולים להכשיר את כוכב הלכת החדש למגורים בדרכים עמידות ואפילו נאות במידה כלשהי. ראשית, עלינו לדעת את מקומנו. עלינו לרסן את התחושה הטבעית שלנו שהעתיד ידמה לעבר ואת ערכת המחשבות האופטימיות שיש לנו בנוגע לעתיד, שכביכול יהיה רק יותר ויותר קל ונוח. כדור האארץ של היום הוא כוכב לכת המצריך מאמץ.
אני חושב שהידיעה הזאת זורמת בעורקינו. אני חושב שהרגשנו את זה אפילו לפני שצנח עלינו המיתון של בוש. מבחינת האמריקנים, הרגע המכריע היה אולי בתחילת 2008, חצי שנה לפני שהחלו הבנקים הגדולים לקרטע, אותו רגע שבו עדיין היה נראה שהכלכלה צועדת הלאה בגאון, אבל מחיר הדלק האמיר לארבעה דולרים לגלון.
אם יש מרכיב קבוע בחזון האמריקני, זהו התנועה. באנו הנה מעבר לים, חצינו את היבשת, בנינו את הכביש המהיר, המצאנו את מכשיר ה-GPS שמונח על לוח המחוונים ואומר לנו שהחמצנו את הפנייה. הכול התנהל כתקנו. ואז, לפתע פתאום, בפעם הראשונה באמת, התנועה הזאת התחילה לצלוע. היא התחילה להאט. בכל חודש נסעו האמריקנים פחות מבחודש הקודם. לא יכולנו למכור את הבית הישן שלנו – אבל ממש לא יכולנו למכור את הפורד אקספלורר המשומשת שלנו.
ואז התחיל לקרות משהו מוזר. בעוד מחירי הנפט מאמירים, ההובלה למרחקים ארוכים נראתה פחות ופחות משתלמת. במאי 2008, עלה שילוח מכולה משנחאי לארצות הברית כבר 8,000 דולר, לעומת 3,000 בתחילת העשור. נפחי המטען התחילו לצנוח – איקאה פתחה מפעל בווירג’יניה, ולא בסין. “הפרי הנמוך ביותר שבעץ הגלובליזציה נקטף,” כפי שאמר אסטרטג המטבעות מורגן סטנלי. ג’ף רובין, אנליסט מ-CIBC World Markets שבטורונטו היה נחרץ יותר: “הגלובליזציה הפיכה.” ואכן, יצרני הפלדה במערב התיכון של ארה”ב דיווחו על זינוק בביקוש, אמר רובין, בדיוק משום ש”הנסיקה בעלויות ההובלה, ראשית לשם ייבוא הברזל לסין ושנית לייצוא הפלדה המוכנה אל מעבר לים, כבר שחקה עד תום את היתרון שבשכר העבודה הנמוך והוציאה בבת אחת את הפלדה המיוצרת בסין מכלל תחרות בשוק האמריקני.” בעוד מחירי הנפט עולים, ואתם הביקוש לאתאנול, גם עלות המזון האמירה. וכמה מדינות החליטו פתאום שסחר חופשי איננו כורח המציאות, כפי שטענו לפנים בתוקף.
ייתכן שכפי שעברנו את שיא תפוקת הנפט, כך עברנו גם את שיא הצמיחה הכלכלית – ייתכן שלא נוכל להגדיל עוד את המערכת. עלויות הביטוח גדלות, מחיר הנפט מרקיע שחקים, הכלכלה צוללת, כסף להשקעות חדשות באנרגיה מתנדף, וכשהכלכלה מתחילה להאיץ שוב, מחיר הנפט מזנק. במאי 2009 קבע מחקר שעשו ב-McKinsey & Company שזעזוע נפט חדש הוא “בלתי נמנע”. כמו באלגוריתם לולאתי: שטוף, חפוף, חזור על הפעולות. אלא שיש ארצות שמתחילות לצרוך יותר פחם, בגלל מחירו הזול. אם כך יש לומר שטוף, חפוף, ועמוד עם ראש מלא קצף כי הטמפרטורות העולות איידו את מאגר המים שלך.
* * *
מי חלם שהצמיחה תיגמר? דווקא היה מי שחלם. בתקופה אחרת לגמרי, כשלינדון ביינס ג’ונסון היה נשיא, באביב שבו מרטין לותר קינג נרצח והמחזמר “שיער” הוצג לראשונה בברודווי, התכנסה קבוצה קטנה של תעשיינים ומדענים אירופים בווילה בבירת איטליה. הקבוצה, “המועדון של רומא”, הציעה לבחון מגמות עולמיות הקשורות זו בזו והזמינה דוח אצל צוות של מנתחי מערכות צעירים מן המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT).
הצוות סיים את המלאכה והפיק את הדוח בצורת ספר ששמו “גבולות הצמיחה” (The Limits to Growth), שראה אור אחרי שכבר התקיים יום כדור הארץ הראשון ואחרי שריצ’רד ניקסון כבר הקים את הרשות האמריקנית להגנת הסביבה. אבל הוצאת הספר הצנום הזה לאור היא מן האירועים החשובים בהיסטוריה של הגנת הסביבה. הספר תורגם ל-30 שפות ו-30 מיליון עותקים שלו נמכרו. צוות החוקרים הקטן הגיע לשלוש מסקנות:
1. אם מגמות הצמיחה הנוכחיות באוכלוסייה העולמית, בתיעוש, בזיהום, בייצור המזון ובדלדול המשאבים ימשיכו כפי שהן, נגיע לגבולות הצמיחה של כדור הארץ בשלב כלשהו במאה השנים הבאות.
2. אפשר לשנות את מגמות הצמיחה האלה ולבסס יציבות אקולוגית וכלכלית בת קיימא שתחזיק מעמד זמן רב בעתיד. אפשר לתכנן את שיווי המשקל העולמי כך שצרכיו החומריים של כל אדם ואדם בעולם יסופקו ולכל אדם תהיה הזדמנות שווה לממש את הפוטנציאל האישי והאנושי שלו.
3. אם יחליטו האנשים בכדור הארץ לחתור לתוצאה השנייה המצוינת כאן ולא לראשונה, ככל שיקדימו לפעול להשגת המטרה הזאת – יגדל הסיכוי שיצליחו.”
במבט לאחור, מה שמפליא הוא שכמעט שמענו בעצתם. בכל העולם אנשים התחילו לחפש דרכים להאט את גידול האוכלוסייה; התברר שחינוך לנשים הוא האסטרטגיה הטובה ביותר, וממוצע הילדים לאם ירד אפוא משישה ויותר לפחות משלושה בתוך זמן קצר. הקשבנו בתשומת לב: אלה היו השנים של משברי הנפט הראשונים, הדליפות הגדולות הראשונות ממכליות, תקני החיסכון בדלק הראשונים למכוניות. בשנים האלה אפילו הגבלנו את מהירות הנסיעה ל-90 קמ”ש והאטנו הלכה למעשה את הניידות שלנו בשביל לשמר את המשאבים. בסוף שנות ה-70, יותר אמריקנים היו נגד הצמיחה הכלכלית מאשר בעדה, דבר שכיום נראה לנו כמעט בלתי אפשרי. ממש נפתחה אז, לרגע, הזדמנות לשנות כיוון, להתרחק מן התהום.
לא ניצלנו אותה כמובן.
המועדון של רומא לא טעה, מתברר. הוא פשוט הקדים את זמנו. אפשר להתעלם מבעיות סביבתיות שנים על שנים, אבל כשהן מדביקות את הפער הן עושות את זה מהר. אתם גדלים יותר מדי, ואז נגמר לכם הנפט והקרחונים בקוטב ניתכים.
הכברתי מילים. הכברתי מילים כי עכשיו כל הכוחות הפועלים בחברה שלנו כבר מאומנים לרצות עוד ועוד צמיחה. אבל אנחנו לא יכולים לצמוח יותר. העלייה תלולה מדי. כוכב הלכת שלנו בולם אותנו.
* * *
ואולם, יש עוד אפשרות. כמו אדם שאיבד את דרכו ביער, עלינו להפסיק לרוץ, לבדוק אם יש לנו משהו שימושי בכיס, ולהתחיל לחשוב אילו צעדים לנקוט.
הצעד הראשון הוא: להתבגר. כבר 200 שנה אנחנו מכורים לצמיחה, והיא היטיבה עמנו במידה כלשהי, וגם הרעה, אבל היא בעיקר ניטעה עמוק בלבנו, והשאירה אותנו בגיל התבגרות נצחי. אין פוליטיקאי שאינו אומר ש”הזמנים הכי טובים עוד לפנינו,” אבל הם אינם לפנינו, לא לפי ההגדרה המקובלת למונח “הכי טובים”. בכוכב לכת סופי, כורח המציאות הוא שיום זה יגיע. פשוט איתרע מזלנו והמוזיקה נפסקה כשדווקא אנחנו על רחבת הריקודים. אם יתברר אפוא ש-2008 היא השנה שהצמיחה נגמרה, או 2011 או 2014 או 2024 – ובכן, זו מנת חלקנו. עלינו לראות את הדברים נכוחה. אין מקום לאשליות, לפנטזיות ולמלודרמתיות.
הצעד השני: אנחנו צריכים להחליט היכן לקצץ. ברור שבהרבה הרגלים, דברים קטנים, כמו תרבות הצריכה למשל. אבל הולך ומתבהר מהו הפריט החשוב ברשימה. מורכבות היא תו ההיכר של זמננו, אבל המורכבות הזאת מושתתת על הדלק המחצבי הזול ועל האקלים היציב שאִפשר צבירת מלאים עצומים של מזון. המורכבות היא תפארתנו אבל גם נקודת התורפה שלנו. התחלנו להרגיש את זה כשמחירי הנפט זינקו ואז הגיעה התרסקות האשראי ב-2008; יצרנו קשרים הדוקים כל כך בין גורמים שונים, עד שמחדלים קטנים במקום אחד נותנים את אותותיהם במערכת כולה. אם ההחלטה המטופשת של ארה”ב להשתמש בחלק קטן מיבול התירס שלה לייצור אתאנול מדרבנת מהומות ב-37 ארצות בעולם, ואם רצף של הימורים קצרי רואי על משכנתאות בנוודה יכול לסגור אלפי מפעלים בסין, הרי שהנחנו למערכות שלנו להסתבך זו בזו יותר מדי. אם הרגלי הנהיגה המגונים שלנו יכולים להפשיר את כיפת הקרח של הקוטב הצפוני… העיקרון ברור.
הפכנו את כוכב הלכת הנחמד שלנו לכדור אארץ פחות נחמד. אנחנו מתרחקים מהר מעולם שבו אנחנו נוהגים בטבע באדנות כרצוננו, ובאים לעולם שבו הטבע משיב מלחמה, והרבה יותר חזק. אבל אנחנו עדיין חייבים לחיות בעולם הזה, אז כדאי שנתחיל לחשוב איך.
פתרונות מזון מקומיים
ב-25 השנים האחרונות, אף על פי שמפעלי חקלאות גדולים (agribusiness), קוטלי מזיקים וגידולים מהונדסים גנטית נעשו נפוצים בתוך זמן קצר, כמות הדגן לנפש פחתה. אנשים רציניים התחילו לשקול מחדש את האפשרות של חקלאות קטנת היקף, שבה מייצרים הרבה מזון בחוות קטנות באופן יחסי עם כמה שפחות דשן סינתטי וכימיקלים.
לעתים קרובות, החקלאות החדשה יעילה ביותר כשמשלבים ידע חדש עם חוכמה ישנה יותר. בבנגלדש מפיקים בלול מסוג חדש לא רק ביצים ובשר, אלא גם פסולת שמאכילים בה את דגי הבריכה, שהיא מקור לאלפי קילוגרמים של חלבונים בשנה וליבול נאה של יקינתוני מים, המשמשים מזון לעדרי בקר קטנים, שגלליהם משמשים לתדלוק מערכת בישול בגז טבעי.
במלאווי, בריכות דגים קטנטנות שממחזרות את הפסולת של החווה כולה מניבות כטונה וחצי דגים בממוצע. במדגסקר, מגדלי אורז העובדים עם מומחים מאירופה מצאו דרכים להגדיל את היבול. הם שותלים את השתילים שבוע לפני הנהוג, מרווחים אותם יותר, ואינם מציפים את החלקות במשך רוב עונת הגידול. השיטה הזאת מצריכה יותר עישוב, אבל היא גם מכפילה את היבול פי ארבעה עד פי שישה. כ-20,000 חקלאים אימצו את המערכת בשלמותה.
בקרפטסברי שבוורמונט, סייע פיט ג’ונסון ליישם רעיון פורץ דרך – חקלאות שנמשכת כל השנה כולה. ג’ונסון בנה חממות סולריות ופיתח שיטה להניע אותן על מסילות. כעת הוא יכול לכסות שדה זה ולגלות שדה אחר, ולגדל צמחים ירוקים עשרה חודשים בשנה בלי להשתמש בדלק מחצבי, והדבר מאפשר לו להפעיל את החווה, שהקהילה תומכת בה, באופן רציף.
איני טוען בזכות מזון מקומי כי הוא טעים יותר או בריא יותר. אני טוען שאין לנו ברירה. בעולם המועד יותר לבצורות ולשיטפונות, אנחנו זקוקים לגמישות שמעניקה היכולת לגדל 36 גידולים שונים בשדה אחד,לעומת אוקיינוסים רחבי ידיים של תירס או סויה בלבד. בעולם שבו החום מפיץ את המזיקים היטב, אנחנו זקוקים לגמישות של ריבוי זנים וגזעים מקומיים. ובעולם שיש בו פחות נפט, אנחנו צריכים את אותן חוות קטנות, רב-גידוליות, שמספקות לעצמן את הדשן ומשביחות לעצמן את הקרקע.
פתרונות אנרגיה מקומיים
יש להבהיר שדלק מחצבי הוא דוגמה קלסית למושג “גדול מכדי ליפול”. בתוך כמה שנים בלבד, עלינו לעבור למקורות אנרגיה אחרים. פתרון מקומי ומבוזר יעיל יותר מפתרון ריכוזי, לפחות בעולם כאוטי.
משימה ראשונה, ברשימה של כולם כמעט, היא השימור. חברת הייעוץ McKinsey & Company העריכה ב-2008 שבטכנולוגיות שכבר קיימות אפשר להקטין את ביקוש האנרגיה העולמי ב-%20 עד 2020. מבחינת ההיצע, משתלם לייצר את החשמל על יד הבית. רוב האוכלוסיות מוציאות %10 מכספן על דלק, סכום שנעלם כמעט לגמרי ונבלע בערב הסעודית או בחברות כמו אקסון. ואולם, ב-2008, הראה “המכון לעצמאות מקומית” (The Institute for Local Self-Reliance) שמחצית מן המדינות בארה”ב יכולות לייצר בגבולן די אנרגיה למילוי צרכיהן, “ורובן המכריע יכולות לייצר חלק נכבד מן החשמל הנצרך.” טורבינות רוח ולוחות סולריים על הגגות יכולים לספק 81% מן החשמל שנצרך במדינת ניו יורק, למשל, וכשליש מן הצריכה של אוהיו.
אנרגיה מקומית אינה רעיון רומנטי. ב-2009, ט’ בון פיקנס, שביקש להקים בצפון-מערב טקסס את תחנת הרוח הגדולה בעולם, סגר את השלטר וגנז את התכניות מפני שקווי התמסורת יקרים מדי. במקום התחנה הגדולה, הוא תכנן כמה מתקנים קטנים יותר שיוקמו סמוך לערים גדולות. בחוף המזרחי, עדיין התקדמו בתכניות לבנות סדרה של חוות רוח בים. המהנדסים מכנים את השיטה “פיזור גנרטורים”, כלומר ייצור אנרגיה במקום שבו היא נחוצה במקום לשגר אותה על פני מרחק גדול. עוד ועוד חברות מתקינות “מיקרו-תחנות כוח” לאספקת חשמל לבניין או למתחם; אלה יצרו שליש מכלל החשמל שיוצר בארה”ב ב-2008.
בריזהאו שבסין, כרך מתהווה המונה שלושה מיליון תושבים כמעט, התחילו בשנות ה-90 כמה יזמים מקומיים להתקין דודי שמש על גגות הבתים. היום, כמעט כל הבתים בעיר מחממים את המים באמצעות אור השמש.
כמו ההתקדמות של מערכת המזון, גם ההתקדמות בתחום הזה תהיה מהירה יותר אם תחדל הממשלה לסבסד את תעשיית הדלק המחצבי ותשית מדיניות של תעריפי הזנה למשל, שתאלץ את חברות החשמל לקנות אותו מיצרנים מקומיים במחיר הוגן. זה מה שעשו בגרמניה, ועל כן היא יכולה היום להתהדר ב-1.3 מיליון לוחות פוטו-וולטאיים, יותר מבכל מדינה בעולם.
עוד בנושא
Limits to Growth: The 30-Year Update. Donella H. Meadows et al. Chelsea Green, 2004.
Economics in a Full World. Herman E. Daly in Scientific American, Vol. 293, No. 3, pages 100-107; September 2005.
Global Footprint Network data on resource consumption: www.footprintnetwork.org
על המחבר
ביל מק’קיבן (McKibben) הוא חוקר אורח במכללת מידלברי, אחד ממייסדי קבוצת הפעולה בנושא אקלים 350.org ועמית ב-Post Carbon Institute. הוא גם היה עיתונאי ב”ניו יורקר” וכתב כמה ספרים ראויים לציון בענייני סביבה. ספרו האחרון, Eaarth: Making a Life on a Tough New Planet, ראה אור באפריל 2010.
22 תגובות
ישנו פתרון לקפיטליזם והוא נקרא כלכלה מבוססת משאבים.
http://www.greenchange.co.il/group/ecoeconomy/forum/topics/klklh-mbosst-msbym?xg_source=activity
אני לא מצפה מפולטיקאים לשנות. הם אוהבים כסאות,וגם השגים. אנחנו האזרחים צריכים לשנות, האפשרויות הם התארגנות של אזרחים לרכישה קבוצתית של ציוד המאפשר גישה לאנרגיות וכדאי שיהיה באמת כדאי, ולא לגרום לנו להיות ספקים של חברת חשמל בעליות שאינן כדאיות. לאפשר לאזרחים לבנות בארות מתחת לבית כמו פעם, כי כך יהיו מאגרי מים לשעת חרום ובמצבים קשים, לסייע לאזרחים להקים חוות גידול משלהםעל גגות הבתים והגינות, וכל זאת בצורה הנכונה שאינה פוגעת בסביבה,
הבנתי את דעתך עלי. והנה דעתי עליך: מטומטמים גדלים בלי השקאה. מה שמאפשר גידול מאוד חסכני מבחינת הקצאת משאבים, וגם גידול המוני לאור זמינותם של כרי הגידול. למרבית הצער מחירם בשוק שואף לאפס בגלל הביקוש הזעיר לעומת ההיצע הענקי.
שלמה, השקפת החיים שלך מכילה רעיונות ששורשיהם נטועים עמוק עמוק באוויר.
אני מרחם עליך שאתה מסתובב כל היום עם שדים וירטואלים מפחידים כאלה על הכתף.
בכל זאת יש תקווה בשבילך. יש תרופות מעולות היום (לצערי הם תוצאה של הקפיטליזם, אני מקווה שזה לא יפריע).
א. או שמאמינים שהחיים הם ערך עליון, או שמאמינים שיש דברים חשובים יותר כמו “שיח הזכויות” או “קפיטליזם” או “טבע האדם” או “דארוויניזם” (למרבית האירוניה מתברר שהישרדות המתאימים הותירה בראש שרשרת המזון את המין המכלה את בית הגידול שלו, ובעקבות כך את עצמו ואת כל החיים על פני הכדור. כך שבסופו של דבר, אם המין האנושי לא יתעשת, יתברר שבפועל התקיימה הישרדות של הפחות מתאימים. מה שמוכיח שאסור לסמוך על הסלקציות של הטבע?).. אם מאמינים שהחיים עומדים בראש ההירארכיה של הערכים, ולמעשה אין משמעות לשום ערך או אמונה אחרים כאשר החיים מתכלים, צריך לקבל את המתחייב מזה: שהכלכלה, הפעילות ואופן הקיום האנושי על פני הכדור חייבים להסתדר על פי הפרמטרים שמכתיב הערך הזה. ז”א: יש לזרוק לפח הזבל של ההיסטוריה את הקפיטליזם ואת הסוציאליזם, שכן שתי האידיאולוגיות האלה דוגלות באותה מידה ב”צמיחה”, “תעסוקה”, “גידול בתל”ג”, ועוד סיסמאות שפירושן החרבה נמשכת של פני הכדור .
ב. הוויכוח סביב “ההתחממות” הוא “רד הרינג” שמטרתו להסיח את תשומת הלב מהעיקר: הזיהום. כאשר שורפים מדי שנה שלושה מיליארד טון של דלקים נוזליים ועוד כמות אדירה של גזים ופחם, וכאשר מנצלים בצורה אווילית חומרים כימיים שונים, וגם משתמשים בגרעין, התוצאה היא זיהום המכלה כל. זוהי קביעה שאינה מצריכה הוכחה: השמיים האפורים של אירופה התעשייתית, משפילד הקפיטליסטית ועד להרי אורל הסוציאיליסטיים-לשעבר, המרכזים העירוניים המתועשים של אמריקה הקפיטליסטית ושל סין הסוציאל-קפיטליסטית , וגם מפרץ חיפה הקטן, מפרץ מכסיקו והדלתה של הניז’ר, הם הוכחה לחורבן המתגלגל והמתגבר.
ברור ששינוי המגמה הברורה הזאת מחייב שינוי באורח החיים ואורח המחשבה. מי שמאמין ש”טבע האדם” מחייב את כליונו באמצעות שיטות מטומטמות כמו קפיטליזם או סוציאליזם, מעיד רק על עצמו, וכדאי להזהר ממנו מאוד, שכן הוא בעל יצר הרס בלתי נשלט.
ג. לריבוי העצום של המין האנושי יש גם משמעות חיובית: המון כוח עבודה אנושי, שבתוספת כוח ההמצאה והדמיון, ואנרגיות נקיות, יכולים להחליף, אפילו בנקל, את השריפה הגדולה, ולאפשר לאנושות חיים נוחים ואפילו נעימים, בוודאי יותר ממה שמזמנות השיטות השליטות היום לרוב האנושות. זה בתנאי שניפטר מהשיטה האידיוטית שמסגרתה אנשים נוסעים בכלי רכב בעלי מנוע בעירה קילומטרים רבים או עשרות קילומטרים לעבודה או לבילוי ולחופשה, שנזרוק לפח את שיטת המוצרים “השתמש וזרוק” ובעיקר שניפטר מן התפיסה שלפיה נמדדת הצלחה של אנשים, חברות או מדינות על ידי צבירה חסרת שחר וחסרת תוחלת, מזיקה והרסנית, של הררי אמצעים חומריים, נכסים וכסף.
בקיצור: מי שמאמין בעגל הזהב, אין לו תקווה.
ד. ולבסוף: הכהן הגדול של כנסיית המדע, סטיבן הוקינג, מקדיש כבר מזמן חלק ניכר מהשפעתו ומיכולת השכנוע שלו, כדי להאיר בפני מאמיניו את חומרת הבעייה. הוא הרחיק לכת עד כדי כך שחבר לאיזה מיליונר המתכנן ספינות חלל שיבריחו מכאן את שרידי האנושות. הוקינג, עם כל מגבלותיו הגופניות, אף הטריח את עצמו להפגנה נואשת של ריחוף בוואקום כדי להדגים במו גופו את החומרה ויותר מכך את הדחיפות שיש בפתרון הבעיה. חבל מאוד שאלה הבטוחים כל כך בנכונות קביעותיו של הוקינג באשר לתחילת היקום (“המפץ הגדול”) אינם מתייחסים ברצינות המתאימה לחששותיו של המדען הזה מפני הסוף שהקידמה המדעית והפיתוחים הטכנולוגיים, ביחד עם אידיאולוגיות כוזבות, מביאים על הכדור האומלל שלנו.
אבי,
אם נעבור כרגע בצורה לא כלכלית (מה שמתבצע בפועל בהיקף קטן) להפקת אנרגיה “מתחדשת” מחיר האנרגיה יעלה מאד, מה שבהחלט יגרום למיתון כלכלי עמוק, כי הרי אנרגיה היא בבסיס הכלכלה, ואתה יודע מי נפגע במיתון. רמז, לא העשירים. אני ממש לא דואג לחברות הנפט, רק לציבור. כמו שכבר הסברתי, קפיטליזם זה הכי טוב שאפשר לציבור אבל עדיין גרוע (בין היתר בגלל שהוא מעולה לעשירים, רק שזה רעה חולה שאי אפשר להיפתר ממנה).
יש להשקיע הרבה יותר במחקר שיאפשר לעבור לאנרגיות מתחדשות בצורה סבירה (כלומר שזה יהיה רק קצת יותר יקר לא הרבה יותר כמו עכשיו). כלומר, לסבסד מחקרים, לא לסבסד ישום של כשלונות כלכליים שהציבור נתקע איתם לשנים.
ה IPCC נחשף בעדויות רבות ושונות החל מהצורה שמנוהלים שם המחקרים, המשך בהסתרת המידע, וכלה בצורה שמסקנות נכפות על המדענים. הגוף הזה קיים כל עוד האדם אשם בהתחממות. אין סיכוי שהם יגיעו למסקנות אחרות. רוב המדענים עם היושר פרשו ממנו, מעשה כמעט התאבדותי, גם אם יש מדענים נוספים שלא רוצים לשתף פעולה, הם צריכים להיות מאד מאד אלטרואיסטים כדי לעשות את המהלך, מה שברור שרובם לא יעשו.
בכל מקרה מספר עובדות שהתגלו סותרות באופן יסודי את התאוריה. התאוריה נפלה. וזה לא אומר שאין עוד בעיות לטפל, בוא נשים את האצבע על הבעיות הנכונות.
ד”א. עדיויות ישירות של מדחומים מראים שהיה חם יותר לפני עשרות שנים בזמן שלא היתה שום התחממות לכאורה, אפילו התקררות. כך שהחום הנוכחי זה לא משהו שלא היה ולכן לא שונה מהנורמה. ואם עוברים לפרוקסים כדי לגלות טמפ’ עתיקות יותר רואים שהיה הרבה יותר חם להרבה יותר זמן.
לא צריך לצעוק זאב זאב כל פעם שרואים חתולה.
לדעתי (מסקנה שלי, אין לי כרגע אפשרות להוכיח אבל כרגע היא מסתדרת הכי טוב עם מה שיודעים), אחרי שנים רבות של התעניינות בנושא, כ”א חוזר לטמפ’ הרגילה שלו, מה שהיה רגיל לפני עידן הקרח הקטן שהתחיל לפני 300-400 שנים. כלומר עוד שתיים שלוש מעלות מעבר למה שעכשיו.
ומה בדיוק מניע אותך להתנגד? יש לך מניות בחברת נפט כלשהי? הרי מי שנפגע ישירות מהפעולות למניעת הפליטות אלו חברות הנפט והפחם. כל שאר האנושות רק מרוויחה. עובדה שהם שיחדו במשך שנים את חברות הרכב שלא לייצר מכוניות היברידיות וקנו כל פטנט אפשרי כדי לקבור אותו. עכשיו הם מנסים להשפיע באמצעות פוליטיקאים ויחצנים. לצערי ישנם אנשים כמוך שהשתכנעו מהטיעונים הללו שאין בהם כל ממש – ה-IPCC הוא גוף הכולל אלפי מדענים, לא יכול להיות שכולם מושחתים או משתפים פעולה עם שחיתות. יש מספיק סטים נפרדים של נתונים שכולם מובילים למסקנת ההתחממות.
ועוד משהו, יצאת היום החוצה?
תמיר, אבי, לעניות דעתי הויכוח בינכם גולש למקומות לא רלוונטיים למאמר. המאמר טוען שלושה דברים – האחד הוא שההתנהלות של הפרטים והכלכלות מתבססת על מושג ה”צמיחה” או במילה אחרת “עוד!”. דבר שני – הצמיחה לא יכולה להמשך לאין סוף, הדבר השלישי הוא שניתן לייעל את צריכת המשאבים. ה”עוד” הוא עוד משאבים, עוד אנרגיה, עוד בני אדם שיצרכו את ה”עוד”. הדבר השני הוא הגיוני, אבל לא נתפס בגלל שהנסיון שלנו במשך 200 שנה מורה אחרת. הטענה השלישית יכולה להוות מעכב של הקריסה הצפוייה (לפחות לפי “מועדון רומא”), אבל לא למנוע. אם אמשיך את הרעיון – יש להחליף את הצמיחה בתפיסה אחרת. עכשיו, כשנרד מרעיון ליישום, אשמח להצעות, כיצד ינוהלו כלכלות קפיטליסטיות. אם ניקח את הבורסות לדוגמא – למה משקיעים יקנו המניות ללא צמיחה. שוב, לדעתי יש להמשיך את השיטה הכלכלית הקיימת עם התאמות, פשוט בגלל שמהפכות לוקחות זמן רב מדי וגובות מחיר גבוה מדי.
הבעיה שאתה לא מצליח לתפוס את הנקודה. CO2 לא משפיע על ההתחממות. זו הנקודה!
יש הרבה דברים שלא יודעים על האקלים. מה שכבר כן יודעים בוודאות ש CO2 לא מחמם (ליתר דיוק הוא כן מחמם אבל במאות מונים פחות ממה ש IPCC המושחת מיחסים לו או בקיצור השפעה בטלה). ומה שהכי חשוב גם אם היום נפסיק את הפלטות לאפס, לא תהיה שום השפעה מדידה על האקלים. אז למה? למה? מה באמת מניע אותכם??
אתה רוצה לטפל בכריית עצים מוגזמת בלי דאגה לחידושם? סבבה, אני איתך, אתה רוצה לטפל בדייג מוגזם? גם פה אני איתך. לטפל בהשמדת בתי גידול? ברור שאני מסכים! ישנם בעיות רבות כאלו שחייבים לטפל בהם היום! חייבים עכשיו. מה שיאבד בנושאים האלה לא יוחזר. טיפול בבעיה לא קיימת מסוכן ביותר לילדנו ולנו ועוד יותר מסוכן למטרות הנכונות של שמירה על הסביבה.
תמיר, מי שמעמיד את ילדינו ונכדנו בסכנה הם אלה שמנסים להתחמק מפעולה נגד התחממות כדור הארץ ולבטח קריסתו האקולוגית בגלל פעילות האדם, בעזרת אנשים כמוך. הרווחה שאתה מדבר עליה היא לא רווחת הציבור אלא קומץ טייקונים.
אבי, אין שום סתירה. הסברתי שקפיטליזים הוא השיטה הטובה ביותר אבל היא אבסולוטית גרועה, ואכן היא גרועה בגלל אותם אילי הון שלא בוחלים באמצעים. הייתי שמח להחליף אותה. אבל מה לעשות? אין משהו יותר טוב. יש גם יש משהו הרבה יותר גרוע. קח את זה כאתגר. תמציא משהו יותר טוב, כל העולם יודה לך.
לגבי ה”מחקרים”. נראה לי שכולם מסכימים שמחקר שאין אפשרות לקבל את הנתונים שלו ואת האפשרות לחזור ולהגיע לאותם מסקנות הוא בעצם מחקר שלא קיים. ע”ע היתוך קר.
זה שחברים ו”ועדות בדיקה” מוציאים את ה”חוקרים” “זכאים” בתרוץ שהאנשים לא יבינו, ולכן לא העבירו את הנתונים לכל דורש, זו הודאה חד משמעית בכך שהמחקר לא נכון ושהוועדות הם כסת”ח. הרי תוצאות של מחקר צריכות לעמוד בכל מתקפה על נכונותם (הרי זו האמת לא?). פה יש כוונה ועשיה (שלא מוכחשים אפילו – אלא מוחצנים !?!) להסתרת כל הנתונים שיאפשרו לבדוק תוצאות המחקר. זה רק מראה מה הלך הרוחות בבדיחה העצובה שנקראת “ביקורת עמיתים”. תשובה לבקשת הנתונים “אני לא מוכן לשלוח לך את הנתונים כי אתה תזים את התוצאות של המחקר שלי” היא הודאה מפורשת בשקר.
אתם הרי יודעים שכל פעולה בנושא כ”כ חשוב שיש לה השפעה מכרעת על הכלכלה והרווחה של המין האנושי לא יכולה להיות מבוססת על נתונים לא מלאים, חצאי אמיתות, ספרים דמגוגיים וכריזמתיית ובדיות של ממש. הרי האמת תתגלה בסוף, והשגיאות האלה יובילו אותנו להקריב את קיומנו וילדנו שלא אשמים בכלום לאסונות נוראים, רק שאז יהיה מאוחר מדי.
תמיר, ישנה סתירה בדבריך, מצד אחד אתה אומר שהקפיטליזם הינו השיטה הטובה ביותר שיש כדי לנהל כלכלה של אנשים, ומצד שני אתה לא אוהב אילי הון. אלי הון אינם חריג של השיטה, הם תוצר של השיטה.
ומלבד זאת, גם לי אין התנגדות לקפיטליזם, מלבד העובדה שהיא משאירה את השליטה בכל היבטי החיים בידי אילי ההון, ומה לעשות, לא כולם מוכשרים ומבינים כלכלת סביבה. הם ממשיכים לשכנע קודם כל את עצמם ואחר כך אותנו באמצעות מומחים שכסף יכול לקנות, שהמשפט מתחילת המהפכה התעשייתית באנגליה “עשן בארובה משמעו אוכל בבית” נכון גם היום. וכשזה לא הולך להם הם שולפים שפנים מהסוג של קליימייט גייט, שכל המומחים שקראו את האימילים אמרו שהם רק מעידים שהמדענים לא סומכים על אנשים שיבינו בסטטיסטיקות ובשיטות מחקר, ולכל היותר אשמים בהתנהגות ארוגנטית, אבל אין שום ממש בטענה שהיתה קונספירציה כלל עולמית להמציא את ההתחממות. אני הייתי לפני כחודש בארה”ב והלכתי את המונונטים של וושינגטון משמונה עד עשר בלילה והזעתי כאילו אני בתל אביב ב12 בצהרים.
הקפיטליזם הוא השיטה הטובה ביותר שיש כדי לנהל כלכלה של אנשים.
אבסולוטית זו שיטה ממש גרועה עם חסרונות אדירים. ובכל זאת אין שיטה טובה ממנה. העובדה שהופכת אותה לשיטה הטובה ביותר כמובן טמונה באופי האנושי 🙂 וזה דבר שלא ניתן לשנותו, אולי בחלומות.
בכל מקרה הייתי מגדיר את עצמי כאנרכיסט (במובן של אנטי ממסדי ושלטוני) ואנטי דתי (בעבר זה היה מספיק כדי להצביע מרצ), אני בכוונה לא אומר אתאיסט, זה לא מספיק חזק. 😉
קפיטליסט זה ממש לא אני. יש כמה מגזרים שמביאים לי את הקבס, ממסד דתי, אילי הון, ושקרנים בשם המדע.
בכל מקרה, לדעתי אין דבר יותר חשוב מהאמת, יש לאמת ערך עליון, ככל שמין האנושי יתקרב אליו כך כמות הבעיות שנצטרך להתמודד איתן יקטן והפתרונות לבעיות שישארו יהיו פשוטים יותר.
מה קפיטליסט כמוך עשה במרצ גם בלי קשר לאג’נדה הירוקה?
אבי, נעים לגלות ניתוח שלך כ”כ מדוייק 🙂
לידעתך תמיד הצבעתי מרצ (ולפני זה רצ) בבחירות האחרונות לא הצבעתי בגלל האג’נדה ה”ירוקה” של מרצ שתפסה מקום מרכזי במצע שלהם (אני מדבר על רעיונות שמבוססים על שקרים כמובן).
אני תומך גדול בנהול סביבתי נכון. ואני עוד יותר תומך בלעשות את זה לפי העובדות ולא לפי תקיעת נפיחות אקדמיות שקריות. פה מדובר בתעמולה שמבוססת על הפחדה ושקרים. יש לא מעט משטרים אפלים שהשתמשו באסטרטגיה הזו כדי לשנות את מאזן הכוחות העולמי, פה מדובר במקרה דומה מאד, למזלנו עדיין אין היכנעות של הציבור והממשלות להבלים האלה (בנתיים נראה שיש מגמה חיובית, כנראה שבאמת בסוף האמת תנצח).
אני לא מצליח לבין איך בכל הנושאים הללו ההשקפות הפרטיות שלכם מעוורות את ההכשרה שלכם. – לא להמציא. לבסס. לא להוציא מידע שיש בו ספק, ואם יש, להבליט אותו. כל פעם שיש הגזמה, שקר או תחזית פנטסטית אתם פוגעים במדע והופכים אותו לעוד דת שמתחרה על אמון הציבור. הציבור הרחב כבר שנים רבות מתיחס למדע כאל דת, ואתם מחזקים את היחס הזה כל פעם שאתם יוצאים אם הפארסה הזו.
תמיר, המאמר הועלה בכתב עת מכובד, צר לי שהוא לא מסכים עם דעותיך הימניות קיצוניות לפיהן הדאגה לסביבה היא מטרד ושצריך לתת ליזמים לפתור אותו באמצעות השוק החופשי . העובדה שהם לא עשו את זה היום ומנסים לשחד ממשלות כדי להימנע מלנקוט פעולה.
אין לנו יותר את הלוקסוס הזה. הפעם אנחנו מהמרים על עצם קיומנו, ולכן אין זמן כנראה לחכות לכוחות השוק. תחום הסביבה הוא התחום הברור ביותר שבו קיים כשל שוק. יש עוד כשלי שוק רבים המתוארים במאמר. כנראה שאתה וחבריך לבלוג השחור חושבים שכל התחשבות בסביבה היא מיותרת, עד כדי כך שאתם מוכנים להקריב את עצם קיומכם ובוודאי את ילדיכם ונכדיכם שלא אשמים בכלום.
אבי
אכן דמגוגיה לשמה. מאמר מלא בשגיאות וחצאי אמיתות.
הבעיה העיקרית פה זה השתלטות המיזנרופים על השיח האקדמי.
איזה אנרגיה יותר יעילה, אנרגיה סולארית או אנרגיית רוח?
כתבה חשובה, אבל מי שיכול לעשות את השינוי הם הפוליטיקאים, והציבור לא בוחר את הפוליטיקאים שלו לפי אגנדה של אנרגיה, לפחות לא בישראל. התחום המדיני נתפס כחשוב יותר מעצמאות אנרגטית, רק בגלל שאנו לוקחים כמובן מאליו שיש לנו חשמל ודלק.
ל 2
אתה לא רוצה, אבל בקרוב פשוט לא תהיה לך ברירה.
בערך מחצית הציבור בארה”ב מאמין בהתחממות הגלובלית ובכך שבני האדם אשמים בה. צרפו לעניין את המשבר הסאבפריים של 2008 , ואת הגרעונות של ממשלות המערב והמשבר הבלתי נמנע הבא – והרי לכם קבוצה גדולה של אזרחים מודאגים, אבל לא מבינים מאיפה זה בא להם.
מצוקת הבורים היא הזדמנות עיסקית לגורואים שרלטניים כמו מר מק’קיבן.
עושרו של המערב מקורו בשלוש תכונות תרבותיות: חלוקת העבודה, שוק חופשי וחדשנות טכנולוגית. שלוש תכונות אלה תלוייות זו בזו, ואינן יכולות להתקיים בנפרד לאורך זמן. רמת החיים שלנו תלוייה בשילוש הקדוש הזה. צריך להבין שרמת החיים שלנו מבוססת על יעילות ופריון גבוה. אנחנו פשוט מיצרים הרבה מוצרים ושרותים. זו הסיבה שאנחנו יכולים להנות מהם. בקהילות קטנות המספקות את צרכי עצמן היעילות נמוכה מאוד. יעילות נמוכה מובילה לעוני וחיים קשים וקצרים.
דמגוג מוכשר יכול למרוח סיפורי מעשיות על חקלאים באפריקה בצבע אוטופיסטי ורוד. אנחנו לא רוצים להיות חקלאים באפריקה, אנחנו לא רוצים לקושש עצים למדורה ולמחזר את הדשן של עצמנו. אנחנו לא רוצים לחזור מאתיים שנה אחורה ולחיות בקהילות קטנות ועניות שמספקות את הצרכים של המינימליים של עצמן.
ייצור אנרגיה מבוזר ומקומי שמשתמש במקורות אנרגיה נקיים כמו אנרגיה סולארית ורוח נשמע בהחלט הגיוני, גאוני ומבטיח. במקרה כזה גם בעיית הזיהום בתחבורה תיפטר על ידי מכוניות חשמליות שיטענו מחשמל שמקורו באנרגיה נקייה.