סריקת תצלומי לוויין חשפה 260 מתחמי קבורה שלא היו מוכרים קודם לכן במדבר אטבאי שבמזרח סודאן. במבני האבן, שחלקם מגיעים לקוטר של 82 מטרים, נקברו בני אדם לצד בקר, כבשים ועזים – עדות לחברה נוודית מאורגנת שחיה באזור לפני כ־6,500 עד 4,500 שנה
ב. מפה ותכנית של אתר ביר אסלה, על פי מארי, 1926.
ג. שבילי רועים סביב ביר אסלה. © Google Earth; שרטוט: מארי בורז'ואה.
מאות מבני אבן עגולים הפזורים במדבר שבין נהר הנילוס לים האדום מספקים תמונה חדשה של תרבות רועים קדומה, שחיה באזור לפני עליית הממלכה המצרית. מחקר שהתבסס על סריקה שיטתית של תצלומי לוויין מיפה 280 מתחמי קבורה מונומנטליים ברחבי מדבר אטבאי, רובם בשטח סודאן של ימינו. רק 20 מהם היו מוכרים קודם לכן, ולכן 260 מתחמים נוספו בעקבות המחקר למפה הארכאולוגית.
החוקרים העניקו להם את השם “מתחמי הקבורה של אטבאי” – Atbai Enclosure Burials, או בקיצור AEB. המבנים מורכבים בדרך כלל מחומת אבן עגולה או סגלגלה, שבתוכה הוקמו קברים ותלי אבן. קוטרם נע בין חמישה ל־82 מטרים, והם מפוזרים על פני רצועת מדבר עצומה המשתרעת מדרום מצרים ועד גבול אריתריאה.
המחקר, שהתפרסם בכתב העת African Archaeological Review, נערך בידי ז'וליאן קופר מאוניברסיטת מקווארי באוסטרליה, מארי בורז'ואה ומאל קרפי מאוניברסיטת ליון וממרכז המחקר הצרפתי CNRS, ומריה כרמלה גאטו מהאקדמיה הפולנית למדעים.
ארץ רועים בין הנילוס לים האדום
מדבר אטבאי נמצא בין האזורים הארכאולוגיים המפורסמים של מצרים העתיקה ונוביה, אך הוא עצמו נחקר מעט יחסית. הקושי להגיע אליו, המרחקים הגדולים ותנאי השטח הקשים הביאו לכך שהמחקר התמקד במשך שנים בעיקר בערים, במקדשים ובבתי הקברות הגדולים שלאורך הנילוס.
הממצאים החדשים מצביעים על כך שהמרחב המדברי לא היה רק אזור מעבר ריק בין תרבויות גדולות. הוא היה ביתה של אוכלוסייה מקומית של רועים נוודים, שפיתחה מסורת אדריכלית וטקסית משלה.
תיארוך פחמן־14, כלי חרס וממצאים מחפירות קודמות מצביעים על כך שהמתחמים נבנו בקירוב בין 4500 ל־2500 לפני הספירה. רוב התאריכים הישירים הקיימים כיום מגיעים ממספר קטן של אתרים שנחפרו, ולכן החוקרים מדגישים כי עדיין נדרשות חפירות נוספות כדי לבסס את הכרונולוגיה של כל סוגי המבנים.
בחלק מהמתחמים שנחפרו נמצאו עצמות של בני אדם לצד שרידי בקר, כבשים ועזים. באתר ואדי ח'שאב, למשל, נחשף מבנה שקוטרו כ־18 מטרים ובתוכו יותר מ־25 קברים. קבר אנושי מרכזי היה מוקף בקברי בקר וכבשים וכן בקבר של ילד.
הסידור אינו מקרי, לדעת החוקרים. הוא מעיד כי בעלי החיים לא היו רק מקור למזון או אמצעי קיום, אלא מילאו תפקיד חברתי, סמלי ואולי גם דתי.
הבקר כסמל למעמד ולעושר
בתקופה שבה הוקמו המתחמים היה האקלים באזור לח יותר מכפי שהוא כיום, אך תהליך ההתייבשות של הסהרה כבר היה בעיצומו. גידול עדרי בקר בתנאים שהלכו ונעשו קשים דרש גישה למקורות מים, מרעה ותנועה עונתית בין אזורים.
רבים ממתחמי הקבורה נמצאו ליד ערוצי נחלים קדומים, בריכות סלע, מעיינות, בארות ואזורים שבהם היה בעבר מרעה. ריכוז זה מצביע על כך שהם הוקמו בסמוך למקומות שבהם חיו הרועים והשקו את עדריהם.
הבקר היה ככל הנראה גם סמל לעושר ולמעמד. כאשר החזקת עדרים גדולים נעשתה קשה ויקרה יותר עקב התייבשות האזור, מספר גדול של בעלי חיים יכול היה להעיד על כוחו של בעל העדר ועל מעמדו בקהילה. קבורת בקר לצד בני אדם עשויה לבטא את הקשר בין האדם לעדרו גם לאחר המוות.
אמנות הסלע שהתגלתה במזרח סודאן מחזקת את התמונה הזאת. ציורים ותחריטים רבים באזור מציגים בקר, ולעיתים מראים עדרים בסביבה שהייתה ירוקה בהרבה מהמדבר החשוף של ימינו.
האם כבר נוצרו מנהיגים ואליטות?
בחלק מהמתחמים נמצא קבר מרכזי שסביבו סודרו קברים נוספים של בני אדם ובעלי חיים. החוקרים מעלים את האפשרות שהקבר המרכזי השתייך למנהיג, לאב קדמון, לדמות דתית או לאדם בעל מעמד מיוחד.
אם פרשנות זו נכונה, המתחמים עשויים לתעד את ראשית התפתחותם של הבדלי מעמד בחברות הרועים של הסהרה. אין מדובר בפערים העצומים שבין פרעה לאיכרים במצרים העתיקה, אלא בסימנים מוקדמים לכך שחלק מבני הקהילה זכו למעמד בולט יותר מאחרים.
החוקרים מזהירים כי זו עדיין השערה. רק מספר קטן מהמתחמים נחפר, ותצלומי לוויין לבדם אינם יכולים לקבוע מי נקבר בכל מבנה או באיזה סדר נערכו הקבורות.
עם זאת, גודלם של המבנים מלמד על יכולת ארגון מרשימה. לפי אחת ההערכות במחקר, בנייתה של חומת אבן במתחם ממוצע הייתה דורשת מאדם יחיד כ־161 ימי עבודה בני שמונה שעות. קבוצה של 50 אנשים הייתה יכולה להשלים אותה בתוך קצת יותר משלושה ימים, בלי להביא בחשבון את חפירת הקברים ואת הטקסים שנערכו במקום.
לכן נראה שבניית המתחמים הייתה פעולה קהילתית, שחיזקה את הקשרים בין קבוצות של רועים שהתפזרו על פני שטחים גדולים.
קברים ששימשו במשך אלפי שנים
כמה מהמתחמים המשיכו לשמש את תושבי האזור במשך תקופות ארוכות. קהילות מאוחרות הוסיפו אליהם קברים חדשים, לעיתים אלפי שנים לאחר שהמבנים המקוריים הוקמו.
באחד האתרים נמצא תל קבורה מן המאה השביעית לספירה בתוך מתחם שנבנה כבר באלף הרביעי לפני הספירה. ייתכן שתושבים מאוחרים ראו במקום אתר מקודש הקשור לאבות קדומים. אפשרות אחרת היא שהמתחמים סימנו מקורות מים ושטחי מרעה מוכרים, ולכן קבוצות שונות שבו לאותם מקומות לאורך הדורות.
העובדה שהאתרים שימשו שוב ושוב מלמדת שהמונומנטים לא היו רק קברים. הם היו נקודות ציון בנוף הנוודי, שסימנו זהות קבוצתית, זיכרון, טריטוריה ומקומות מפגש.
התרבות נעלמה עם המים
הקמת מתחמי הקבורה חופפת לשלבים האחרונים של “התקופה הלחה האפריקנית”, שבה הסהרה קיבלה הרבה יותר גשם מאשר כיום. עם היחלשות גשמי המונסון ונסיגתם דרומה הצטמצמו מקורות המים והמרעה.
הרועים נאלצו לשנות את הרכב עדריהם, לעבור מבקר לבעלי חיים חסכוניים יותר במים, כגון כבשים ועזים, להגביר את נדידתם או לעבור דרומה ולעבר עמק הנילוס.
הרי ים סוף והוואדיות של מדבר אטבאי עשויים היו לשמש מקלט זמני, שבו נותרו מעיינות, בריכות ומעט מרעה גם כאשר אזורים אחרים בסהרה כבר נעשו צחיחים. בסופו של דבר גם כאן נעשה גידול בקר קשה מדי, ומסורת הקבורה המונומנטלית חדלה להתקיים.
החוקרים אינם טוענים בהכרח שכל תושבי האזור נעלמו. סביר יותר שהם היגרו, שינו את אורח חייהם או נטמעו באוכלוסיות אחרות בנוביה, בעמק הנילוס ובקרן אפריקה.
ארכאולוגיה מן החלל
המחקר מדגים את חשיבותם הגוברת של תצלומי לוויין בארכאולוגיה. החוקרים חילקו את מדבר אטבאי לרשת של אזורי סריקה ובחנו תצלומים של Google Earth ושל Bing בחיפוש אחר מבני אבן, קברים, מחנות נוודים, מכרות ושבילי עדרים.
עד ספטמבר 2024 מיפה מיזם הסקר יותר מ־90 אלף פריטי מורשת ונוף ברחבי המדבר. סריקה לוויינית מאפשרת לחקור מרחבים שקשה מאוד להגיע אליהם, ובמיוחד בתקופה שבה המלחמה בסודאן מונעת עבודת שטח סדירה.
אולם ללוויינים יש מגבלות. הם מראים את צורתו הנוכחית של האתר, אך אינם מאפשרים לתארך כל מבנה, לזהות את הנקברים או להבחין תמיד בין השלב המקורי לתוספות מאוחרות. לשם כך יידרשו בעתיד חפירות, בדיקות עצמות, תיארוך פחמן וניתוח כלי חרס.
המכרות מאיימים על האתרים
הזמן לביצוע המחקר מוגבל. לפחות 12 ממתחמי הקבורה שנבדקו כבר נפגעו מחיפוש זהב ומוונדליזם. באזורים מסוימים מוסרות שכבות שלמות של קרקע באמצעות ציוד מכני, והאתרים עלולים להימחק בתוך ימים לאחר ששרדו אלפי שנים.
גם שיטפונות פתאומיים פגעו בחלק מהמתחמים. החוקרים זיהו לפחות 16 מבנים שבהם ערוצי מים חדשים חתכו את חומות האבן. עם זאת, שיעור הנזק הנמוך יחסית משיטפונות עשוי להעיד כי בוני המתחמים הכירו היטב את התנהגות המים במדבר ובחרו בקפידה את אתרי הקבורה.
הממצאים החדשים מרחיבים את סיפורן של החברות הקדומות בצפון־מזרח אפריקה. עוד לפני הפירמידות, הערים והממלכות של מצרים ונוביה התקיימו במדבר קהילות נוודיות מאורגנות, שבנו מונומנטים גדולים, טיפחו קשרים חברתיים מורכבים והתמודדו במשך דורות עם עולם שהלך והתייבש.
