אפקט הפירמידות

המשמעות האמיתית של הפירמידות טמונה במערכת החברתית שצמחה בזכותן. ממצאים חדשים שהתגלו בעיר העתיקה חיט אל-ע’וראב ששכנה סמוך לגיזה ובנמל קדום מאותה תקופה ששכן לחופי ים סוף, הידוע בשם ואדי אל-ג’ארף, חושפים את תשתיות הממשל, התעסוקה והסחר שפיתחו הפרעונים לשם הקמת הפירמידות

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל

במשך שנים ארוכות, ארכאולוגים שעסקו בחקר הפירמידות של גיזה במצרים התמקדו בפרטים ההנדסיים של מבנים מונומנטליים אלה. אך המשמעות האמיתית של הפירמידות טמונה במערכת החברתית שצמחה בזכותן. ממצאים חדשים שהתגלו בעיר העתיקה חיט אל-ע’וראב ששכנה סמוך לגיזה ובנמל קדום מאותה תקופה ששכן לחופי ים סוף, הידוע בשם ואדי אל-ג’ארף, חושפים את תשתיות הממשל, התעסוקה והסחר שפיתחו הפרעונים לשם הקמת הפירמידות, ובראש ובראשונה, הפירמידה הגדולה של גיזה. תשתיות אלה תרמו לשגשוגה האדיר של מצרים במהלך מאות בשנים והעשירו את שותפי הסחר שלה.

הימים הם ימי שלהי הקיץ במצרים, השנה היא 2525 לפנה”ס לערך, והנילוס עולה על גדותיו. המים הגואים הם בבחינת סימן לפועל ושמו מֶרֶר שהגיעה העת להביא אבן בניין לאתר הבנייה של הוא כ-13 ק”מ בלבד. אך כובד המטען, אבן גיר לבנה בוהקת המיועדת להיות חלק משכבת הגימור החיצונית של המונומנט, מקשה על משימת השינוע. והנהר הגואה, העולה ומציף את גדותיו, נראה לפתע פתאום עצום כאוקיינוס. אך אין זו הפעם הראשונה שבה מֶרֶר צולח את הגלים; הוא מנוסה בהפלגות בים הפתוח. צי האסדות והצוות המונה 50 איש שבפיקודו מצויים בידיים אמונות.

הוא מביט לעבר היעד. ממרחק הוא יכול להבחין במים המלחכים חומת אבן גיר כבדה. ספינות הנושאות תבואה, בולי עץ וחיות משק מפליגות סביב הקצה המזרחי של החומה בדרכן לפרוק את מטעניהן בעיר הסמוכה, אך האסדות של מֶרֶר אינן מפליגות רחוק כל כך. הן אמורות לעגון מצפון לחומה, במקום שבו מצע הסלע הזהוב של רמת גיזה משתפל לעבר הנהר ויוצר אגב כך כעין רמפה טבעית שתקל את העברת אבן הגיר לאתר הבנייה.

משפת הנהר, מֶרֶר יכול לראות את המבנה שעתיד להיות הגבוה בעולם, לפחות למשך 3,800 השנים שלאחר מכן. אלפי עובדים מתרוצצים אנה ואנה כנמלים עמלניות באתר הבנייה של הפירמידה המיועדת לשמש כמקום קבורתו של פרעה ח’וּפוֹ בבוא יומו, כשהם גוררים את האבנים הענקיות למקומן, ובודקים שוב ושוב אם הן מיושרות כראוי. המבנה כבר קרוב להשלמה. בקרוב יונחו במקומן השכבות העליונות של גושי האבן, והפירמידה תהיה מצופה כולה באבני הגזית ממחצבות הגיר של טורה, ובפסגתה מוצב פירמידיון (אבן קדקוד) מצופה זהב.

מי היו האנשים שבנו את הפירמידה של פרעה ח’וּפוֹ ואת הפירמידות של הפרעונים האחרים שמלכו במצרים העתיקה, ומדוע הקדישו את חייהם למשימה? ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה החמישית לפנה”ס, סבר שהפירמידות נבנו על ידי גדודים של עבדים שדורבנו להתמיד במלאכה בהצלפות שוט, כשמנהלי העבודה רודים בהם. ואולם, מקורות כתובים אחרים שהתגלו בעשורים האחרונים מלמדים שמרבית כוח העבודה הורכב מחבורות של אזרחים מצריים. אלא שהמקורות האלה אינם מגלים כמעט דבר על חייהם של אותם אנשים. ככל שארכאולוגים היו יכולים לשער, הם היו יכולים להיות פועלים פשוטים, קשי יום, שעבדו בשכר נמוך בתנאים שלא היו טובים בהרבה מתנאי עבדות: גברים מורעבים למחצה, עטויי סחבות, שפרקו את אבני הגיר הענקיות מן האסדות למזחלות עץ תחת אימת השוט המצליף, וגררו אותן עד הפירמידה.

ממצאים חדשים, לרבות רשומות חשבונאיות שהשתמרו על גבי פפירוסים המתעדות את פעילותם של מֶרֶר ואנשי צוותו, מפנים סוף סוף את הזרקור לעבר בוני הפירמידות, ומאירים באור חדש לגמרי את המונומנטים האייקוניים שהם בנו. מחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשני אתרים מרכזיים עולה שמעבר להישג ההנדסי המרשים, לפירמידות יש משמעות עמוקה בהרבה. מתברר שבוני הפירמידות לא היו פועלים פשוטים שרק גררו גושי אבן. למעשה, הם השתייכו לכוח עבודה מובחר וגם יצאו למשימות סחר ימי והפליגו מאות קילומטרים לאתרים מרוחקים כדי להביא עמם ציוד וחומרי בנייה. התשתית התעסוקתית ורשת הסחר המתוחכמות להפליא שנדרשו לבניית הפירמידות והתפתחו בד בבד עמן לא זו בלבד שאפשרו את הקמתם של מונומנטים אדירי ממדים אלה, אלא אף הניחו את היסודות למאות שנים של שגשוג במצרים העתיקה ושינו את מהלכן של ציוויליזציות מאוחרות יותר.

מכוונים גבוה
בניית פירמידות לא החלה ברמת גיזה. פרעה נֶטגֶ’ריחֶ’ט [הידוע גם בשם ג’וסר], שמלך במצרים מ-2650 עד 2620 לפנה”ס, בנה את המבנה המונומנטלי הראשון מסוג זה, פירמידת מדרגות בעלת שש קומות המתנשאת לגובה של כ-60 מטר, ועדיין חולשת על קו הרקיע של סַקַארָה, השוכנת כ-24 ק”מ מדרום לגיזה. מגמת הבנייה של פירמידות ענק תפסה תאוצה רק בתקופת השושלת הרביעית, עם עלייתו לשלטון של פרעה סְנֶפֶרוּ, שבתקופת מלכותו, משנת 2575 עד 2545 לפנה”ס, בנה שלוש פירמידות גדולות. לאחר שפרעה סְנֶפֶרוּ הלך לבסוף לעולמו, תפס את מקומו על כס המלכות בנו פרעה ח’וּפוֹ (הידוע גם בשמו היווני חפוס). לח’וּפוֹ הייתה רק דרך אחת להתעלות על אביו: היה עליו לבנות פירמידה גדולה אף יותר. והוא יציב אותה בפאתי רמת גיזה, במקום שבו תיראה לעיני כול. שאפתנותו של ח’וּפוֹ הובילה להקמת המונומנט המפורסם ביותר של מצרים, הפירמידה הגדולה של גיזה, שגובהה היה 147 מטר, ורוחב הבסיס שלה כ-230 מטר.

אך בזאת ח’וּפוֹ לא אמר די. לצד הפירמידה, ממזרח לה, בנה ח’וּפוֹ מקדש מתים, שבו יוכלו כוהני הדת לתקשר עם המלך הפרעוני לאחר שייאסף אל אבותיו ולהעלות לו מנחות שיכלכלו אותו בחיים שלאחר המוות. לאורך כל אחד מן הקירות הצדדיים של המקדש נחפרו תעלות עמוקות ורחבות ידיים שיכולות להכיל ספינות בגודל מלא, אולי כדי שח’וּפוֹ יוכל להפליג בהן בחיים שלאחר המוות. שתי תעלות נוספות לשיט ספינות נחפרו בצדה הדרומי של הפירמידה. שלוש פירמידות קטנות יותר שיועדו לשמש כמקום קבורה לנשים רמות המעלה של השושלת המלכותית ניצבות סמוך למקדש המתים, מדרום לו. הקמת המתחם כולו הייתה פרויקט הנדסי כביר.

במשך שנים ניסו ארכאולוגים לפענח את סוד הפלא ההנדסי של הפירמידות. מומחים העריכו שלבניית הפירמידה הגדולה של גיזה לבדה נדרשו בשלב הראשון, שבו הונחו גושי האבן הענקיים בבסיס המבנה, כ-26,000 פועלים. לפי ההערכות, מספר העובדים באתר קטן בהדרגה ככל שבניית הפירמידה התקדמה ושטח הפנים שלה הלך והצטמצם בחלקה העליון. אינספור תיאוריות מנסות להסביר איך גררו בוני הפירמידה את גושי האבן כבדי המשקל למקומם. לפי התיאוריה הרווחת, הם בנו רמפה פנימית לשינוע אבני הגיר לגבהים הולכים וגדלים במבנה. אך ההתעמקות בפרטי הפרטים של הפן הביצועי הסיחה את דעתם של החוקרים מהיבט חשוב הרבה יותר של פרויקט הקמת הפירמידות, עד לאחרונה.

מארק לֶהנֶר מקבל בלחיצת יד ובברכת ברוכים הבאים חמה בערבית את פני המבקרים בחיט אל-ע’וראב (“חומת העורב”): מחסום אבן שגובהו קצת יותר מתשעה מטרים, הניצב ממזרח לפירמידה הגדולה של גיזה. בימיו של מֶרֶר הייתה החומה ממוקמת מצפון לעיר הסמוכה, שנקראה גם היא בשם חיט אל-ע’וראב. כיום, לאחר שתוואי הנהר הוטה מזרחה, שוב אין אלה מי הנילוס המלחכים את חומת האבן, אלא פרבריה של קהיר, העוברת תהליך של התפשטות עירונית מואצת. תיירים המצלמים את הפירמידות מפנים בדרך כלל את גבם לאזור הזה, שכן הם מעדיפים את מרחבי המדבר, במקום את קו הרקיע השבור של קהיר. גם הארכאולוגים התעלמו שנים ארוכות מן המקום: שטח חולי התחום בין המִתְלוֹל של רמת גיזה מזה והעיר המתפשטת מזה. לֶהנֶר, אגיפטולוג במכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו וראש העמותה לחקר מצרים העתיקה שמקום מושבה במסצ’וסטס, החל בעבודת המחקר שלו באזור ב-1988 כשלנגד עיניו מטרה ברורה ומוגדרת היטב. הוא הבין שתעלומת הפירמידות של גיזה אינה מתמצה בשאלה איך הצליחו בוני הפירמידות לסתת ולערום מספר כה רב של אבני בניין כה גדולות; התעלומה היא האנשים עצמם. “אנחנו רואים את המגע האנושי בכל פינה,” אומר לֶהנֶר. “ובכן, להיכן נעלמו האנשים?” הוא יצא לחיט אל-ע’וראב כדי לחפש אותם.

ללֶהנֶר נוח באותה מידה הן בקהיר המודרנית והן בעיר הקדומה חיט אל-ע’וראב. ביום שבו אנחנו נפגשים, הוא יוצא לעבודתו בשטח לבוש במכנסי ג’ינס כחולים ובאפוד מרובה כיסים, לראשו כובע רחב שוליים ולרגליו זוג מגפיים מאובק, פריטים שספגו כולם את הצבע של חול המדבר. הוא משדר סמכות ידידותית ויש לו מעמד של כעין ידוען מקומי. במהלך היום קוראים לעברו לא אחת עוברי אורח אקראיים: “הי, דוקטור מארק!” בניסיון למשוך את תשומת לבו. אחת הנשים, שעמה הוא מחליף כמה מילים, פותחת לנו שער ברזל נעול, ולֶהנֶר מוביל את הדרך לעיר העתיקה.

לֶהנֶר ואנשי צוותו בחפירות ארכאולוגיות באתר ציפו למצוא לא יותר ממחנה צנוע: קומץ בניינים עלובים שאליהם שבו מדי לילה מעמל יומם פועלים פשוטים מדלת העם שהשתכרו בדוחק למחייתם, ומהם השתרכו השכם בבוקר שלמחרת לעוד יום עבודה מפרך של גרירת אבנים לבניין הפירמידות. במקום זאת חשף הצוות משהו מורכב הרבה יותר: עיר שלמה עם תכניות בינוי ואדריכלות שתוכננו בקפידה על ידי ממשלו של ח’וּפוֹ. לצד חומת האבן, גילו החופרים את מתחם המגורים של צוותי העבודה, שלֶהנֶר כינה בשם “מתחם הגלריה” בשל מבנהו: שורה של בניינים ארוכים וצרים שביניהם מפרידים רחובות. בכל אחד מן הבניינים הייתה אח לחימום ומשטחים לשינה ל-20 איש, כמספר הפועלים בכל צוות עבודה, וכן חדר נוסף ששימש ככל הנראה את מנהל העבודה של הצוות.

תמונות חפצים שנחשפו בחפירות בחיט אל-ע’וראב נמצאו תבניות לאפיית לחם (תמונה עליונה) וסכיני צור (תמונה תחתונה)
קירות העשויים לבני בוץ מסמנים את המקום שבו ניצבו הבניינים; גובה שרידי הקירות שנמצאו באתר הוא כ-60 ס”מ בלבד, לאחר שככל הנראה, נשחקו על ידי רוחות המדבר. מדרום למתחם הגלריה היו ממוקמות המאפיות ומבשלות הבירה, כפי שמעידים התנורים לאפיית לחם וקנקני הבירה שנמצאו בשרידי המבנים. מדרום למאפיות ניצב בניין גדול וסמוך לו נחשפו מבנים שנראים כממגורות לאחסון תבואה, וכן חומה שתחמה שטח מגודר ששימש קרוב לוודאי כמכלאה לחיות משק. ממערב למאפיות היה אפשר להבחין בשרידיו של רובע המתנאה בבניינים גדולים. המזבלות שנותרו באזור מעידות על התפריט העשיר שממנו נהנו תושבי הרובע, שכלל בשר עגל משובח ויקר, וחותמות החֵמָר שנמצאו פזורות בסביבה נושאות תארים של אנשים רמי מעלה, מה שמעיד על כך שכנראה ברובע זה שכנו משרדי השלטון המקומי ובתי המגורים של פקידי הממשל של העיר.

מתברר שבניגוד מוחלט לדימוי של גדודי פועלים העובדים בתנאים שאינם טובים בהרבה מתנאי עבדות, אנשי צוותו של מֶרֶר וכל שאר תושבי חיט אל-ע’וראב, שלפי האומדן מנו באותה עת כ-6,000 איש, נהנו מחיים נוחים למדי. על סמך הממצאים בשטח, אפשר לשער שבוני הפירמידות היו שבים לעיר לסעוד את לִבּם לאחר יום עבודה ארוך שבמהלכו פרקו את מטען האסדות, כשניחוח הלחמים הנאפים בתנור והבירה המיוצרת במבשלות נישא באוויר למרחק של מאות מטרים, מבשר על התפריט המצפה להם. גם בשר נכלל בתפריט היומי: ככל הנראה, בשר עזים לצוותי הפועלים ובשר בקר למנהלי העבודה. ושרידיהן של מכולות הקרמיקה הייחודיות שנמצאו באתר מלמדים שלרשותם עמדה קרוב לוודאי גם אספקה סדירה של שמן זית שיובא מן הלֶבַנְט, מחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, פינוק שמרבית תושבי מצרים באותה עת לא זכו ליהנות ממנו.

מדוע השקיע פרעה ח’וּפוֹ משאבים רבים כל כך בחיט אל-ע’וראב ובתושביה? ובכן, בתקופה שבה נבנו הפירמידות, שכנה העיר במיקום מעולה, בזכות תוואי הנילוס שעבר לאורך גבולה הצפוני והמזרחי. לדברי לֶהנֶר, לא הייתה זו “עיר פועלים” אפרורית ומוזנחת כלל, כפי שהיה אפשר אולי לחשוב. למעשה, באותם ימים הייתה חיט אל-ע’וראב עיר נמל משגשגת על גדת הנילוס, צומת מרכזי של רשת נתיבי סחר ענפה שדרכם הובאו לעיר כל הציוד והאספקה שהיו נחוצים להקמת הפירמידות. אספקה זו כללה לא רק אבני בניין, אלא גם את מרבית המזון והביגוד לעובדים, וכן כלים ששימשו אותם במהלך עבודות הבנייה. אפילו פריטי מותרות שיועדו לכוהני הדת ולפקידי הממשל שפיקחו על מפעל הבנייה הובאו אף הם כפי הנראה דרך הנמל של חיט אל-ע’וראב. העיר מילאה תפקיד חיוני בהקמת הפירמידות. והעובדים עצמם היוו משאב יקר ערך. הם לא רק גררו את אבני הגיר מטורה, אלא אף יכלו להפליג למשימות סחר באתרים מרוחקים הרבה יותר. בדיקה של פחמי העץ שנמצאו במגורי העובדים מגלה כי העצים ששימשו אותם להסקה היו בחלקם הקטן עצי ארז, זית ואורן שגדלו אך ורק בלבנט, מאות קילומטרים משם. ייתכן שמקור העצים האקזוטיים האלה היה בחלקי ספינות שנשברו, ולֶהנֶר מסיק מכך שצוותי העבודה שהתגוררו בחיט אל-ע’וראב היו לא רק בנאים מיומנים שעסקו בהצבת אבנים זו על זו, אלא גם ספנים מנוסים שהפליגו הרחק משם במשימות סחר ימי.

כולם בשביל אחד

ח’וּפוֹ השכיל לנצל את מערכות הממשל, המסחר והתעסוקה שתכננו ופיתחו קודמיו על כס המלכות. ואולם, פרויקט הקמת הפירמידות שיזם, שהיה חסר תקדים בהיקפו, האיץ את פיתוח התשתיות האלה והביא אותן לשיאים חדשים שלא נודעו כמותם, ואגב כך הניח את היסודות לשגשוגה של מצרים במאות השנים שלאחר מכן. חפירות ארכאולוגיות הנערכות כיום באתר אחר במצרים מניבות גם הן תובנות לגבי הדרך שבה הגשים ח’וּפוֹ את חזונו השאפתני.

במרחק של כ-193 ק”מ מדרום־מזרח לחיט אל-ע’וראב, נראה הארכאולוג גרגורי מַרוּאַר כאילו הוא מהלך על פני המים במפרץ סואץ. למעשה, הוא צועד על פני מזח אבן עתיק הניצב בדיוק בגובה מפלס מי הים, באתר שבו שכן נמל קדום הידוע כיום בשם ואדי אל-ג’ארף. המזח מתפתל לאורך מאות מטרים אל לב הים, ומַרוּאַר מנצל את שעת השפל שבה גובה פני הים נמוך במיוחד כדי לבצע מדידות מדויקות של המזח. פייר טאלֶה מאוניברסיטת פריז-סורבון, העומד בראש צוות החפירות הארכאולוגיות באתר, ניצב על החוף ברוח העזה, ומסביר מהי חשיבותו של האתר.

ממצאים ראשוניים מעידים על כך שאביו של ח’וּפוֹ, סְנֶפֶרוּ, הוא שבנה את הנמל, שממנו אפשר לחצות את ים סוף ולהגיע בדרך הקצרה ביותר למכרות הנחושת בחצי האי סיני. כריית הנחושת הייתה משימה מורכבת ביותר שחייבה גיוס של כ-1,000 עובדים, הבאתם למִכרה, ציודם באספקה לשניים או לשלושה חודשים של כריית המתכת, ולבסוף, הובלת הנחושת לערים שבהן היה לה ביקוש. מרבית הפרעונים, ובכללם ככל הנראה פרעה סְנֶפֶרוּ, הסתפקו בהשקת מסע אחד בלבד לכריית נחושת בתקופת שלטונם. ואולם, לרשות ח’וּפוֹ עמדו הכסף, כוח האדם והרצון להשיק לפחות שני מסעות כאלה, כשהוא מנצל למטרה זו את הנמל שבנה אביו באופן נמרץ הרבה יותר משעשה זאת אביו שלו. ח’וּפוֹ היה זקוק לנחושת לצורך ייצור האזמלים, המסורים והכלים הרבים האחרים שנדרשו לבניית הפירמידה הגדולה. ואדי אל-ג’ארף הוא ממצא ארכאולוגי נדיר. “לא ידוע לנו דבר על נמלים בתקופה המצרית הקדומה,” אומר טאלֶה. “זה כנראה הנמל העתיק ביותר שנחשף מעולם.”

ממצאים המעידים על הקשר שבין הנמל למסעות הכרייה שארגן ח’וּפוֹ פזורים בכל רחבי ואדי אל-ג’ארף. לדוגמה, כמה מאות מטרים בלבד מקו החוף, החופרים עסוקים בחשיפת שני בניינים מלבניים ארוכים המחולקים לתאים שווים בגודלם. באחד הבניינים יש חמישה תאים, ובאחר עשרה תאים. טאלֶה אומר שייתכן שהתאים שימשו לאחסון סחורות וגם לאירוח צוותי הספינות שעגנו בנמל. עשרות חותמות חֵמָר נמצאו פזורות לאורכם ולרוחבם של הבניינים האלה. לעתים קרובות נשלחו הסחורות בשקים שנקשרו בחבל ונחתמו בגושי חֵמָר שבהם הוטבעה חותמת בעלי הסחורה. רבות מן החותמות האלה נושאות את שמו של ח’וּפוֹ.

באתר החפירות בוואדי אל-ג’ארף, לחופי ים סוף, גילו ארכאולוגים את שרידיו של הנמל הקדום ביותר שנחשף מעולם. ממצאים אחרים מתעדים בפירוט מדהים את הפעילויות שנעשו בוואדי אל-ג’ארף. צוותו של טאלֶה ייחד חלק גדול ממאמציו לחשיפת סדרה של חדרים שנחפרו בצלע גבעה, במרחק של כקילומטר וחצי מן החוף. בין מסע אחד למשנהו למכרות הנחושת, פורקו הספינות ואוחסנו בחדרים האלה. בחדרים רבים נמצאו חתיכות חבל, שרידי החִבֵּל של כלי השיט, ואף כמה פיסות עץ קטנות ועליהן רישומים בדיו אדומה המורים כיצד יש להרכיב מחדש את הספינות.

החופרים חשפו באתר ממצא מרשים אף יותר: רשומות שרשם מֶרֶר על גבי פפירוסים לפני 4,500 שנה לערך, באחת השנים האחרונות לשלטונו של ח’וּפוֹ. טאלֶה עמל במשך שנים לשמר ולהרכיב מחדש את פיסות הפפירוס, אך קרעי הפפירוסים האלה מכילים ללא ספק את הרשומות הטובות ביותר שיש בידינו, המתעדות את הפעילויות היום־יומית של הפועלים במצרים העתיקה. לאחר שהוביל את אבן הגיר מטורה לגיזה, המשיך מֶרֶר עם אנשי צוותו צפונה כדי לבנות נמל על חוף הים התיכון. כשהושלמה משימה זו, נשלחו מֶרֶר ואנשיו לוואדי אל-ג’ארף, כדי להוביל ממנה נחושת בשלהי מלכותו של ח’וּפוֹ, ב-2525 לפנה”ס. המשימה הראשונה שהוטלה על מֶרֶר ואנשי צוותו בוואדי אל-ג’ארף הייתה לפתוח את החדרים שבהם אוחסנו חלקי הספינות המפורקות, לשאת אותם אל החוף ולהרכיב מחדש את כלי השיט, שאורכם היה כ-24 מטר, על פי ההוראות הרשומות על כל חלק בדיו אדומה. בחודשים שלאחר מכן שייטו מֶרֶר ואנשיו הלוך ושוב בין מצרים לחצי האי סיני, כשהם מובילים מזון ממצרים לכורי הנחושת בחצי האי ומטעינים את הנחושת החדשה שנכרתה כדי להביאה לוואדי אל-ג’ארף.

אם לשפוט לפי הפפירוסים, הרי שכמעט כל פעילותם של מֶרֶר ואנשי צוותו הייתה מיועדת לשרת את הקמת הפירמידה הגדולה בגיזה. ומאחר שתיאוריית העבדות נשללה, נשאלת השאלה: מה הניע אנשים אלה להשקיע את מרצם וכישוריהם בפרויקט הזה דווקא ולא במיזם אחר כלשהו? רמז לתשובה אפשר למצוא בהיסטוריה של הממשל המצרי. מראשיתה, ב-2950 לפנה”ס, הייתה מצרים שונה ממדינות אחרות שהתקיימו באותה עת. המלך הפרעוני הראשון, נערמר, השיג בעוצמתו הצבאית שליטה על מצרים כולה, מחופי הים התיכון דרומה, עד למחצבות הגרניט של אסואן. באותה עת שלטו במסופוטמיה עשרות ערי מדינה קטנות, שבראש כל אחת מהן עמד מלך משלה שחלק את סמכויותיו עם אנשי דת אחרים ועם משפחות עשירות, אומר פסקל בוטרלין מאוניברסיטת פנתאון-סורבון בצרפת. מצרים הייתה קרוב לוודאי המדינה הגדולה ביותר בעולם של אותה עת שנשלטה בידי שליט יחיד, פרעה, שבידיו הייתה נתונה הסמכות הבלעדית בכל ענייני הממלכה.

מאחר שכל הסמכויות הדתיות והפוליטיות היו בידי המלך הפרעוני, התנהלה החברה המצרית בדרך שונה מן הממלכות האחרות של אותם ימים, ערי המדינה של מסופוטמיה, לדוגמה. ובעוד שמלכי מסופוטמיה טענו לקרבה מיוחדת לאלים שלהם, הפרעונים במצרים ראו עצמם כאלים. בוב בְּרַיֶיר, אגיפטולוג מאוניברסיטת לונג איילנד, סבור שהמלכות האלוהית של הפרעונים אפשרה להם לשלוט בנתיניהם באופן שנמנע משליטיהן של מדינות אחרות. כתבים מצריים מאששים השערה זו, אומר הנרי רייט מאוניברסיטת מישיגן, המתמחה בהיווצרותן של המדינות הראשונות בעת העתיקה. מן הכתבים האלה עולה שהפועלים שבנו את הפירמידות הונעו על ידי אמונה דתית, וככל הנראה באו לעבוד מתוך מחויבות אידאולוגית עמוקה, ולא רק בשל הצורך למלא את חובתם למדינה ולעמוד במכסת העבודה שהוטלה עליהם מתוקף החוק המצרי. “הם לא בנו היכל קבורה בשביל סתם איזה איש, הם בנו היכל קבורה לאל,” אומר רייט. אבחנה זו היא ככל הנראה מה שאִפשר את הקמת הפירמידות.

נקודת מפנה
הפירמידות והתשתית שנדרשה להקמתן, ושהתפתחה לצדן, אפשרו בתורן הישגים אחרים. על אף שעיר הנמל ואדי אל-ג’ארף ננטשה 50 שנה בלבד לאחר שהוקמה, לאחר שמילאה את ייעודה, היא סללה את הדרך להקמתו של נמל אחר, צפונה משם, שזכה להצלחה רבה אף יותר. הנמל, השוכן ליד העיירה הקרויה היום עין סוח’נה, היה קרוב יותר לממפיס, בירת מצרים העתיקה, ולמקומות אחרים שבהם היה ביקוש לנחושת, לרבות גיזה, ומאוחר יותר, גם מתחם הקבורה באבו סיר, כ-13 ק”מ מדרום לפירמידה הגדולה של גיזה. נמל עין סוח’נה היה עתיד למלא תפקיד מתמשך בבניית עושרה של מצרים, כשבמהלך כ-1,000 שנים שימש כנמל הבית לאניות המשא שחצו את ים סוף בדרכן ממנו ואליו בחזרה.

הנמל של חיט אל-ע’וראב הוסיף לשמש כצומת מרכזי לסחר ימי לאורך כל תקופת השושלת הרביעית, כשיורשיו של ח’וּפוֹ על כס המלכות, פרעה חָאפְרוֹ ואחריו פרעה מֶנכאורע, הקימו פירמידות משלהם. אך לאחר שפרעה מֶנכאורע הובא למנוחות, הגיע עידן הפירמידות של גיזה אל קִצו. מבני הקבורה שנבנו החל ב-2450 לפנה”ס, כשראשון מלכי השושלת החמישית עלה לשלטון במצרים, היו צנועים הרבה יותר, והעיר חיט אל-ע’וראב ננטשה. במבט ראשון, נראה כי היה בשינויים אלה כדי לבשר את שקיעתה של מצרים. מיזמי בנייה אדירים, כמו מיזמי הפירמידות, נתפסים לעתים קרובות כמשקפים את עושרה של חברה. ואכן, הסברה שרווחה בקרב אגיפטולוגים במשך עשרות שנים הייתה שהפרעונים חדלו לבנות מונומנטים כבירים לעצמם משום שהאומה המצרית נעשתה ענייה יותר.

באתר וואדי אל-ג’ארף נמצאו, בין השאר, שרידים מתפוררים של פפירוסים לֶהנֶר מעלה טיעון שונה. לדעתו, בראשית תקופת השושלת החמישית השתנה סדר העדיפויות הלאומי של מצרים, ותשתית המסחר והתעסוקה שפיתחו הפרעונים, שקדמו להם, כדי לבנות את הפירמידות תועלה למיזמי בנייה ולפיתוח בפרובינציות שלה, שתרמו לשגשוגה של האומה המצרית במהלך מאות השנים שלאחר מכן. תשתית זו הייתה כלי רב־עוצמה, עם שרשרות אספקה מתואמות שהשתרעו לאורך מאות קילומטרים מעבר לגבולותיה של מצרים וריכזו את הפעילות של כל העושים במלאכה, יותר ממיליון איש, בידי רשות אחת. “הרשת נעשתה לחשובה יותר מן הסיבה שהביאה לבנייתה מלכתחילה,” טוען לֶהנֶר. “וזו הייתה נקודת מפנה לקראת המעבר למודרניות.”

המודרניות, לדעתו של לֶהנֶר, באה לידי ביטוי בהתפתחותה של מערכת ביורוקרטית מורכבת יותר, בעלת מבנה ארגוני מבוזר שמעודד ומקדם בקרה מקומית על העבודה והמשאבים, במקום שליטה ישירה של בית המלוכה הפרעוני. עדות לקיומה של מערכת ביורוקרטית מורכבת כזו מספקת אבן פלרמו שהתגלתה בזמן כלשהו לפני 1877: אבן מגולפת המתעדת את הישגי הפרעונים החל בשושלת הראשונה ועד תחילת השושלת החמישית. רשומות מתקופת שלטונו של אוּסֶרכַּאף, המלך הפרעוני הראשון בשושלת החמישית, מלמדות על פעילותו להגדלת מספר המטעים ועל תרומות הקרקע הנדיבות שלו לטובת פולחן אל השמש רַע, שמטרתן הייתה לעודד את פיתוח האזורים הכפריים. כדי לפקח על הפעילות הענפה הזו שהלכה והתרחבה, היה צורך לגייס עוד ועוד פקידי ממשל, ואלה ביקשו להפגין את מעמדם הרם באמצעות מוצרי מותרות וקברים גדולים. בה בעת גדל הביקוש למוצרי צריכה בסיסיים, שנדרשו על ידי האוכלוסיות החדשות באזורים כפריים אלה. התוצאה הייתה לולאת משוב של היצע וביקוש המכלכלת את עצמה, שהביאה לשגשוגה של מצרים, ובה בעת תרמה גם לפיתוח הכלכלי של שותפי הסחר שלה מעבר לגבולותיה.

רייט מסכים בעיקרון עם לֶהנֶר, אך חולק עליו בעניין מסוים: “זו הייתה ללא ספק נקודת מפנה, זו הייתה מהפכה ארגונית,” הוא אומר, אך הוא מסתייג מן המילה “מודרניות”. רייט סבור שבתקופת השושלת החמישית, עדיין חסרה מצרים את אחד המאפיינים המכוננים של חברה “מודרנית”: שינוי של מערכות החשיבה. לדבריו, בחברות מודרניות יש גופי ידע טכני שצומחים במהירות, ומערכות לאישוש ולאימות המידע הנצבר. ועל אף שלמצרים הקדמונים היה ללא ספק גוף לא מבוטל של ידע טכני, חלק נכבד מן הידע הזה היה בעל אופי פולחני והושג באמצעים מיסטיים.

למעט חילוקי הדעות באשר למה שמגדיר חברה מודרנית מתקדמת, החוקרים מסכימים שמערכת הבקרה המתוחכמת שהתפתחה במצרים הייתה התקדמות רבת חשיבות. כדי לגלות איך בדיוק באה התפתחות זו לידי ביטוי בשטח ומה הייתה אחריתה, יהיה צורך בחפירות ארכאולוגיות נוספות. טאלֶה מתכנן להמשיך ולסרוק את ואדי אל-ג’ארף בחיפוש אחר ראיות נוספות להיקף רשת הסחר של מצרים. הוא גם ממשיך בתרגום הרשומות של מֶרֶר המתארות את המשימות שהשלים צוותו. טאלֶה משער שמשלחות הסחר שיצאו לארץ פּוּנט, שעל פי ההערכות שכנה בסודן של ימינו, הפליגו מוואדי אל-ג’ארף, אך עדיין עליו לאמת השערה זו. בינתיים, לֶהנֶר ממשיך בעבודה הכבירה של החפירות הארכאולוגיות בחיט אל-ע’וראב ובניתוח הממצאים, שמהם אפשר ללמוד על החיים בעיר בימים עברו.

ואולם, הראיות המוצקות ביותר למהפכה הכלכלית שחוללו הפירמידות אינן טמונות בהכרח בחיט אל-ע’וראב, בוואדי אל-ג’ארף או ברמת גיזה. לֶהנֶר סבור שדווקא ביישובים מרוחקים במדבר המערבי של מצרים ובאחוזות של שייח’ סייד במצרים התיכונה יהיה אפשר למצוא ראיות נוספות לכך שהיו אלה שדווקא הקהילות הקטנות והמרוחקות מן הליבה העירונית של מצרים העתיקה הן שנהנו יותר מכול מן העושר שהציף את מצרים בזכות המערכת הביורוקרטית הריכוזית שלה, שבה שלט מלך כל יכול בעל מעמד של אל. בסיכומו של דבר, ההישג המשמעותי ביותר של ח’וּפוֹ לא היה הקמת הפירמידה הגדולה של גיזה, אלא בניית רשת מסועפת של שותפי סחר וארגון מערכת העבודה של אומה שלמה. “זה לא היה פלא טכנולוגי,” אומר בְּרַיֶיר על המונומנט האדיר שבנה ח’וּפוֹ. “זה היה פלא סוציולוגי.”

היכל קבורה לאל
הפירמידה הגדולה של פרעה ח’וּפוֹ לא הייתה הפירמידה היחידה שהוקמה במצרים, אך היא הייתה הגדולה מכולן. להקמתה, בפאתי רמת גיזה, נדרש מאמץ לאומי. חפירות ארכאולוגיות בעיר העתיקה חיט אל-ע’וראב, ששכנה סמוך לגיזה, ובנמל הקדום ואדי אל-ג’ארף, ששכן במרחק של כ-190 ק”מ משם, לחופי מפרץ סואץ, מגלות איך הצליח ח’וּפוֹ להגשים את שאיפותיו. הראיות מלמדות שהוא העסיק אליטה של אנשי מקצוע שעסקו לא רק בהצבת האבנים, אלא אף הפליגו למשימות סחר בארצות רחוקות. הפרויקט שיזם האיץ את הפיתוח של כוח עבודה מיומן ורשת סחר נרחבת (ראו המפה משמאל). תשתית זו, במשולב עם מערכת שלטונית ריכוזית שבה כל הסמכויות היו בידי המלך הפרעוני, שנחשב לאל, הן סוד ההצלחה בהקמת הפירמידה הגדולה והן שהניחו את היסודות לשגשוגה האדיר של מצרים במהלך מאות השנים שלאחר מכן. (איור: חוזה מיגואל מאיו; מפה: טרה כרטא; מקורות: “על שפת המים: תעלות ונמלים בתקופת הקמתן של הפירמידות של גיזה,” מארק להנר, AERAGRAM, כרך 15, גיליונות 2-1; אביב/סתיו 2014 (חיט אל-ע’וראב); האיור של ד’ לייזני, לקוח מתוך המאמר “עין סוח’נה וואדי אל-ג’ארף: שני נמלים מתקופת הפרעונים לחופי מפרץ סואץ שהתגלו לאחרונה,” פייר טאלה, במחקרים של המוזיאון הבריטי למצרים העתיקה וסודן, כרך 18; אוגוסט 2012 (מפת ואדי אל-ג’ארף))