בעקבות השואה החלו חוקרים לחקור בעזרת סדרת ניסויים פסיכולוגים מרתקים את מקורות הרוע האנושי. הממצאים שהם גילו מסקרנים ומטלטלים את התפיסות שלנו על עצמנו. לקראת יום השואה החלטנו להמשיך סדרת מאמרים על ניסויים אלו והמסקנות הנובעות מהם. תוצאות הניסויים מראים שיש לנו נטיות להיכנע למרות הקבוצה כשיש קונצנזוס חברתי ולמרות של סמכות. רובנו נשנה את ההחלטות שלנו ואף נבצע מעשים אלימים מאוד לפי דרישת הסמכות או הקונצנזוס. הנטיות הללו טבועות כה עמוק באדם עד שנשאלת השאלה האם אפשר בכלל למנוע מתופעות כמו השואה להתרחש שוב בעתיד? מאמר שני בסדרה.
פורסם לראשונה בבלוג חופשי ומאושר שנת 2011.
בפוסט הקודם, איך פספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר של השואה הראתי ארבעה ניסויים בפסיכולוגיה חברתית שנעשו אחרי השואה. הם מלמדים אותנו הרבה על מה זה להיות אנושי ואיך יכול להיות שרוע כה גדול כמו השואה התרחש. המסקנות לא נעימות, אבל חושפות מה הם נטיות האדם ולכן חשובות. גם הפעם נסתמך על שני ניסויים, שניהם קשורים לטלויזיה, אבל הם בהמשך. מארבעת הניסויים הקודמים נראה שאנחנו מאד כנועים כשיש קונצנזוס חברתי ונשנה את ההחלטות שלנו לפי ההסכמה הזו, גם אם אנחנו יודעים שהרוב טועה. נראה גם שאנחנו מאד צייתנים וסביר להניח שלמרות שאנחנו לא רוצים להיות רעים, עדיין נפגע באנשים אם קיבלנו הוראה לעשות זאת ממקור סמכות שלקח על עצמו את האחריות למעשה. ראינו איך קל לנו להכנס לתפקיד שהגדירו לנו ולהכניס אחרים לתיוגים, הכללות ותפקידים. אנחנו ננסה לנצל כמעט בכל הזדמנות את הכוח שיש בידינו כנגד מי שחלש יותר, ובכלל נראה שאנחנו בטוחים שהאמת נמצאת אצלנו באופן בלעדי ושכל הכללה שעשינו היא אמת מוחלטת.
עכשיו נשאלת השאלה, מה עושים הלאה? לפי הניסויים נראה שהנטיות הללו טבועות עמוק באדם. אז האם אפשר בכלל למנוע מתופעות כמו השואה להתרחש שוב בעתיד?
אני חושב שכן.
יהיו כאלה שיגידו שהמסקנה מהניסויים הללו היא שיצר האדם רע מנעוריו ואין מה לעשות. לדעתי זה לא נכון, התשובה שוכנת בחינוך ובתרבות שאנחנו מעבירים לילדינו. ראינו שיש לאדם נטייה לתייג ולהכליל וברגע שהוא עשה זאת קשה להשתחרר מהתיוג. ההכללה הופכת לאמת, למרות שהיא לא מייצגת את המציאות. אז לא כדאי לעשות שוב את הטעות הזו ולהכליל את כל המין האנושי ולתייג את האדם כיצור בעל תכונות רעות שטבועות כל כך עמוק עד שאין סיכוי לשנות אותן. למרות השואה ולמרות ההרגשה הרעה שנשארת אחרי שקוראים את תוצאות הניסויים הללו צריך לא לוותר, לא ליפול לתיוג פאסימי אלא ללמוד מהניסיון ומהניסויים איך אפשר להשתפר.
צריך לזכור שתוצאות הניסויים מראות נטייה להתנהגות, ונטייה אפשר לשנות. אם לא נעשה כלום, אז רוב האנשים ילכו אחרי הנטיות, כמו שראינו בניסויים. אך בעזרת חינוך אפשר לשנות הרגלים והתנהגויות. מספיק להיזכר איך בעזרת חינוך לתרבות מסויימת הצלחנו להתגבר על הנטייה שלנו לאכול עם הידיים וכיום הרוב המוחלט של בני האדם אוכלים ארוחות עם סכין ומזלג (או מקלות אכילה). בעולם המערבי לא נשמע דבר כזה לאכול עם הידיים, זה מלוכלך ולא יאה חברתית. האדם שיעשה זאת יחשב מיד פרימיטיבי וינודה. תראו כמה כוח יש לחינוך, וזו דוגמה שולית על נושא לא חשוב במיוחד. אנחנו צריכים לנצל כוח זה כדי לשנות את הנטיות ההרסניות שראינו קודם.
נתחיל עם ניסוי נוסף, הפעם מימינו. בעבר הזכרתי את תוכנית הטלויזיה המצויינת של הבי בי סי, ילד בן זמננו (בפוסט שדן בתורשה לעומת סביבה- ללהט נולד?) בתוכנית עוקבים אחרי התפתחות ילדים שנולדו בשנת 2000 במקומות שונים ומשכבות כלכליות שונות בבריטניה. התוכנית המשיכה עד שנת 2018 כאשר הילדים היו בני 18. באחת התוכניות, כאשר הילדים היו בני חמש בלבד, היה ניסוי מעניין שקשור לדעות קדומות לגבי מה זה אומר להיות עני ועשיר. שימו לב לתשובות הילדים מי גר בבית הישן והחדש ומה התכונות שמתארות את האנשים הללו:
שימו לב שכבר בגיל חמש הילדים הפנימו לא רק איפה גרים העניים ואיפה גרים העשירים אלא גם שהעניים הם ילדים רעים שלא כדאי להיות חברים שלהם.
הנה דוגמה נוספת מהתוכנית, הפעם ניסוי לגבי דעות קדומות וגזענות כלפי “כהי עור” יוצאי אפריקה (שימו לב לפוליטיקלי קורקט שלי..). ביקשו מילדים בני 3-4 לבחור מתוך תמונות חברי הגן שלהם עם מי הם רוצים להיות חברים. מסתבר שאף אחד מהילדים לא בחר בילד כהה עור כחבר, ומה שמפתיע עוד יותר, אפילו הילדים כהי העור עצמם לא בחרו בילדים כהי עור אחרים כחברים שלהם! איך אפשר להסביר את התוצאות הללו?
נראה שכבר בגיל 3-4 ילדים מפנימים נורמות חברתיות. אפילו הילדים כהי העור הפנימו שלהיות כהה עור זה לא טוב ומתרחקים מילדים כהי עור אחרים. נראה שכבר בגיל קטן מאד אנחנו לומדים מהסביבה ערכים ונורמות, מה טוב ומה פחות טוב, מה מקובל ומה דחוי. אני בטוח שלא כל ההורים של כל הילדים הללו הם גזענים ושלא כל ההורים אמרו לילדים שלהם מפורשות שלהיות כהה עור זה פחות טוב. המסקנה מכאן היא שהילדים קלטו מהסביבה, ולאו דווקא מההורים, את הנורמות הללו. כנראה שכחברה אנחנו מעבירים שלא במודע ערכים ונורמות גזעניות בלי שאנחנו מתכוונים לכך בכלל (לפחות רובינו). יש תוצאה עוד יותר מפתיעה לניסוי הזה, אבל נחזור אליו בהמשך.
אז איך נחנך ונבנה תרבות עם ערכים ונורמות שבהם הסיכוי לרוע כמו השואה יהיה מאד נמוך?
מניסוי שעשה אלברט בנדורה בשנת 1961 לגבי השפעת אלימות בטלויזיה על ילדים ראו שכשילדים רואים בטלויזיה שמכים בובה ואח”כ הם ראו את אותה בובה בחדר ליד, הם נעשו אלימים כנגד הבובה בצורה משמעותית לעומת ילדים שלא ראו את התוכנית. ראו גם שהילדים התנהגו בצורה הכי אלימה כשהם ראו בתוכנית שהאדם שהיכה את הבובה קיבל על זה חיזוק, והילדים התנהגו בצורה הכי פחות אלימה כשהאדם בתוכנית קיבל עונש על התנהגותו. הם היו פחות אלימים אפילו מילדים שכלל לא ראו את התוכנית.
האם הטלויזיה עושה אותנו אלימים?
לצערי אין את הזכויות לשידור קטע אחר מתוך התוכנית “ילד בן זמננו” (אפשר לצפות רק ישירות ביוטיוב). בניסוי הם משחזרים את ניסוי בנדורה על ילדים בני 3-4. מעניין לראות שהדג שלמד מתוך צפייה בטלויזיה היה מרותק למרקע, בדיוק כפי שילדים קטנים מרותקים למרקע ולאחר מכן גם הדג וגם הילדים חיקו את ההתנהגות שהם ראו בטלויזיה. האם זהו סימן לכך שהם לומדים מהטלויזיה איך להתנהג? הקטע מדגים יפה מאד את הכוח של החינוך ושל הטלויזיה כמכשיר מחנך.
הניסוי הזה מזכיר לי את הניסויים הקודמים. נראה שאנחנו עובדים, ילדים כמבוגרים, לפי שיטות של חיזוק וענישה. תחשבו על הניסוי של מילגרם ושל זימברדו, כשאנשים הרגישו חיזוק מהסביבה או מהחוקר הסמכותי, הם המשיכו לעשות פעולות אלימות, ממש כמו הילדים. אם הם לא היו מקבלים חיזוק להתנהגות האלימה, או מקבלים עונש עליה, הם היו מפסיקים ולא חוזרים עליה יותר. מכאן שחלק חשוב מהחינוך צריך להתבסס על חיזוק ההתנהגויות הרצויות וענישה במקרה של התנהגות לא רצויה.
כמובן שלא צריך להגזים עם פעילות הענישה, עדיף לבחור בדרכים של חיזוק ולא של ענישה. אחת הבעיות עם ענישה, שהרבה פעמים גם היא סוג של אלימות. המעניש מכריח את המוענש לעשות משהו שפוגע בו (למשל לא לאכול ארוחת ערב). אז אם רוצים לחנך לחוסר אלימות, עדיף להשתמש בכמה שפחות אלימות וענישה, כי אי אפשר לחנך לחוסר אלימות בעזרת אלימות. לכן נשארנו עם חינוך שמשתדל לנקוט כמה שיותר בשיטות של חיזוק וכמה שפחות בשיטות של ענישה.
חיזוק של שני סוגי ערכים- ערכים הומוניסטיים וערכים אינדיוידואליסטים. ערכים הומוניסטיים הכוונה לכך שבעקבות החינוך נפנים שאין הבדל מהותי בין בני אדם, במהות כולנו שווים. כך נגיע לפתיחות וקבלה של השונה גם אם הוא חלש ממך וגם אם אנחנו לא מבינים אותו. כי להיות אדם יותר חשוב מלנצח במאבקים אידיאולוגיים. זהו לא רק חינוך ברמת הידע היבש אלא גם חינוך רגשי לחשיבות פיתוח האמפתיה ואהבת הזולת וחינוך בהכרת החשיבות לנסות ולהבין את האחר הנה דוגמה לחינוך הומוניסטי:
זהו קטע מהסרט המצוין, “העזרה”. בקטע זה רואים אישה צעירה וגזענית שאפילו לא מודעת לכך שהיא גזענית בגלל שזו הנורמה המקובלת בסביבה. לכן כל כך חשוב להטיל ספק בכל ובמיוחד במה שאנחנו מאמינים בו בלב שלם. רק כך נוכל להרחיב את ההסתכלות שלנו ולהבין ולבחור איזה נורמות חברתיות שלמדנו טובות ואיזה גזעניות.
ערכים אינדיוידואליסטים הכוונה לכך שלכל אדם יש לא רק את הזכות לחיות אלא גם את הזכות לממש את עצמו, ז”א החופש לבחור בעצמך את מסלול חייך. כדי לחזק ערכים אלו צריך ללמד ולחזק את החשיבות של הטלת הספק ובדיקת הדרך בעצמך ולחזק אצל האדם את הבטחון בעצמו ואת האומץ ללכת בדרך שהוא בחר לעצמו. רק אם נצליח לתת כלים לאדם כיצד לחזק את הבטחון שלו, יהיה לו מספיק אומץ להטיל ספק, לבחור את דרכו ולא ללכת בדרך הקלה, הדרך הקונפורמיסטית והצייתנית. הנה דוגמה לחינוך אינדיוידואליסטי שכזה:
תחשבו שונה! תהיו מיוחדים
מה שמצחיק שהקטע היפיפה הזה שכתב והקריא סטיב ג’ובס הוא בעצם פרסומת משנות השמונים לחברת אפל.
דגש נוסף צריך להיות על חינוך לחשיבה פילוסופית. הכוונה בחשיבה פילוסופית היא שבנוסף לפיתוח של חשיבה לעומק על תחומים מסוימים יש צורך לפתח כלי של חשיבה רוחבית. חשיבה שרואה את ההקשרים בין נושאים שכביכול נראים שונים. כך למשל להתעמק לא רק כיצד מפתחים בינה מלאכותית אלא גם על ההשלכות האתיות שיכולות להיות לפיתוחים שלנו. כך נחנך את האדם לרצות להתפתח בתחומים רבים כדי להיות שלם וכדי לממש את היכולות שלו בצורה המירבית. לא רק להיות מעין מומחה “סבאנט” לתחום מסיים אלא לראות את ההקשרים ואת האחריות שלו לתחומים רבים. התקווה היא שבעזרת פיתוח חשיבה פילוסופית התירוץ הידוע של “אני רק בורג במערכת” יהפוך לתירוץ ילדותי חסר שחר ונקבל חברה של בני אדם שיש להם את הכלים לקבל החלטות מוסריות מושכלות ומודעות.
החיים הם מסע ארוך ואישי
בעזרת חינוך אפשר ליצור את החוויה ואת ההבנה שהחיים הם מסע ארוך ואישי שאמור להוביל להתפתחות אישית. לכל אחד ואחת יש את הזכות למסע ההתפתחות האישי הזה בו כל אחד בונה לעצמו את הדרך שלו. כדי שנוכל להמשיך במסע חייבים לתת לכולם מקום ולנסות וללמוד מהם מה הדרך שהם עושים. כך נוכל להיפתח לדרכים חדשות שלא חשבנו עליהם וכך נוכל להמשיך ולהתפתח. בצורה כזו אנחנו מאחדים את כל הערכים הללו למסגרת אחת ומראים את חשיבות הקשר בין האנשים האינדיווידואלים השונים כדי שנוכל להמשיך להתפתח.
לדעתי, רק ע”י חיזוק ועידוד של התנהגויות כאלה נוכל לשנות את נטייתנו לראש קטן ולקונפורמיזם ונוכל לחזק התנהגות אמיצה שהולכת בדרכה ולא נכנעת לתכתיבי סמכות. במצב כזה אולי אחוזי הציות בניסויים של אש ושל מילגרם ירדו. כשנוסיף לזה את החיזוק של ערכי ההומוניזם נגיע אולי לחברה שפויה יותר שלא ממהרת להתייחס לתיוג אנשים ולהכללות כאל אמת מוחלטת, אלא יודעת להעמיד את ההכללות במקומן הראוי. חברה בה לאנשים יש יותר בטחון בעצמם ולכן יכולים לקבל יותר את מי ששונה מהם ולא צריכים להשתמש בכוח שניתן להם כדי להשפיל את מי שחלש יותר. אנחנו משפילים מישהו אחר כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו, כדי להרגיש חזקים לעומת מי שהשפלנו. אך ברגע שיש לנו ביטחון בעצמנו ואנחנו יודעים שאנחנו חזקים, הצורך להשפיל את החלש יותר יורד פלאים. כך אולי נקבל תוצאות חיוביות יותר מניסויים כמו ניסוי הכלא של זימברדו ולא נראה ניצול סמכות והתעללות בחלש.
עוד דבר חיובי שיכול לצמוח מחברה בה לאנשים יש יותר בטחון בעצמם הוא שאז לא נצטרך למצוא לעצמנו משמעות מזויפת בהשתייכות לקבוצה שמבדילה את עצמה משאר הקבוצות. תחשבו לרגע על קבוצות ספורט או על מדינה שלמה, אנחנו מאד אוהבים להבדיל את עצמנו מהשאר וכך להרגיש מיוחדים, יותר טובים משאר הקבוצות הזרות. מאד נחמד לאהוד קבוצה מסוימת, אבל תמיד קיימת הסכנה שההבדלה הזו תוביל לגזענות, לדחיית השונה ולשנאה. לכן כדאי להיזהר ולהוריד את הצורך הזה למינימום. ברגע שהתרבות תחזק התנהגויות שמובילות את האדם להרגיש בטחון בעצמו, הוא כמעט ולא יזדקק לקבוצה גדולה יותר שמבדילה את עצמה. הבטחון שלו לא יבוא מהקבוצה מבחוץ, אלא מתוך עצמו, מהדרך שהוא עושה ומהפעולות שלו. כך לא רק שנקבל את האחר, השונה והחלש מבלי לפחד ממנו, אלא גם נרגיש מספיק חזקים לעזור לחלש.
כדי להצליח לחנך לערכים אלו לא מספיק החינוך המקובל של ימינו. צריך חינוך אקטיבי שדוחף את החברה לערכים אלו. לא מספיק לדוגמה לא לחנך לגזענות, אלא צריך לחנך לשיוויון. אחרת אנחנו ניפול חזרה לנטיות כמו שראינו בניסויים. כאן אני רוצה לספר על התוצאה המעניינת ביותר מהניסוי שערכו הבי בי סי על ילדי הגן לגבי גזענות. החוקרים ראו שאף ילד לא רצה להיות חבר של כהי עור, אפילו לא כהי העור בעצמם, חוץ מיוצא דופן אחד. היה ילד אחד, כהה עור, שכן בחר בחברים כהי עור. החוקרים השתוממו, מה כל כך מיוחד בילד הזה? למה הוא שונה?
הם בדקו ומצאו. מסתבר שאמא שלו פחדה שהוא יגדל עם רגשי נחיתות בגלל צבע עורו ולכן כבר שהוא היה תינוק היא החלה בחינוך אקטיבי כדי שיהיה גאה בעצמו ובמוצא שלו. לדוגמה, עוד לפני שהוא ידע לדבר היא הייתה לוקחת אותו לסיורים מודרכים בבית של מרטין לותר קינג (מנהיג השחורים משנות השישים שנרצח). ז”א שבעזרת חינוך אקטיבי מכוון מטרה היא הצליחה לתת לו ביטחון בצבע העור שלו כך שהוא לא סיגל לעצמו נורמות גזעניות, כמו שאר הילדים. הנה הקטע מתוך התוכנית:
המצב כיום הוא כמובן לא המצב הזה. אין היום חינוך אקטיבי ואין כמעט חינוך לערכי ההומוניזם והאינדבידואליות. ההיפך, אני מרגיש שביה”ס בא ללמד את הילדים צייתנות, סדר והליכה בתלם. אנחנו צריכים להחליט מה יותר חשוב לנו. אם אנחנו רוצים חברה מפותחת יותר בה הסיכוי לרוע כמו השואה הוא נמוך, חייבים לחנך ולדחוף את הדורות הבאים לערכים של אהבת האדם ולערכים של הטלת ספק וחוסר צייתנות. חייבים לתת להם כלים כיצד לחיות מתוך בטחון בעצמם ובדרך שלהם לאור הערכים הללו. כך, ככל שיעברו הדורות, נגיע לחברה טובה יותר. לכן אני פונה אליך, כרגע הכל תלוי בך, אין על מי לסמוך חוץ מהחינוך שלך. אני אומנם מעביר הרצאות על נושאים אלו, אך זוהי רק טיפה בים.
אנחנו צריכים חינוך בבית ובבתי הספר שיהיה נגד הנטיה שלנו לצייתנות, נגד הנטייה שלנו לגזענות ונגד הנטיה שלנו לדיכוי מי שחלש מאיתנו. צריך להתחיל בבדיקה של עצמנו, לפי איזה נורמות אנחנו חיים ומחנכים? האם אלו נורמות מדכאות או נורמות שיוויוניות? נורמות שמעודדות צייתנות וקונפורמיזם או נורמות שמעודדות חופש מחשבה ופעולה של היחיד? ואז להתנהג ולחנך לפי הנורמות שבחרנו.
כך אולי יהיה לנו סיכוי להשתנות, כך אולי רשע כמו השואה לא יחזור בעתיד וכך נתפתח ונהיה בני אדם טובים יותר.
העיסוק בשואה ומסקנותיה יכול להוביל לפסימיות ולמסקנה שיצר האדם רע מנעוריו ולכן אין הרבה מה לעשות בנושא. אך אם באמת זהו המצב? האם יצר האדם רע מנעוריו? על כך במאמר הבא בסדרה.
שלום חנוך – אל תקרא לי עם
https://www.youtube.com/watch?v=xGpzVhXFVUo
הרבה אומנים מתייחסים לנושא הזה ביצירות שלהם. לדוגמה שלום חנוך בשיר אל תקרא לי עם מאלבומו ‘ערב ערב’. בשיר הוא מבטא את הערכים האינדיודואליסטים שרואים את היחיד במרכז במשפטים כמו “אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם” או “אין שום עם סגולה, יש רק יחידים”. ואת הערכים ההומוניסטים במשפטים כמו ” שוב אתה חושב שאתה חכם, אם לא שמת לב גם אני קיים” או “כשאויבים מפעם הם היום אחים”. הוא גם מביע את החשש שלו מפני השתלטות של ערכים מסוג אחר, ערכים גזעניים ודכאניים – “לא מאלוהים, ממך אני חרד..גם המציאות זקוקה להגנה”. בעזרת השיר הוא בעצם מחנך ומפיץ את הערכים הללו. זהו חלק מהחינוך האקטיבי שצריך להיות. אך זו רק התחלה, החינוך הזה צריך להיות מכוון ומודע לעצמו ומושרש בחברה כולה.
אם אתה עובר אצלנו בשכונה
תראה שם על הקיר כתובת ישנה –
“ישמור אותי האל מפני האמונה”
אין שום עם סגולה יש רק יחידים
לא כולם טיפשים ולא כולם מודים
אלה יהודים ואלה יהודים
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.
אותה גלות גם פה לשווא אני עובד
כמה עוד גולני מול מתאבד בודד
לא מאלהים, ממך אני חרד
שוב אתה רוכב כשנשפך פה דם
שוב אתה חושב שאתה חכם
אם לא שמת לב גם אני קיים
מה יש לי איתך מה יש לי איתם
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם
כשפרחים פורחים וילדים שמחים
ואויבים מפעם הם היום אחים
הגיבורים נחים והגבולות פתוחים
השיירה עוברת והכלבים נובחים…
אדם נשאר אדם אל תקרא לי –
אל תקרא לי עם.
אם אתה עובר אצלנו בשכונה
תראה שם על הקיר כתובת ישנה –
“גם המציאות זקוקה להגנה,
ישמור אותי האל מפני האמונה”
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.
עוד בנושא באתר הידען:
12 תגובות
רציתי לכתוב כמה הכתבה שטחית ומלאה בדמגוגיה וסיסמאות
כאילו כתבה אקדמית בסגנון ה PC
אבל בפועל מלאה בחרטוטים ושטחיות וכנראה גם אג’נדה מסויימת
אבל ראיתי שדברים דומים כתבו בכל התגובות לפניי
כתבה שמתיימת להיות כתבה מדעית ובפועל כתבה שטחית ורדודה
שלא מוכנה לדבר באומץ על דברים ואיפה הבעיות נמצאות
אבל כן אדבר על משהו אחר
שבעייתי לא פחות
אני בטוח שהכותבת עוד בטוחה שהיא באמת חכמה ושהיא כתבה כתבה
אקדמאית , שיודעת לנתח נכון את הדברים
וזה חלק מהבעיה –
כל מיני אנשים רדודים באקדמיה או בתקשורת או גם וגם
שעוד חושבים שהם חכמים והניתוחים שלהם השטחיים ועקומים
ובד”כ מוסללים בצורה מסויימת בגלל אמונות הכותב והאג’נדות שלו (או של מי ששילם לו/לה)
– זה באמת ניתוח אמיתי של הדברים
והרבה פעמים אנשים כאלה עושים נזקים רבים –
כי הם נותנים אח”כ את “הצידוק האידיאולוגי” לכל החולירות שרוצים להתנהג בצורה
כזאת או אחרת
כאילו יש לזה בסיס מדעי , אקדמאי
ניר שלום,
מהתגובה שלך ניכר שלא קראת את המשך התגובה שלי – המהלך לא ימנע רק מחינוך להומניזם או מחיזוק האינדיבידואל החושב. שני אלו נמצאים חזק מאוד כיום אצל אנשים שקוראים לפגיעה חמורה זכויות של קבוצות בחברה שלנו או מקבלים בהבנה פגיעה כזו (למשל בקטין רק כי הוא הוגדר “נוער גבעות” ובחרדים באופן כללי).
התשובה היא בהכרת התהליך שמוביל אנשים בסוף להשיל מאדם אחר את זכויותיו הבסיסיות ביותר רק כי הוא שייך לקבוצה. זה תהליך חברתי ומוסדי שאפשר לזהותו לפני שהוא תהליך אינדיבידואלי.
לא הבנתי, חגי, מה אתה מתכוון כשאתה רושם “שוב הסקירה של תחלואי האינדיבידואל ושיר הלל להומניזם”? הרי במאמר מצויינים הנושאים הערכיים החשובים שכדאי לחנך להם ואחד מהם הוא ערכים אינדיוידואלים כמו חשיבה עצמאית וספקנות.
אף אחד לא טוען שהמצב היום טוב. ברור שהיום אין חינוך טוב שימנע מקרים כמו השואה, לכן צריך לעשות מעשים כדי לשנות את המצב ואת החינוך. זוהי גם התשובה לתגובה של אליהו. לגבי השאלה האם הנטייה גנטית, זה בדיוק נושא המאמר הבא “האם יצר האדם רע מנעוריו?”
העיקר הוא לא לוותר ולומר שאין מה לעשות. ראו דוגמאות לכך במאמר הבא.
כל הכתבה הזו חסרה כל בדל של מודעות עצמית או היסטורית. שוב הסקירה של תחלואי האינדיבידואל ושיר הלל להומניזם, דא עקא, את כל אלו היללה כבר החברה של בין מלחמות העולם ובמיוחד החברה ה”נאורה” והמשכילה של גרמניה, אוסטריה ובכלל אירופה.
אז איך בכל זאת קם הרוע וגרף אחריו את כל המערכת האליטיסטית לתמיכה ודחיפה של מפעל רצח העם המאורגן והמתועש ביותר בהיסטוריה?
את התהליכים רואים בקלות כבר היום –
שלב א’: קודם תהליך של בידול קבוצה, הרבה פעמים כזו שכבר מבדילה אץ עצמה, כמו החרדים.
שלב ב’: הגדרת פעולות שגרתיות וחוקיות של הקבוצה כלא חוקיות וכפשע, למשל חוק תורתו אמונתו, הימנעות מרפואה, העדפת תורה על פני עבודה, מגורים ביו”ש. בכך אנשי הקבוצה מסומנים ברובם כפושעים על אף שאינם עוברים על שום חוק אמיתי.
שלב ג’: הגדרת פעולות הקבוצה כמאורגנות ועונות על אינטרס צר שהפוך לאינטרס של “הכלל” (דבר שלא באמת קיים במדינה דמוקרטית, שכן הוא שילוב של האינטרסים של כל הקבוצות). בכך הן לא רק פושעות, אלא מהוות ממש סכנה עתידית לחברה – הימנעות מלימודי ליבה, מגורים במקום שמעורר כעס של הפלסטינאים, השתלטות על הצבא, הימנעות מעבודה או מעבודה בשכר גבוה ובכך אי לקיחת חלק במערכת הכלכלית כו’ (החרדים, המתנחלים).
שלב ד’: התרת הדם – זה תהליך ממושך. בהתחלה פגיעה בהם מצד המשטרה, הצבא, קבוצות אחרות או אנשים אקראיים זוכות למענה דל, להתעלמות ול”הבנה” שכן “הם מביאים את זה על עצמם”. בהמשך קריאות ברורות פגיעה זוכות לאהדה, תמיכה ואינן מוסרות מהמרחב הציבורי (למשל השלטים כנגד החרדים בבחירות האחרונות, המתנחלים כ”סרטן בגוף האומה” וכד’).
שלב ה’: פגיעה מוסדית שמוצדקת בעזרת כל השלבים לעיל – נבחרי ציבור מציעים ומעבירים חוקים שפוגעים בקבוצה המודרת באופן ספציפי ובזכויות האזרח של קבוצה זו, כחלק מהצורך לטפל בה ובסכנה שהיא מהווה. בגרמניה שלב זה התפתח עד כדי עליה לשלטון של אדם מרושע, גזען ותאב כוח ורצח.
שלב ו’: גם ללא עליה של רודן אכזר, המערכת כולה מתעלמת מפגיעה בקבוצה זו, שופטים, עורכי דין, משטרה וצבא מפלים אותם, מצדיקים פגיעה משטרתית, צבאית או אזרחית בהם או מקלים בכך ראש. העם לומד שפגיעה בהם, דיבור והסתה כנגדם או אפליה שלהם זה דבר שמותר ושגרתי ומתנהג בהתאם.
חשוב לציין – התקשורת היא חלק אינטגרלי בכל השלבים האלו. מעבר לכוחה להדהד את המסרים, היא גם מראה את המותר והאסור כרגע בשיח הציבורי. למשל – התקשורת בארץ סולדת עמוקות מכל שיח כנגד המסתננים אבל מעודדת שיח נגד חרדים ונגד מתנחלים ומגלה הבנה לפגיעות שונות בהם.
עכשיו קרא פעמיים ותגיד לי מה יעזור הומניזם, פילוסופיה ושאר ירקות אם עדיין התהליכים שהצגתי קורים כמעט בכל מקום בעולם ובמיוחד במקומות שמחשיבים את עצמם לנאורים ולמשכילים ביותר?
הסטטיסטיקה של החיסונים מדברת בעד עצמה
ברגע זה בישראל מתרחשים תהליכי כפייה ומניפולציות רגשיות בחסות המדע. מקווה שכל הידענים והמדענים ששכנעו את עצמם להאמין באמונה שלמה למערכת, יבינו את ההתהוות של תהליכים שסופם יכול להוביל לשואה שניה.
לא צריך לדבר על העתיד כבר בימינו מצרחשות שואות קטנות במדינות כמו רוסיה וצפון קוריאה וטף אחד לא מונע כלום
סדרת מאמרים כתובה יפה. לדעתי תמצאו עניין רב בסרט דוקו שהספקתי ב 2012
http://www.crossroadsfilm.com
ניתן לצפות בסרט בחינם ביוטיוב.
אחת הכתבות הכי PC שראיתי בזמן האחרוןת ראשית נציין שהשואה חזרה על עצמה פעמים רבות מאז ה”שואה” זה רק עניין של כמויות של מספרים זה חזר על עצמו בכל מיני ואריציות פול פוט, סטאלין ויורשיו, מאו צה טונג בשנות ה90 חיסולים הדדים בסרביה וקרואטיה ועוד ועוד כולם חיסלו באופן שיטתי את מי שהוגדר כבר חיסול, אז לשאול את השאלה “כיצד למנוע….” זה פשוט בולשיט ותכליתו לקדם אג’נדה מסויימת תחת מסווה של דיון בעניין מניעת שואה
ועכשיו לעניין הניסויים עם הטלוויזיה ודומיהם מן הראו לשקול אם אכן התכתיב הוא התנהגותי בלבד? אולי שווה לבדוק האם נטייתנו היא גנטית(חזקה) ורק מועצמת או מוחלשת בהתאם לתנאי הסביבה והחינוך
לא היית צריך לכתוב כתבה כזאת ארוכה, היה מספיק מילה אחת, אוטופיה.
במציאות שואה תמנע רק אם תהיה יותר חזק מהאויב שלך.
“לעולם לא עוד” זה שקר שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו.
לא ראיתי את כל הבכיינים שאמרו איפה העולם היה בשואה, רצים להציל את היזידים בעיראק.
סין עושה מחנות ריכוז למתנגדים שלה, והעולם קונה עוד מוצר.
צפון קוריאה משתמשת בתאי גזים ואף אחד לא רץ לשחרר אותה, אפילו לא הדרום קוראנים שהם אותו עם.
רוסיה מרעילה וכובשת איפה ומתי שבא לה, ולא ראיתי שפוטין מנסה למצוא בונקר להתאבד בו.
בקיצור הבנתם את הפואנטה. כלל אחד נכון מבריאת העולם ועד היום, כל דאלים גבר. יפה נפש קצת פחות.
נושא חשוב שהכתבה מעלה ומעלה הרבה שאלות שלאוו דפקה יש עליהם תשובות חד משמעיות,
יש הרבה שאלות שנוגעות בנושא הזה שבחלקם נוגעת הכתבה (ספרים נכתבו ועוד יכתבו), מהו הדרך הנכונה למנוע מקרה כזה להישנות, נראה לי לכאורה שבישראל מחנכים בצורות שנות פה זה המערב הפרוע של דעות שונות קשה למצוא בישראל 2 אנשים שמסוגלים להסכים על דבר אחד הווקחנות האין סופית זה המייחד אותנו אנחנו ידועים בעולם בזה כן לא כן לא, יש באמת קבוצות בישראל שהדעות אצלם יותר המוגניות עם ביטול של החשיבה העצמית של הפרט שחבריהם זורחים מאושר ומתגאים בזה שהם לא מחליטים אלה רק ממלאים את ההוראות שהמנהיג הרוחני שלהם מחליט עבורם הם פטורים מהצורך של אדם בוגר להגיע להחלטה עצמית החלטה שנובעת מפשרות, ויש קבוצות אחרות שהם יותר פלורליסטיות ויש גם כאלו שמתהדרים בפלוראליסטיות אבל הם לא ממש שם,
נראה לי לכאורה שצריך שפלורליזם והומניות יהיו באמת כאלו כי הם עלולים להדרדר למדרון חלקלק לסוג של דת שדורסת עמים מנהגים ומתעלמת מהגיוון שלהם כדי להשיג איזה יעד אוטופי עתידי,
זה לא חדש זה היה כבר בהיסטוריה זה נמצא במיוחד בדתות המונטאיסטיות הגדולות אבל לא רק שם
שמבטיחות לנו חיבור בין האנשים במחיר של מחיקה של הזהויות הקודמות שלהם,
בשכונה הקרובה שלנו זה היה האיסלם שהבטיח שווין אוטופי עולמי שכל המלחמות הקטנות יעלמו אם רק הם יקבלו את האידאולוגיה שלהם בטוב או בכניעה או ברע דורסני “הכרחי” כדי להשיג את החזון הזה
ההאם הם השיגו את השלום האוטופי בין הקהילות השונות ברחבי המזה”ת אחרי יותר מאלף שנים?
כך שיש לנו בעצם סוג של איזונים בין צרכי הכלל לבין הפרט, בין הכרה של הזכות של קהילות ועמים להתאחד במדינה עם כל המגוון שלהם מול גלובליזציה עולמית שמוחקת את הגבולות שלהם ואת זהותם,
אולי חינוך להידברות אמיתית בין צרות חשיבה שונות אידאולוגיות שונות היא המפתח לעתיד
התעלמות של מחנה אחד ממחנה שני יכול להוביל לתנועת מטוטלת בין הקצוות מנהיג אחד לשני
אולי זה היה חלק מהסיבות שיכולות להוביל עמים לטירוף מוחלט,
אולי חינוך לפלורליזם הוא באמת הכרה באמיתות שיש בצדדים שונים של המפה הפוליטית
ולא כפיה של צורת חשיבה אחת וביטול מוחלט של דעת המחנה השני,
ברור שיש אידאולוגיות שהם חסרות פשרות שכמעט לא ניתן להגיע איתם להידברות שניתן להגיע איתם להידברות רק בנושאים שרחוקים מהליבה כי בליבה אין פשרות כך שאסור שתפיסת העולם שלנו תמסך על המציאות הזאת כי גם זה הוא חלק מהמציאות האנושית. מתי דעה היא לגיטמית ומתי לא ומי מחליט?
איך מונעים מתופעות כמו השואה להתרחש שוב? מ ח ס ל י ם את הצורר , כמה פשוט….