ערכו של המדע, מאת ריצ'ארד פיינמן

מתוך ספרו של ריצ'ארד פיינמן "מה אכפת לך מה חושבים אחרים?" , הוצאת זמורה-ביתן

מפעם לפעם אני שומע מאנשים שהמדענים צריכים להתחשב יותר בבעיות חברתיות – בייחוד, שהם צריכים להיות יותר אחראים במה שנוגע להשפעת המדע על החברה, נדמה לי שיש אמונה בציבור שאם רק יתפנו המדענים להביט בבעיות החברתיות הקשות מאוד האלה, במקום לבזבז כל-כך הרבה זמן על התעסקות חסרת-טעם בבעיות מדעיות פחות חיוניות, התוצאה תהיה מוצלחת מאוד.

נראה לי שאנתנו דווקא חושבים על הבעיות האלה מפעם לפעם, אבל אנחנו לא משקיעים בהן מאמץ מרוכז לחלוטין – והסיבה היא שאנתנו יודעים שאין לנו שום נוסתת קסמים לפתרון בעיות תברתיות, שבעיות חברתיות הרבה יותר קשה לפתור מאשר בעיות מדעיות, ושבדרך-כלל אנחנו לא משיגים שום דבר כשאנחנו חושבים עליהן.

אני חושב שהמדען המביט בבעיות לא-מדעיות הוא הדיוט בדיוק כמו כל אחד אחר – וכשהוא מדבר על עניין לא-מדעי, הוא נשמע נאיבי כמו כל אחד אחר שלא קיבל הכשרה מקצועית בתחום זה.

מכיוון ששאלת ערכו של המדע איננה נושא מדעי, ההרצאה הזאת תוקדש להוכחת הנקודה הזאת – להצגת תכלית.

האופן הראשון שבו המדע מביא תועלת מוכר לכל אחד, זהו הידע המדעי המאפשר לנו לעשות כל מיני דברים ולייצר כל מיני דברים. כמובן, אם אנחנו מייצרים דברים ט ו ב י ם, זה לא רק נקודה בזכות המדע; זו גם נקודה בזכות הבחירה המוסרית שהניעה אותנו לעשות עבודה טובה. הידע המדעי הוא כוח המאפשר לנו לעשות טוב או רע. – אבל לא נכללות בו הוראות השימוש בו, לכות כזה יש ערך ברור – אם כי הכוח עלול להיסתר, לפי מה שעושים בו.

למדתי דרך לבטא את הבעיה האנושית השכיחה הזאת בנסיעה להונולולו. היה שם מקדש בודיהיסטי, והאחראי הסביר קצת על הדת הבודהיסטית לתיירים, ובסוף השיחה הוא אמר להם שיש לו משהו להגיד להם שהם לא ישכחו ל ע ו ל ם – ואני באמת לא שכחתי את זה, זה היה פתגם מהדת הבודהיסטית: לכל אדם ניתן המפתח לשערי גן-עדן; אותו מפתח עצמו פותח את שערי הגהינום
אם כן, מהו ערכו של המפתח לגן-עדן? האמת היא שאם אין לנו הוראות ברורות שיאפשרו לנו לקבוע איזה שער הוא של גן-עדן ואיזה של הגיהנום, המפתח הוא חפץ שמסוכן להשתמש בו. אבל ברור לגמרי שיש למפתח הזה ערך: איך נוכל להיכנס לגן-עדן בלעדיו?

להוראות השימוש לא תהיה תועלת בלי המפתח. לכן ברור מאליו שלמרות העובדה שאנחנו מסוגלים ליצור זוועות נוראות בעולם, יש למדע ערך, מפני שהוא יכול ליצור משהו.

ערך אחר של המדע הוא הכיף שנקרא הנאה אינטלקטואלית, שכמה אנשים מפיקים מקריאה ומלימוד ומחשיבה עליו, ואחרים מקבלים מעבודה בו. זאת נקודה חשובה, ואותה לא מביאים בחשבון אלה שאומרים לנו שמוטלת עלינו אחריות חברתית להרהר בהשפעת המדע על החברה.

האם יש להנאה הפרטית לגמרי הזאת ערך מבחינת החברה הרחבה? לא! אבל יש גם אחריות לחשוב על מטרות החברה עצמה. האם היא מיועדת לסדר את העניינים כך שאנשים יוכלו ליהנות מכל מיני דברים? אם כן, ההנאה מהמדע חשובה כמו כל דבר אחר.

אבל הייתי מעדיף לא להמעיט בערכה של השקפת העולם הנובעת מהמאמץ המדעי, הגענו לכך שאנחנו יכולים לדמיין לנו כל מיני דברים שהם הרבה יותר נפלאים מכל מה שדמיינו המשוררים והחולמים בעבר. המדע מלמד שהדמיון של הטבע הוא הרבה הרבה יותר גדול מדמיונו של האדם. לדוגמה, הרבה יותר מופלא לחשוב שכולנו דבוקים – חלק מאיתנו ישר, וחלק הפוך – בכוח משיכה מסתורי לכדור מסתובב, שמתרוצץ בחלל מיליארדי שנים, מאשר לחשוב שאנחנו עומדים על גב של פיל שעומד על צב ששוחה בים חסר-קרקעית.

חשבתי על הדברים האלה לבדי כל-כך הרבה פעמים, ואני מקווה שתסלחו לי אם אני מזכיר לכם רעיונות שבלי ספק עלו על דעת רבים מכם, ואף אחד לא היה יכול לחשוב עליהם בעבר, מפני שאז לא היה לאנשים המידע שיש לנו על העולם כיום.

לדוגמה, אני עומד על שפת הים, לבדי, ומתחיל לחשוב.

הנה הגלים המתנפצים, הדים של מולקולות,

כל אחת עוסקת בטיפשות בענייניה,

טריליונים בנפרד -אבל כולן יוצרות קצף לבן

ביחד.

עידנים על עידנים, לפני שהיו עיניים רואות, שנה אחר שנה,

חובטים בזעם בחוף, אז כמו עכשיו,

למען מי, למען מה?

בכוכב-לכת מת,

בלי חיים לשעשעם,

בלי מנוח כלל,

בהצלפת אנרגיה

שהשמש מבזבזת ביד רחבה,

ניתכת לחלל .

גרגר גורם לשאגת הים.

במעמקי הים,

כל המולקולות חוזרות

זו על מתכונתה של זו,

עד שנוצרות חדשות, מורכבות,

הן יוצרות אחרות כמו עצמן,

ומתחיל מחול חדש.

גדלות בנפח ובמורכבות,

יצורים חיים,

המוני אטומים,

דנ"א, חלבונים,

רוקדים במתכונת יותר ויותר מורכבת.

מתוד העריסה,

לקרקע היבשה,

הנה קם והיה

הדבר הזה:

אטומים עם תודעה:

חומר עם סקרנות,

עומד על שפת הים,

מתפלא על נפלאות:

אני, יקום של אטומים

אטום ביקום.

אותו הריגוש, אותה התחושה של יראת-כבוד ותעלומה, באה שוב ושוב כשאנחנו מתבוננים בכל שאלה לעומק, כשהידע גדל התעלומה נעשית עמוקה יותר, נפלאה יותר, ומפתה אותנו לחדור עוד יותר עמוק, בלי לחשוש לרגע שמא התשובה תהיה מאכזבת, בהנאה ובביטחון עצמי, אנחנו הופכים כל אבן חדשה, ומוצאים מוזרות שלא העלינו בדמיון, שמוליכה לשאלות ולתעלומות נפלאות עוד יותר – אין ספק שזאת הרפתקאה מרהיבה!

נכון, כמה אנשים לא-מדעיים מגיעים לסוג המסוים הזה של חוויה דתית. המשוררים שלנו לא כותבים עליה; האמנים שלנו לא מנסים להביע את הדבר המופלא הזה. אני לא יודע למה, איך זה שאף אחד לא מקבל השראה מהתמונה הנוכחית של היקום שיש לנו? הערך הזה של המדע לא זוכה לשירי תהילה: אתם נאלצים לשמוע לא שיר או פיוט, אלא הרצאה אחרי ארוחת ערב, העידן המדעי עוד לא התחיל.

אולי אחת הסיבות לשתיקה הזאת היא שצריך לדעת איך לקרוא את המוסיקה. לדוגמא, יכול להיות כתוב במאמר מדעי, "תכולת הזרחן הרדיואקטיבי של קליפת המוח של חולדה פוחתת למתצית במשך שבועיים". אז מה זה אומר?

זה אומר שהזרחן שנמצא במוח של החולדה – וכמו כן שלי, ושלכם – איננו אותו הזרחן שהיה שם לפני שבועיים. זה אומר שהאטומים במוח מתחלפים: אלה שהיו שם קודם נעלמו.

אז מהי הנפש הזאת שלנו: מהם האטומים עם התודעה? שלג דאשתקד! עכשיו הם יכולים לזכור את מה שעבר לי במוח לפני שנה – אבל המוח עצמו התחלף מזמן. להבין שמה שנקרא אצלי האישיות שלי הוא רק דפוס של מחול, זאת המשמעות האמיתית של הגילוי כמה זמן לוקח לאטומים במוח להתחלף באטומים אחרים. האטומים מגיעים אלי למוח, רוקדים את הריקוד שלהם ויוצאים – תמיד יהיו אטומים חדשים, אבל הם ירקדו את אותו הריקוד, ויזכרו מה היה הריקוד אתמול.כשאנחנו קוראים על זה בעיתון, כתוב שם "המדענים אומרים שתגלית זו עשויה למלא תפקיד חשוב בחיפוש התרופה לסרטן."

העיתון מתעניין רק בניצול הרעיון, לא ברעיון עצמו. כמעט אף אחד לא יכול להבין את חשיבותו של רעיון, כמה הוא מופלא. אם כי יכול להיות שכמה ילדים תופסים את וה. וכשילד תופס רעיון כזה, יש לנו מדען. כבר מאוחר מדי {1} להכניס בהם את הרוח הזאת כשהם מגיעים לאוניברסיטה, אז אנחנו צריכים לנסות להסביר את הרעיונות האלה לילדים.

עכשיו הייתי רוצה לפנות לערך שלישי שיש למדע. הוא קצת פחות ישיר, אבל לא בהרבה. למדען יש המון ניסיון עם אי-ידיעה וספק ואי-ודאות, ולניסיון הזה יש חשיבות גדולה מאוד, נדמה לי. כשמדען אינו יודע את התשובה לבעיה, הוא במצב של אי-ידיעה. כשיש לו ניחוש מהי התוצאה, הוא במצב של אי ודאות. וכשהוא די בטוח מה תהיה התוצאה הוא עדיין בספק כלשהו. גילינו שיש חשיבות יוצאת מן הכלל אם אנחנו רוצים להתקדם, להכרה באי-ידיעתנו, ולהשארת מקום לספק. המידע המדעי הוא מצבור של אמירות במידות שונות של ודאות – חלקן מאוד לא- בטוחות, אחרות כמעט בטוחות, אבל אף אחת לא בטוחה ל ח ל ו ט י ן.

ובכן, אנחנו המדענים רגילים לזה, וברור לנו לגמרי שזה עקבי לגמרי, להיות לא- בטוחים; אפשר לחיות ולא לדעת. חופש הספק שלנו נולד מתוך מאבק נגד סמכות, בימים הראשונים של המדע. המאבק הזה היה עמוק מאוד וקשה: הרשו לנו לפקפק – להטיל ספק – להיות לא-בטוחים. אני חושב שחשוב לא לשכוח את המאבק הזה, כי כך אולי נאבד את מה שהשגנו. וזאת אחריותנו כלפי החברה.

כולנו עצובים כשאנחנו חושבים על היכולות המופלאות שיש כנראה לבני-האדם, בהשוואה להישגים הפעוטים שלהם. שוב ושוב אנשים חושבים שהיינו יכולים להשיג הרבה יותר, אלה שחיו בעבר ראו בסיוט של זמנם חלום לעתיד. אנחנו, העתיד ש ל ה ם, רואים שהחלומות שלהם, שבמובנים מסויימים התגשמו ואף יותר מזה, נשארו חלומות במובנים רבים, התקוות לעתיד היום הן , במידה רבה, התקוות של אתמול.

פעם חשבו שהאפשרויות שיש באנשים לא התפתחו מפני שרוב האנשים היו נבערים. עם חינוך אוניברסלי, האם כל אחד יכול להיות וולטייר? את הרע אפשר ללמד באותה יעילות כמו את הטוב. החינוך הוא כוח חזק, אבל לטוב ולרע. התקשורת בין אומות חייבת לקדם את ההבנה – זה היה עוד חלום, אבל אפשר לתמרן את מנגנוני התקשור. מה שעובר בתקשורת יכול להיות אמת או שקר. התקשורת היא כוח חזק, אבל שוב, לטוב ולרע.

המדע היישומי צריך לשחרר את האדם מבעיות חומריות, לכל הפחות. הרפואה נלחמת במחלות, ונראה שההישגים היו כולם לטובה. ואף-על-פי-כן ישנם אחדים שעובדים היום בסבלנות לייצר מגיפות גדולות ורעלים לשימוש במלחמה מחר. כמעט כל אתד שונא מלחמה, החלום שלנו היום הוא שלום. בשלום, האדם יכול לפתח על הצד הטוב ביותר את האפשרויות האדירות שיש לו. אבל אולי בעתיד יתברר שגם השלום יכול להיות לטוב או לרע. אולי אנשים החיים בשלום יתחילו להשתכר מרוב שעמום. ואז, אולי השתייה תהיה הבעיה הגדולה שתמנע מהאדם לקבל את כל מה שהוא חושב שהיה צריך לקבל מהיכולת שלו.

כמובן, השלום הוא כוח אדיר – כמו הפיכחות, הכוח החומרי, התקשורת, החינוך, היושר והאידיאלים של הרבה חולמים. יש לנו הרבה יותר כוחות כאלה שצריך לשלוט בהם, מכפי שהיו לקדמונים, ואולי אנחנו מסתדרים איתם קצת יותר טוב מאשר רובם, אבל מה שאנחנו אמורים להיות מסוגלים לעשות נראה ענקי,

בהשוואה להישגים המבולבלים שלנו.

למה זה? למה אנחנו לא יכולים להשתלט על עצמנו?

מפני שאנחנו מוצאים שאפילו כוחות גדולים ויכולת מופלאה לא מסופקים עם הוראות שימוש ברורות, לדוגמה, ההצטברות הגדולה של הבנת התנהגותו של העולם הפיסיקלי רק משכנעת אותנו שההתנהגות הזאת היא חסרת-משמעות פחות או יותר. המדענים לא מלמדים במישרין מה טוב ומה רע.

במשך כל הדורות בעבר, אנשים ניסו להתעמק במשמעות החיים. הם הבינו שאם הם יוכלו לספק איזו מגמה או משמעות למעשינו, ישתחררו כוחות אנושיים אדירים. לכן ניתנו הרבה מאוד תשובות לשאלה מהי משמעות כל זה. אבל התשובות היו מכל מיני סוגים שונים, והדוגלים בתשובה אחת הביטו בזועה על מעשי המאמינים בתשובה אחרת – זוועה, מפני שמנקודת-ראות מנוגדת, כל היכולות האדירות של הגזע הוזרמו למבוי סתום, כוזב ומגביל. למעשה, בדיוק מההיסטוריה הזאת, של מפלצות נוראות שנוצרו מכוחה של אמונת שווא, למדו הפילוסופים על יכולתו המופלאה והכמעט-אינסופית של האדם. החלום הוא למצוא את הערוץ הפתוח.

אם כן, מהי המשמעות של כל זה? מה אנו יכולים לומר, שיבקיע את תעלומת הקיום? אם ניקח בחשבון את הכול – לא רק מה שידעו הקדמונים, אלא גם את מה שאנחנו יודעים היום והם לא ידעו – אני חושב שאנחנו חייבים להודות בגילוי-לב, א נ ח נ ו ל א י ו ד ע י ם.

אבל בעצם ההודאה הזאת, אנחנו מוצאים כנראה את הערוץ הפתוח. זה לא רעיון חדש; זהו הרעיון של עידן ההשכלה. זוהי הפילוסופיה שהנחתה את האנשים שהקימו את הדמוקרטיה שאנו חיים בה. הרעיון שאף אחד לא יודע באמת איך לנהל ממשלה, גרר את הרעיון שאנחנו צריכים לבנות שיטה שבה יהיה אפשר לפתח רעיונות תדשים, לנסות אותם, לזרוק אותם לפח אם צריך, ולפנות מקום לרעיונות חדשים נוספים – שיטה של ניסוי ושגגה. השיטה הזו נבעה מהעובדה שהמדע כבר הוכיח את עצמו כמפעל מוצלח, בסוף המאה השמונה-עשרה. כבר אז היה ברור לבעלי התודעה החברתית שפתיחות האפשרויות היא הזדמנות, ושהספק והדיון חיוניים להתקדמות אל הלא-נודע, אם אנחנו רוצים לפתור בעיה שלא פתרנו מעולם, אנחנו חייבים להשאיר את הדלת אל הלא-הנודע פתותה במקצת.

אנחנו נמצאים ממש בתחילת זמנו של המין האנושי. צפוי וסביר שנתמודד עם בעיות. אבל יש עוד רבבות שנים בעתיד, אתריותנו היא לעשות את מה שאנחנו יכולים, ללמוד את מה שאנחנו יכולים, לשפר את הפתרונות ולהעביר אותם הלאה. אחריותנו היא להשאיר לאנשי העתיד יד חופשית. בלהט הנעורים של האנושות, אנחנו יכולים לעשות שגיאות קשות שיחניקו את ההתפתחות למשך הרבה זמן. וזה מה שנעשה אם נאמר שהתשובות כבר בידינו, מכיוון שאנתנו כל- כך צעירים וחסרי-דעת. אם נחניק כל ויכוח, כל ביקורת, ונכריז "זוהי התשובה, ידידי; האנושות נושעה!" נתרוץ את דינה של האנושות להיכבל למשך זמן רב בשלשלאות הסמכות, להישאר מרותקת לגבולות דמיוננו הנוכחי, כך קרה הרבה מאוד פעמים בעבר.

אחריותנו כמדענים, המכירים את ההתקדמות הגדולה שנבעה מפילוסופיה משביעת-רצון של אי ידיעה, ההתקדמות הגדולה שהיא פרי חופש המחשבה, היא להכריז על ערכה של החירות הזאת; ללמד שהספק אינו סיבה לפחד, אלא לשמחה ודיון; ולתבוע את החירות הזאת, כחובתינו לכל הדורות הבאים.

הערות

{1} היום הייתי אומר, "כבר מאוחר – אבל לא מאוחר מדי – להכניס בהם את הרוח…"

—–

מתוך: עלון למורי הביולוגיה מס'150 חוברת ב', אייר התשנ"ז ,1997 יוצא, לאור ביוזמתו ובפיקוחו של המרכז הישראלי לחנוך מדעי-טכנולוגי ע"ש עמוס דה- שליט

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן