סיקור מקיף

נפש של ילד בחלל

בדבריו ובמעשיו ייצג האסטרונאוט אילן רמון את ילדי כדור הארץ

4.2.2003

מאת: הלן שרי מוטרו *

אילן רמון היה קרוב לגיל ,50 אבל החוויה בחלל העירה את הילד שבו. בשבילו הדבר המהנה ביותר בחלל, אמר, הוא יכולת הריחוף. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בשבוע שעבר אמר רמון, בתשובה לשאלה של תלמיד תיכון נלהב: "זה כמו מעשה של קוסמים".

למסע של רמון סביב כדור הארץ, יחד עם ששת חבריו לצוות, התלוו באורח סמלי גם ילדים נוספים: ילד בן חמש, ששאלתו התמימה האיצה את רעיון שיגורו לחלל של ישראלי; ציור של נער בן 14 שנספה באושוויץ; ספר תורה זעיר שהוסתר בידי ילד ממחנה הריכוז ברגן בלזן; וניסוי בכימיה שתוכנן על ידי תלמידי תיכון ישראלים ואשר רמון ביצע במהלך הטיסה.

קשה שלא לשאוב השראה ממסר האחווה שרמון שידר: "אין מקום מתאים יותר להדגיש את אחדותם של בני האדם מאשר במסע בחלל. הדבר אמור לגבי כל מדינה, ערבית או לא; אנחנו כולנו בני אדם". לדברי רמון לא התלוותה נימה של קנאות לאומית: "ערבי כבר טס בשנות השמונים, ולכן אינני הראשון (מהמזרח התיכון). אני מייצג את מדינת ישראל ואת היהודים, אבל אני גם מייצג את כל שכנינו".

ובכל זאת, רמון רומם את רוחם הקודרת של בני ארצו כשהביט במולדתו מהחלל ולא יכול היה להימנע מלומר, שמגובה כה רב "ישראל נראית ממש כמופיעה על המפה: קטנה אבל יפה".

ייתכן שהיוזמה לצרף את רמון לצוות "קולומביה" החלה באירוע שהתרחש לפני כמה שנים בוואשינגטון. ב-1995 ביקר הדיפלומט הישראלי ג'רמי יששכרוף במוזיאון התעופה והחלל בעיר בחברת בנו בן החמש דין. "מדוע אין גם אסטרונאוט ישראלי", שאל דין. השאלה נטמעה במוחו של אביו, והוא החל לגלגל את הרעיון בצינורות הדיפלומטיים. באורח מקרי שהה באותה עת ראש ממשלת ישראל שמעון פרס בוואשינגטון לפגישה עם הנשיא ביל קלינטון, והישראלים העלו בשיחות גם סוגיות לא דיפלומטיות. בסוף אותו שבוע הודיע קלינטון שישראל תשתתף בתוכנית החלל של ארה"ב. וכך, כששוגרה קולומביה לחלל, דין יששכרוף, שמלאו לו בינתיים ,12 התבונן בגאווה מירושלים איך רמון מגשים את חלומו.

מעבר לפטריוטיות ולסיסמאות, יוזמתו של רמון לקחת עמו לחלל חפצים שהיו שייכים לילדים שנספו בשואה היתה הדבר המרגש ביותר. רמון, שהורשה לקחת אתו רק חפצים אישיים ספורים, בחר לקחת עמו שני חפצים ממלחמת העולם – שבה נספו סביו, ואמו ניצלה.

פטר גינץ בן ה-14 היה חובב קריאה מושבע. בתוך כל ספר שקרא הוא רשם לא רק את שמו, אלא גם את המוטו שבו האמין: "המדע מעל לכל". בהיותו במחנה טרזיינשטט צייר פטר מאות רישומים בניסיון להימלט מהמציאות הקודרת. הוא שולח מהמחנה לאושוויץ, ושם נספה. הציורים שהשאיר אחריו שרדו. רמון בחר לקחת עמו לחלל תמונה שפטר צייר: המראה הניבט מהירח של כדור הארץ זוהר בשחקים.

רמון לא היה יהודי דתי, אבל הוא בחר לשאת עמו לחלל גם מגילת ספר תורה זעירה, שנער אחר הסתיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. במסיבת העיתונאים הציג רמון בהתרגשות את ספר התורה, המסמל את הישרדותו של העם היהודי "מהימים הקודרים ביותר לימים של תקווה ואמונה בעתיד".

מסעות בחלל שובים את הדמיון של מרבית הילדים. ב-16 בינואר צפיתי בהמראה המרהיבה עם בתי המתבגרת. עיניה נצצו כשעקבה אחרי השיגור הראשון שראתה מעודה. בתי היא שבישרה לי, מוכת הלם, את החדשות שלשום. "אמא, הם איבדו את מעבורת החלל", אמרה, מתקשה להאמין.

התאונה המחרידה מלמדת את הילדים לקח על האפשרות להיכשל. אילן רמון אמר, שהוא נהנה לחשוב על האפשרות להמשיך ולרחף לעד, להביט מלמעלה על עולמנו היפה. הוא ועמיתיו יעשו זאת לנצח.

* הכותבת היא עיתונאית ומלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
מחיר הקידמה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום שני, 3/2/03

אובדנה של מעבורת החלל "קולומביה" על שבעת אנשי צוותה הוא אחד מאותם רגעים המגדירים את האנושות, את האומות המובילות בחקר היקום, ואת היחידים השמים את נפשם בכפם לטובת המאמץ הזה. ספינת החלל שהנציחה את מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס, השתתפה גם היא בחיפוש המתמיד של עולמות חדשים. הסיכון הגלום במסעות כאלה, בגבהים ובמהירויות ובתנאי כבידה שבני אנוש אינם מותאמים להם, מתממש רק לעתים רחוקות, בזכות ידע ועמל של רבבות; אך כשמתרחשת תקלה נדירה כמעט שאין מפלט ממנה.

גופי החקירה האמריקאיים שינסו לברר את הסיבות לאסון ימצאו, קרוב לוודאי, שגיאה או שרשרת שגיאות, שסופן הנורא בהתפוצצות המעבורת. המסקנה אז, כמו אחרי אסון המעבורת צ'לנג'ר לפני 17 שנה, תידרש להיות הקפדה נוספת על בטיחות כלי הטיס וחתירה מחודשת לפיתוח אמצעי למילוט הצוות במקרה של אסון. אין זה נכון להסיק, שכדי להימנע מאסונות כאלה מוטב לחדול ממסעות לחלל, ואסור שמותו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"מ אילן רמון, יביא להינתקות ישראל מתוכנית החלל.

כל תאונה כשלעצמה נראית במבט לאחור כנמנעת, אך תופעת התאונות אינה ניתנת למניעה. משחר ימיו התעמת האדם עם הבלתי נודע. האוויר וביתר שאת החלל מסוכן מטבעו לטיס. בלי הניסיונות שעשו מפתחי הכדור הפורח לפני מאות שנים ואלה של האחים רייט לפני מאה, היתה האנושות מדשדשת במקומה.

ההרפתקאות המסעירות לפני דור או שניים, משיגור הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים לטיסות מסביב לכדור הארץ ועד שש הנחיתות על הירח, בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-,70 כמו שייכות לתקופה אחרת. עכשיו הטיסות לחלל, לפעמים לחודשים ארוכים בתחנת חלל רב לאומית, היו לשגרה, והמחלוקת העיקרית היא על תקציבי העתק הנדרשים להמשך הטיסות, ליעדיהן ולבטיחותן. זהו ויכוח אמריקאי בעיקרו, אך גם ישראלי – לישראל יכולת לשגר לוויינים, וברשותה כוח אדם מדעי והנדסי מתקדם. עתה, לדאבון הלב, יש לה גם ניסיון ראשון ומר של אסון בחלל.

את החלל – כמרחב לביטחון ישראל ולמדע המנוצל לתועלת אזרחיה, לטובת האזור הגיאוגרפי שבו היא שוכנת, ואף לרווחת אוכלוסיית העולם – אין להפקיר. מותר לבחון את יחסיותן של ההשקעות ביוזמות שונות – לא הרי לוויין, שחשיבותו מהותית, כהרי הדגל והסמל והאיתות המדיני המתלווים לנוסע ישראלי בחללית אמריקאית. ראוי להנציח במרכז חלל ישראלי או באחד מתוצריו את זכרו של רמון, חלוץ שנפל על משמרתו בספר החדש שעליו דיבר הנשיא קנדי – ולראות בו מפלס דרך, שבעקבותיו יבואו בה אחרים, בעיניים פקוחות דיין לראות את הסכנות ולמזער את מחיר הקידמה, אך בנחישות לשלם אותו, לפעמים, למען הדור הזה והדורות הבאים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן